פוסט חיובי מכסא הגניקולוגית: והפעם עם שמה של הרופאה

כל פעם שאני קוראת פה פוסט של בחורה שמתארת את חוויותיה על כסא הגניקולוג אני מודה על מזלי הטוב אבל בעצם אני צריכה להודות לדוקטור אסתר יפה. דר' יפה היא רופאת הנשים שלי והיא חסכה ממני לחלוטין את כל חוויות העלבון, הניכור והכאב שתוארו כאן בשבועות האחרונים. היא מקצועית, עדינה ונעימה. תמיד מכבדת, מקשיבה ומוכנה להסביר ולענות על כל שאלה. היא באמת משתדלת לעשות את הבדיקה כמה שפחות כואבת ותמיד מסבירה מה היא עושה ומתריעה אם זה עלול לכאוב. לי באופן אישי זה ממש חשוב ועוזר, הכנה נפשית זה כבר חצי עבודה…

מספר פעמים שאלתי אותה בנוגע להשלכות והכרחיות של בדיקות והתייעצתי בנוגע לאופציות טיפוליות. תמיד קיבלתי מענה מפורט וסבלני ומצאתי נכונות להסביר ולענות על שאלות. הרגשתי שהיא מספקת לי את כל העובדות ושיש לי חלק בהחלטות טיפוליות. אין הרבה רופאים או אנשים בכלל שיש להם נכונות וסבלנות להקשיב ולהסביר כמו דר' יפה וזה שווה זהב.

קצת חבל לי שהפוסט הזה קצר, אבל באמת שאין לי יותר מה להוסיף היא פשוט מצוינת!!! אז תודה מקרב לב דוקטור יפה, עברתי עיר אבל אין שום סיכוי שאני מחליפה רופאה! (הרופאה מקבלת בירושלים)

כמה סיפורים קצרצרים מכסא הגניקולוג, מנשים שונות….

1. גניקולוג אחד אמר לפני כמה שנים את זה:
הוא: את נשואה?
אני: לא
הוא: עדיין לא. יש לך ילדים?
אני: לא
הוא: עדיין לא

2. כשהייתי בת 20 היה לי תור לרופא נשים במכבי, סתם אחד, שלא הכרתי. במקרה לילה לפני שכבתי עם מישהו שיצאתי איתו אז. למחרת בבדיקה הוא הסתכל, חייך חיוך מגעיל ואמר לי "מישהי נהנתה אתמול בלילה." זה היה נורא.

3. בהיותי חיילת צעירה עם חבר טרי, הלכתי לרופאה שקיבלה מטופלות מטעם הצבא. זו היתה הבדיקה הראשונה שלי ומיותר לציין שהייתי מאוד מובכת. בשלב מסויים כשהרופאה מחטטת בי, אמרתי לה שהיא מכאיבה לי. התשובה המדהימה שלה היתה: ״וכשחבר שלך עושה לך את זה??
החבר ואני עוד ביחד, הרופאה ואני כבר לא…

4. אני חייבת לציין שהרופא לא רק שלא ניהל רישום מסודר וממוחשב, אלא היחס שלו היה קר ומתנשא. באתי אליו אחרי שהפנה אותי לבדיקה, לא הסביר במה הוא חושד, קראתי ועשיתי קצת מחקר, הגעתי אליו שוב לפני הבדיקה ושדברתי איתו על החששות שלי תגובתו הייתה: "לכן אני לא אוהב אנשים שחושבים יותר מדי, הם רק מסבכים את העבודה שלי"….. התלוננתי אליו להנהלת הסניף והמחוז של מכבי, אין לי מושג אם עדיין שם (משערת לצערי בכן).

5. הורדתי בגדים תחתונים, משכתי את הנייר המלוכלך מהכיסא עד שנייר נקי כיסה אותו. התיישבתי בקצה הכיסא ואמרתי שאני מוכנה. הרופא הוציא כפפת לאטקס אך במקום לחבוש אותה הלביש אותה על דילדו אולטרסאונד, מרח לוב והנה מתחילים. לא דיברנו על אולטרסאונד. כיווצתי. יכולתי לנסות להרפות אבל הייתי כעוסה מדי על החדירה לפרטיות. כשסיים עם זה הוציא ספקולום ואמר, "זה יהיה קצת לא נעים". כשראשו ממש בין רגלי הוא הרים אלי ראש ושאל "למה את לא מחייכת?" הייתי בועטת בו אם רגלי לא היו מנוטרלות… "אני אחייך בזמני החופשי!"

שלושה סיפורים, שלשתם מההריון הנוכחי שלי, כל אחד מגינקולוגית אחרת

1. הגעתי לגינקולוגית בידיעה ברורה שאני בהריון, וידעתי את תאריך הכניסה להריון. יידעתי את הגינקולוגית שאין קשר בין תאריך הוסת האחרונה לגיל ההריון, שכן המחזור הרגיל שלי הוא בן 45 יום. היא אמרה "את זה כבר נראה באולטראסאונד", וערכה לי בדיקת אולטראסאונד. להפתעתה (אך לא להפתעתי), ההריון נראה בן 5 שבועות, ולא כפי שציפתה (כלומר לא נראה לב פועם). הגינקולוגית אמרה שהיא לא הולכת לכתוב שאני בהריון, כי לא בטוח שאני עדיין בהריון, שכן 25% מההריונות לא מתפתחים שאלתי אותה אם זה דבר שהיא אומרת לכל הנשים בהריון שבאות אליה, או רק לי בגלל האולטראסאונד. היא ענתה שזה דבר שאני צריכה לדעת.

2. בעקבות חוויה זו את הביקור הבא בהריון (שכן התפתח…) ערכתי אצל רופאה אחרת, שהחליטה שהתיק הרפואי שלי לא מסודר מספיק, ושכתובות בו שטויות. היא מחקה ממנו חלק מהמידע, ופקדה עלי לערוך מחדש את כל הבדיקות שכבר עשיתי בהריון זה ובהריון הקודם.

מחיתי, באמרי שהגנטיקה שלי ושל בן זוגי לא השתנתה מאז שנת 2008 ושלפחות על בדיקה זו (שעולה כסף) אוותר. הגינקולוגית ענתה בקול חמור סבר שאם אני לא רוצה תינוק עם בעיות כדאי שאקשיב לה. בהמשך הפגישה היא אמרה לי לקבוע תור לכמה בדיקות, ביניהן בדיקת מי שפיר. על כך עניתי שאם תוצאות הסקירה המוקדמת יהיו תקינות, לא נראה לי שארצה בדיקת מי שפיר, שכן אני רק בת 30, והבדיקה עשויה לגרום להפלה. הגינקולוגית ענתה שאם אני רוצה תינוק עם תסמונת דאון או פיגור- זו כבר בעיה שלי.

3. בעקבות חוויה זו שוב חיפשתי גינקולוגית חדשה. בינתיים הספקתי לפתח תסמינים מטרידים של תשישות וחולשה. במשך שבועיים הייתי קמה בבוקר, מכינה את הילדה שלי לגן, חוזרת למיטה לשלוש שעות, עושה משהו קטן (כמו לקרוא מאמר אחד), וישנה עד שבן זוגי הביא את הילדה מהגן. זו ללא ספק לא הייתה תשישות רגילה של שליש ראשון, וידעתי זאת. כאשר הגעתי אל הגינקולוגית השלישית, המעלית בבנין לא עבדה, ולאחר טיפוס של קומה אחת ברגל נטפתי זיעה והדופק שלי השתולל. הגינקולוגית בכלל לא הסתכלה עלי כאשר נכנסתי. היא הסתכלה בגילון הרפואי שלי (על המחשב) ושאלה למה הייתי אצל כל כך הרבה גינקולוגיות בזמן כה קצר עניתי לה שהרגשתי שהגינקולוגיות האחרות לא ראו אותי, ולא התעניינו בהרגשה שלי, או במה שאני יודעת על הגוף שלי.

אמרתי לה שאני סובלת מתשישות קיצונית, והיא ענתה "ככה זה הריון". אמרתי לה שכבר הייתי בהריון פעם אחת, ושזה בכלל לא דומה- שיש ימים שלמים שאני לא קמה מהמיטה. היא ענתה שכל הריון הוא שונה, ושיש לי מזל שבן הזוג שלי עוזר. במשך כל הפגישה היא לא הזיזה את מבטה ממסך המחשב (או במלים אחרות- לא הסתכלה עלי אפילו פעם אחת), ולא שאלה אותי איך אני מרגישה. כששאלתי אותה לגבי בדיקות דם ושתן- דבר שאמור להיות מאוד רציף ושגרתי בהריון- היא ענתה שאת זה אני מוזמנת לעשות אצל אחות (אולי בטיפת חלב, או במרפאה כלשהי, היא לא הייתה בטוחה), ואם יהיו תוצאות חריגות- אני יכולה לכתוב לה דוא"ל.

עשיתי ניסוי קטן לפני שהלכתי, ודפקתי לה על הדלת ונכנסתי שוב. לא היה לה מושג שכבר הייתי אצלה! אמרתי שטעיתי בחדר והלכתי. בסופו של דבר חזרתי אל הגינקולוג שהיה הקבוע שלי מגיל 18, על אף שאין בכך שום הגיון גיאוגרפי. הגינקולוג החדש-ישן שאל אותי מיד כשנכנסתי איך אני מרגישה, מדד לי לחץ דם, ואמר שהוא לא מבין למה אף אחת מהרופאות הקודמות שלי לא עלתה על זה שיש לי אנמיה חמורה ולכן אני לא מתפקדת.

"את מכווצת, את צריכה לשחרר"

לפני כשנה וחצי, גילו אצלי תאים טרום סרטניים בצוואר הרחם ונשלחתי לעשות בדיקת מיקרוסקופ אצל גניקולוג. במרפאה לבריאות האישה עובדת חברה שלי שהצליחה להקדים לי את התור מחודש לשבוע. אחרי שעברתי את המשבר / הארה הראשוניים, הגעתי לבדיקה אך כמובן המתח עוד היה רב, נכנסתי לרופא,  בדיעבד הסתבר לי שהוא מנהל המרכז לבריאות האישה.  עליתי על הכסא סיוט ופיסקתי את רגליי. הוא ניסה להחדיר לי מכשיר כדי שיוכל להכניס דרכו את המיקרוסקופ.

בדר"כ אני נושמת משחררת והבדיקה עוברת כמו שצריך.  במקרה הזה, הייתי לחוצה יותר מן הסתם, ובפעם הראשונה הוא לא הצליח להחדיר את המכשיר. ואז הוא אמר לי בתוקפנות : את מכווצת, את צריכה לשחרר אמרתי לו שאני יודעת ואני מנסה לשחרר בפעם השנייה כבר הייתי יותר במתח כי הוא היה ממש לא נחמד, הוא הוציא את המכשיר ואמר: אני לא יכול ככה. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מצד אחד רציתי לצרוח עליו, לקום וללכת אך מצד שני הייתי צריכה את הבדיקה להמשך טיפול.

אז נכנעתי ונשארתי אך כן הרמתי את קולי בדמעות, ואמרתי לו: מה אתה כועס עלי??? ואז הוא לרגע נהיה נחמד ואמר: לא, אני פשוט… בלה בלה. בניסיון השלישי הצליח ואני יצאתי משם בלי לומר כלום ובלי להסתכל לו בפרצוף. רציתי להתלונן ובאמת שאני לא זוכרת מה עצר בעדי. אולי פשוט הייתי טרודה במה שעובר עלי – שדרש התמודדות עצומה אחרת. כשדיברתי עם חברות, הן אמרו שיש לו שם לא טוב ואיך העזתי ללכת אליו… ובאמת כשבדקתי את רשימת הפניות לתורים שלו, ראיתי שהיא מאוד ריקה בד"כ.

זו אכן הייתה חוויה קשה. בדיעבד, אני מצטערת שלא קמתי מהכסא והלכתי משם ברגע הראשון. מצטערת שלא התלוננתי עליו. החוויה הזו הייתה כל כך משפילה! מאז הייתי בטיפול המשך אצל גניקולוגיות שעשו לי את אותו הדבר מספר פעמים והחוויה היתה כל כך שונה. כל כך מקבלת, עם אוויר לנשימה.

"היא ממש צעקה עליי 'את שוברת לי את האצבע'"

ראשית, יוזמה מבורכת! מדהים לקרוא את הסיפורים של אחרות.

ולסיפור שלי: כשהייתי חיילת, הלכתי בפעם הראשונה לרופאת נשים, כזו שכל החיילות הולכות אליה (לא זוכרת כבר איך בוחרים את הרופאים כשאת בצבא..). הגעתי אליה לבד, כולי מפוחדת, לא סיפרתי לאף אחד על הביקור. הגעתי אליה כי רציתי מרשם לגלולות. כשנכנסתי, היא הייתה בטלפון. אמרה לי לשבת, להתפשט, והיא כבר מגיעה. לא אמרה לי שיש אפשרות להתכסות אם יהיה לי נוח יותר.

כשהתחילה הבדיקה, היא ניסתה להכניס אצבע. מרוב פחד הייתי כל כך מכווצת שהיא ממש צעקה עליי "את שוברת לי את האצבע" תוך שהיא ממשיכה לנסות ולהחדיר אותה.  היא גם שאלה אותי אם אני בתולה, וכשאמרתי שכן שאלה איך אני חושבת שאני אצליח לשכב עם גברים אם אני כל כך לחוצה ולא מצליחה לשחרר…

בהמשך כמובן היא דחפה לי מכשירים שונים ומשונים, בלי להסביר לי מה היא עושה, למה, וכו'.  טרואמה איומה!

בהמשך כבר הייתי אצל רופא נשים מקסים ומכבד ושנים אחר כך עברתי לארה"ב וכאן יש לי רופאת נשים פשוט מדהימה! אני חושבת שהטיפול שלהם כל כך מחדד עד כמה הגניקולוגית ההיא הייתה איומה.

"נו, את בטח לא יודעת מתי הווסת שלך"

לפני יותר מחמש שנים, מדי פעם אחרי יחסי מין, היו לי דימומים קלים, זה עורר את חשדי והלכתי לעשות משטח פאפ שיצא חשוד, ומשם הופניתי לרופא בכיר יותר לבדיקה שנקראת קולפוסקופיה. בעקרון מדובר בהתבוננות בנרתיק בעזרת מיקרוסקופ, כמובן שכל הפרוצדורה מתבצעת על כיסא הגניקולוג.

ביקשתי מאמא שלי ללוות אותי לבדיקה כי כל העסק נשמע מפחיד ולא באמת הבנתי מה הולך להיות, וכשנכנסנו לחדר של הרופא הבכיר ההוא (מנהל מרכז בריאות האשה בעיירה פרברית מנומנמת) שמתי לב שאמא שלי מעט חיוורת.

הרופא שלח אותי לכיסא בלי הסברים מקדימים, בעוד אני ישובה שם והוא מפשפש בי עם המיקרוסקופ הזה, הוא שואל אותי לראשונה מה התלונה שלי. הסברתי את עניין הדימומים והוא פטר אותי ב"נו, את בטח לא יודעת מתי הווסת שלך". עכשיו, יש הרבה דברים מעליבים שאפשר להגיד לי, אבל אני מתרגלת מודעות לפריון, אני יודעת בדיוק מתי הווסת שלי אמורה להגיע! הוא בכלל לא חיכה או הקשיב לתשובה שלי, לקח עוד משטח ופחות או יותר גירש אותי מהחדר בטענה שאני מבזבזת את זמנו ואין לו כוונות להשקיע בהסברים על מהות העניין לבחורה שסתם לא יודעת מתי הווסת שלה.

כשיצאנו משם אמא שלי שאלה אותי למה לא עניתי לו, הבינה את ההלם שלי וסיפרה לי, שכשהיתה בהריון (מטיפולים), הגיעה עם דימום לביה"ח ושם היא פגשה את הרופא הזה, שאמר לה בזמן שבדק אותה "קיבוצניקית מפונקת, תפסיקי לבכות, מקסימום תפילי ותכנסי לעוד הריון". היא אמרה שלעולם לא תשכח את הפרצוף שלו, שאז היתה לו רעמה ג'ינג'ית מפוארת ועכשיו נשארו ממנה רק אניצים מסכנים, אבל היא עדיין זוכרת אותו, 25 שנה אח"כ.

בעידודה שלחתי מכתב תלונה על אותו רופא לקופה וזה היה המכתב הכי מספק שכתבתי בחיי, היא אמרה לי שהמכתב הוא גם קצת בשבילה, שהיא לא ידעה שאפשר בכלל להתלונן על רופא באותם ימים. שבועיים אח"כ הגיעה תשובה שנדבקתי בוירוס הפפילומה, הנגעים ממנו גרמו לי לדימומים ההם, והתחלתי מעקב במרפאת ציטוגניקולוגיה. מזל ששם פגשתי רופאה נפלאה ורגישה ומאז פגשתי עוד כמה רופאים קשובים, מתחשבים ועדינים, אבל הרופא ההוא, בכל פעם שאני מגיעה למרכז בריאות האשה הזה (ואני מגיעה אליו לא מעט בהריונות המורכבים שלי), אני קצת חוששת להיתקל בו, קצת חוששת שבסערת הרגשות שרק קריאת שמו על השלט בחוץ גורמת לי, עוד אתפרץ ואצטער על כך.

"אז יחתכו אותך כמו שחתכו אותך עכשיו"

נענית יליוזמה שלך, עם סיפור ישן, מלפני חמש שנים, שהעיק עלי די הרבה זמן.

אני מקפידה דווקא ללכת לגיניקולוגיות נשים, ונמניתי על מעריצות רופאה מסוימת (שגם עליה שמעתי כמה סיפורים לא טובים, אבל אני בכל זאת אוהבת אותה מאוד). כשהיא עזבה את הקופה שלי, בעודי בהריון ראשון מתקדם, הלכתי לרופאה אחרת. בדיקה שגרתית לפני הלידה הייתה בסדר, ואחרי זה הייתה בדיקה מבאסת מאוד אחרי הלידה. זמן ארוך אחרי כתבתי לה מכתב תלונה, שאף פעם לא שלחתי, אבל אחרי שכתבתי הרגשתי יותר טוב. מאז גם ילדתי שוב, בלידה נרתיקית טובה.

מצרפת לך את מכתב התלונה שמביא את הסיפור:

לכבוד ד"ר XXXX

חלפה שנה וחצי מאז הייתי אצלך לביקורת אחרי לידה, הרושם הקשה מהבדיקה הזו עודו מלווה אותי וטרי בזכרוני. הגעתי אליך למעקב הריון כשחזרתי לארץ אחרי היעדרות של שנתיים וגיליתי לצערי שהרופאה שלי עזבה את הקופה. הטיפול שלך היה ענייני והתרשמתי שאת מקצועית.

ילדתי בבית החולים לניאדו, בלידה ארוכה, קשה ומכשירנית, שלאחריה נזקקתי להרבה תפרים. עשרה ימים אחרי הלידה הרגשתי שהתפרים מאוד מפריעים לי ולא הייתי בטוחה שההחלמה היא כמצופה. יצאתי מהבית עם התינוקת הקטנטנה והגעתי לביקורת במרפאה. את אמרת שהכל נראה בסדר, כמו שאמור להיות בשלב הזה, ומתחת את אחד התפרים שהתרופף. למיטב זכרוני התפרים התפרקו ימים ספורים אחרי זה, והתחילה הקלה במצבי.

הגעתי למרפאה לביקורת שגרתית אחרי לידה, כעבור שישה שבועות. כשניסית לבדוק אותי בעזרת ספקולום תגובתך המיידית היתה "מה זה? הם עשו אותך כמו בתולה…". נתת את האבחנה שעקב התפירה של אזור הנרתיק יש הצרה ניכרת של פתח הנרתיק ולא ניתן לקיים בדיקה וגינלית. כמובן שהייתי מאוד נסערת מהאבחנה הזו.

את לא נראית מאוד מודאגת, מכיוון שידעת שאני במערכת יחסים לסבית את אמרת "את במילא לא מקיימת יחסי מין". ושאלת אותי איך נכנסתי להריון. אמרתי לך שבאמצעות מזרק, אז את אמרת "מזרק את תוכלי להכניס" ואמרתי לך שאני ארצה אחרי זה גם להוציא משם תינוק, אז את אמרת "אז יחתכו אותך, כמו שחתכו אותך עכשיו".

יצאתי מהבדיקה במצב רגשי קשה ומבולבל ולאחר כמה ימים התחלתי לברר על אפשרויות הטיפול העומדות בפני, מכיוון שלסביות כן מקיימות יחסי מין, ומכיוון שבלי קשר למיניות חשוב לי שהגוף שלי יהיה בריא, ופתוח איפה שצריך להיות פתוח – רציתי לטפל בבעיה.

הומלץ לי על טיפול אוסתאופטי והגעתי למטפלת מדהימה, שבמקצועך כדאי לך להכיר – יעל שוראקי דנון מתל אביב. מכיוון שעל פי אבחנתה מצבי באמת היה חמור מהרגיל היא הפנתה אותי ליעוץ אצל גניקולוג פלסטיקאי, אשר אמר לי שבמצבו של הנרתיק שלי לא בטוח שאוכל ללדת לידה וגינלית ללא נזק ניכר, ולא כפי שאת אמרת בשוויון נפש. הוא המליץ על טיפול "שמרני" באמצעות מרחיבים וגינליים, בנוסף לטיפול האוסתאופטי. במשך כמה שבועות נסעתי לטיפול בתל אביב, בהשקעה ניכרת של זמן, כסף ומאמץ, והטיפול הביא להטבה במצבי, אם כי רק כאשר אהיה שוב בהריון, בשלב מתקדם, ניתן יהיה לקבוע אם מצבי מאפשר לידה נרתיקית.

איני יודעת אם בביקורי אצלך לפני שהצלקת התאחתה יכולת לגלות את הבעיה, כואב לי לחשוב שההרגשה שלי שמשהו לא תקין היתה נכונה, ושבדיקה יותר מעמיקה יכלה למנוע או לצמצם את מימדי הבעיה שנוצרה, אבל את זה אני יכולה רק לשער. חשוב לי לבטא את האכזבה והביקורת שלי על הטיפול שלך על שני היבטים שאינם בגדר השערה – על ההתבטאות שלך ועל העדר מקצועיות בהמשך טיפול.

האמירה "את במילא לא מקיימת יחסי מין" מסגירה בורות והעדר ידע מקצועי רלוונטי לרופאת נשים שפונות אליה גם נשים לסביות. נשים לסביות מקיימות יחסי מין הכוללים גם חדירה בצורות שונות. כמובן שיכול להיות שלמרות שאת יודעת שאני במערכת יחסים עם אשה אני מקיימת יחסים גם עם גברים. את יכולה לשאול אותי האם וכיצד אני מקיימת יחסי מין ולא להניח הנחות שגויות.

לגבי השאלה ששאלתי אותך על לידה עתידית – האמירה השאננה שלך יכלה להוביל אותי למצב מסוכן.

הייתי מצפה שכשאת מאבחנת מצב כשלי, במקום להיות בגישה של "ככה זה" תוכלי לבחון עם המטופלת אפשרויות של טיפול – קונבנציונלי או אלטרנטיבי, הן לטובת חיי מין תקינים, הן לטובת הריון ולידה עתידיים, והן למען איכות חיים כללית.

"פשוט סבלתי מאוד מהתייבשויות". אני משיבה. "מה זאת אומרת?" הוא שואל. אני מתחילה לגמגם. "אה… כאבים, אה… באיבר".

עכשיו לסיפור המגעיל שלי – זה היה לפני שנה בערך, במרכז בריאות האישה ברמת אשכול, הלכתי לאיזה גניקולוג שלא היה פנוי מתי שהיה לי נוח – ניסיתי לקבוע לגניקולוגית, אבל כמובן שהגניקולוגית היחידה שיש להם הייתה פנויה רק עוד חודשיים, ולא יכולתי יותר לחכות, נגמר לי המרשם. אני לא זוכרת את שמו של האיש הזה, כי גם איתו הייתה לי התנסות לא נעימה (לא משהו מובהק, פשוט איש לא נעים בכלל). כשנכנסתי הוא שאל על ההיסטוריה הרפואית, ואחרי שראה את שם הגלולות אמר "אולד פאשן, הא?" אמרתי משהו על זה שבצבא היא המליצה לי להחליף סוג "מי זו היא"? הוא שואל בתוקפנות. "רופאת הנשים שלי". אני עונה במבוכה. ואז הוא שואל משהו על במה השתמשתי קודם ולמה.

"פשוט סבלתי מאוד מהתייבשויות". אני משיבה. "מה זאת אומרת?" הוא שואל. אני מתחילה לגמגם. "אה… כאבים, אה… באיבר". ועכשיו רגע השיא – "איזה איבר?" – מה זאת אומרת? למה אני צריכה לדבר איתך על זה, או לדבר איתך ככה? למה שלא תקל עליי? אתה הרי יודע במה מדובר, למה להביך אותי…? "אה, כאבים בזמן החדירה." אני עונה בסוף. הוא חוזר להיות קצת ענייני – "והשינוי פתר את זה?" "כן". אני נכנסת אל מאחורי הפרגוד כדי להתפשט לקראת הבדיקה. לאחר חיפוש זריז אני לא מוצאת סדין כדי להתכסות, ומחליטה לוותר. לא נראה לי קריטי. אני שוקלת לשאול אותו, אבל הוא כ"כ מאיים ואני מתה לעוף, אז מוותרת גם על זה ונשכבת ככה. הוא מגיע שנייה אחרי, מביא איתו את הסדין שהיה מונח איפשהו מצדו השני של הפרגוד ומכסה אותי. בלי לשאול, בלי להגיד. "אני עושה פאפ". הוא מודיע לי. זה כמובן כואב. "זה הפאפ", הוא מסביר. וואללה יופי.

"בין לבין נתקלתי ברופא שביקש לדעת איך אני וזוגתי מקיימות יחסי מין"

נתחיל מזה שאני לסבית. לרופא הראשון הגעתי כשהייתי בצבא. אחרי הפעמים הראשונות שקיימתי יחסי מין עם גבר, שהיה חבר שלי באותה התקופה. הרופא הסתכל, לא עלי, אלא על איבר המין שלי ואמר "נראה כמו חדש". שלוש שנים אחר כך, אחרי שנתיים במערכת יחסים עם בת זוגי, הגעתי לרופאת נשים. מבט חטוף הספיק לה כדי לקבוע שאני בתולה. הסברים ונימוקים לעניין הסיבות שמובילות אותי להניח שאני לא בתולה, לא התקבלו.

יצאתי עם דמעות בעיניים ונרגעתי רק אחרי שיחה עם אמא שלי. אמא שלי סיפרה שאצלנו במשפחה, ובכלל, יש תופעה של "קרום-גמיש" שזה קרום שלא נקרע ומדמם אלא כשמו- "גמיש" ולעיתים הוא נקרע לגמרי רק בלידה. נרגעתי- אני לא משוגעת ואם כן, אז לפחות זה משפחתי. רק בנקודה הזו, הבנתי למה התכוון הרופא הראשון. הבנתי שהוא בעצם התכוון להגיד שהוא יודע מה שאני לא יודעת ועוד יותר.

בין לבין נתקלתי ברופא שביקש לדעת איך אני וזוגתי מקיימות יחסי מין. זאת יכולה הייתה להיות שאלה לגיטימית אלמלא המבט והטון שבה היא נשאלה שהפכו אותה להיות לא עניינית, משפילה ומציצנית.

עד כאן מה שרציתי לשתף לגבי עצמי.

חוץ מזה, רציתי להוסיף שעבור רבות מחברותי הלסביות יש קושי אמיתי להגיע מלכתחילה לגניקולוג/ית (אגב, לדעתי זה מגובה בשיעורי גילוי נמוכים של מחלות למיניהן הקשורות בגניקולוגיה בקרב לסביות). זה מתחיל מזה שאומרים לנו להיבדק לראשונה לאחר קיום יחסי מין, והכוונה היא הטרוסקסואלים, וזה ממשיך עם בורות מטורפת שקיימת בקרב הרופאים/ות שבאה לביטוי בתגובות כמו זו שלעיל שסתם גורמות לתחושה מגעילה או בתגובות כמו זו שזוגתי ספגה- שאין מה לעשות לה בדיקה מסוימת כי היא לא מקיימת יחסי מין (!!!!!). (ואגב הגניקולוגית שלי ציינה שזה לא נכון לגבי הבדיקה הספציפית ההיא ושהרופאה חייבת הייתה לבדוק כבקשתה של זוגתי).

"הוא רצה לעשות את הבדיקה הפיזית, ולכן שאל אם אני בתולה. הייתי קצת מבולבלת – אני לסבית, מה אני אמורה לענות?"

לפני קצת יותר משנה הלכתי בפעם הראשונה לגינקולוג. כלסבית, נחסכה ממני חוויית הללכת-לגינקולוג-כדי-לקבל-גלולות, כך שיצא שבגיל 24 הלכתי בפעם הראשונה. המחזור שלי היה לא סדיר, ורציתי לבדוק אם יש בעיה (וכולן גם אמרו שזה נורא חשוב ללכת פעם לגינקולוג, לבדוק שהכל בסדר). לא הכרתי אף שם של רופא, וגם לא רציתי לבזבז הרבה כסף על בדיקה שגרתית, אז קבעתי תור אצל הרופא (גבר – לא חשבתי שיהיה הבדל משמעותי בין גבר לאישה בהקשר הזה) הראשון שהיה פנוי, בקופת חולים כללית. הייתי קצת לחוצה, בכל זאת, לא נעים, מביך, להתפשט, כואב, מה אני יודעת. הרופא, היה קצר רוח כדרכם של רופאי קופת חולים באופן כללי, אבל נעים ומנומס. הוא רצה לעשות את הבדיקה הפיזית, ולכן שאל אם אני בתולה. הייתי קצת מבולבלת – אני לסבית, מה אני אמורה לענות? – אז הסברתי לו את המצב (לא מרגישה צורך להיכנס לפרטים כאן), והוא עשה את הבדיקה.

כשהתיישבתי על הכסא הוא הזהיר שזה הולך לכאוב, וזה באמת כאב. אני לא רופאה, ואני לא יודעת אם אפשר היה לעשות את זה פחות כואב. אבל גם ברור לי שבאותו רגע (שבו את יושבת חצי עירומה עם רופא בין הרגליים שלך ושפופרת זכוכית בתוך הכוס שלך וכואב לך), הרגשתי קטנה וחסרת אונים. אבל גם – עדיין באותו רגע – חשבתי לעצמי שמה שגורם לי להרגיש ככה הוא הנסיבות והכאב, ושלא היה מישהו (או מישהי, לצורך העניין), שהיו גורמים לזה להרגיש יותר טוב.
כשדיברנו אחרי הבדיקה שאלתי אותו אם הוא חושב שיש בעיה, והוא אמר שלא. הוא הוסיף (מיוזמתו) שכשיגיע הזמן שבו אני ארצה להיכנס להיריון, ואזדקק לתרומת זרע, אפשר יהיה לעשות בדיקות נוספות, אבל חזר ואמר שאין בעיה.

כמה חודשים אחר כך הייתי צריכה ללכת שוב לגינקולוג. אחרי הניסיון הסטנדרטי לגמרי של הפעם הקודמת, כבר לא חששתי לקבוע תור אצל הרופא הפנוי הראשון בכללית, וקיבלתי רופא שהיה ממש מקסים ועדין ונחמד. בגלל שכבר עשיתי בדיקה בעבר, הוא לא היה צריך לשאול אם אני בתולה. אבל תוך כדי הבדיקה הוא שאל באילו אמצעי מניעה אני משתמשת (יכול להיות שלפני זה הוא שאל אם אני במערכת יחסים, אני לא זוכרת). אמרתי שאני לא. הוא שאל אם אני לא מקיימת יחסי מין. הייתה לי שנייה של מבוכה, ואז אמרתי שאני לסבית. נראה שהוקל לו (זה לא שאני מקיימת יחסים לא מוגנים…). אחרי הבדיקה הוא המליץ לי על תרופה מסוימת ועל בדיקה, וביקש ממני לוודא שאני מקבלת את התוצאות שלה, והסביר לי מה אני אמורה לראות. הוא גם הוסיף שאם הבעיה לא נפתרת, הוא מציע שאתקשר אליו, והוא יפנה אותי לאחת משתי רופאות שמתמחות בבעיה הזאת.

ובשורה התחתונה – לא, זאת לא חוויה נעימה במיוחד, ואני לא אלך לגינקולוג בשביל הכיף, אבל שתי הדוגמאות (המאוד אקראיות ולא בהכרח מייצגות) האלה היו חוויות טובות. כדאי לדעת שגם זה קיים, ולא במאמץ מיוחד. ידוע לי גם מחברותיי הלסביות שיש "רשימה" של גינקולוגים/ות שידועים כגיי-פרנדלי, ועוברת מפה לאוזן, ואני יכולה להבין את מי שבוחרות לפנות לרופאים ברשימה. בכל זאת, לא נראה לי נכון להכפיש ציבור שלם בצורה כזאת, ויכול להיות שאפשר להתמודד עם הבעיה בצורה בונה. למשל, להעביר הרצאות (של מרכזי הסיוע, של ארגון חוש"ן ושל ארגונים אחרים) לקבוצות של גינקולוגים, במטרה להפוך את הביקור לחוויה נעימה ולא פוגענית. יותר מזה, אפשר לתקוף כל דבר, ואפשר לראות כל התנהגות או אמירה מאלף זוויות. מה שחשוב זה איך כל ואחת ואחת מרגישה כשהיא שם. לכן, ומבלי לערער על חוויות פוגעניות, משפילות ומעליבות שחוו אחרות באותה סיטואציה, התחושה שלי הייתה טובה.

אה, ובקשר לכסא. אני לגמרי מוכנה להאמין שהוא הומצא לנוחותו של הרופא, אבל אני חייבת להודות (ושוב, מבלי ידע נרחב באנטומיה או בארגונומיה), שזה נראה לי מאוד נוח גם לאישה שנבדקת. גם כי באופן כללי, אם הגישה של הרופא נוחה, זה אומר שזה יכאב פחות, וגם כי הזווית נראית לי הגיונית לצורך הכנסה של השפופרת (או איך שקוראים לזה). אולי אני טועה, ואולי זה גם שונה מאישה לאישה, אבל אני לא חושבת שיש פה איזה קונספירציה. אני גם חושבת שאם יש מישהי שתגיד לרופא שלא נוח לה ככה והיא מעדיפה אחרת, הוא ינסה בדרך אחרת. אולי זה לא נכון (או לא נכון לכל הרופאים), אבל שווה לנסות. להשוות את זה למכשיר עינויים נראה לי קצת לא הגון.