FeministVistabullitis

שני סיפורים קצרצרים

שרון אורשלימי — Fri, 24 Feb 2012 12:53:13 +0000

הסיפור היחיד שאני זוכר שגם קרה לי.
חצי שנה אחרי שנולדה התינוקת , הלכה אישתי לגניקולוג לביקורת. באתי גם אני והבאתי איתי את הילדה.
"טוב," אמר הגניקולוג "אם זה מה שיצא ,כדאי שתעשו עוד עשרה."

גניקולוג אחד אמר לפני כמה שנים את זה:
הוא: את נשואה?
אני: לא
הוא: עדיין לא. יש לך ילדים?
אני: לא
הוא: עדיין לא

הפעם הראשונה

שרון אורשלימי — Wed, 22 Feb 2012 09:33:52 +0000

אני בטוחה שתקבלי הרבה חוויות רעות כתגובה לבקשה שלך, אני דווקא רוצה לספר על רגע קטן שזכור לי כחיובי:
בגיל 20 ומשהו הלכתי אל הגניקולוגית שלי לעשות בדיקת אולטרסאונד, לא זוכרת לאיזו מטרה.
בשלב כלשהו היא שאלה אם קיימתי יחסים וכשאמרתי שעדיין לא, היא אמרה: "אוי, כשתעשי את זה זה יהיה כל כך נפלא!" בעיניים נוצצות וחיוך גדול. זה היה מקסים בעיניי.

אגב, כמה שנים אח"כ יצא לי להגיע אליה לבדיקה בליווי אמא שלי (!) שנכנסה איתי בגלל דלקת גרון שמנעה ממני לדבר.
באותה פגישה היא שוב שאלה את השאלה הנ"ל, ואמרתי שכן, אני מקיימת יחסים – וזה כשאמא שלי בחדר עדיין לא ידעה על זה עד אותו רגע. פאדיחה…

"מה את רוצה שהדוקטור יעשה את זה בשבילך?

שרון אורשלימי — Fri, 17 Feb 2012 17:45:38 +0000

בהיכנסי לחדר הבדיקה, הורה הרופא להסיר התחתונים ולעלות על כסא הבדיקות. כסא הבדיקות היה מכוסה בנייר משומש מהבדיקה הקודמת. הסרתי את הבגד התחתון וחיכיתי. הרופא שם לב לכך לאחר כדקה-שתיים ושאל למה אני לא יושבת. ציינתי שהכיסא לא מוכן בשביל פציינט חדש. ותשובתו היתה: "אז תמשכי את הנייר" "מה?!? את רוצה שהדוקטור יעשה את זה בשבילך?"

מתשובתו ניכר שהוא אינו חושב שתפקידו של הרופא הבודק להחליף נייר בכיסא הטיפולים. אני סבורה אין זה תפקידו של הנבדק לעשות את ההכנות של הציוד לבדיקה. אם לרופא לא נאה לעשות את הפעולה הזאת, אין הוא צריך להטילה על הנבדקת. יש להעסיק אדם שיעשה את זה. הנבדקת מספיק במתח בשל הממצא שנמצא יומיים קודם. אין היא צריכה לקבל כזה יחס מהרופא, אשר עומד להחדיר אינסטרומנט בדיקות לאבריה המוצנעים.

זו הפעם הראשונה שיצאתי מבדיקה גניקולוגית בתחושה טובה

שרון אורשלימי — Thu, 16 Feb 2012 08:30:02 +0000

יש לי סיפור כל כך שונה. נתתי משטח צוואר הרחם אצל רופאה ושוחחנו והבעתי באוזניה לפני הבדיקה שאני חשה אי נוחות במעמד כזה והיא לגמרי הסתכלה עלי,על הפנים,על העיניים שלי ואמרה שהיא מבינה שזה באמת לא נעים. היא כל זמן הבדיקה התייחסה אלי! ואפילו שאלתי אותה כמה שאלות על סרטן השד ועל הנקה וזו הפעם הראשונה שיצאתי מבדיקה גניקולוגית עם תחושה שלא הייתי צריכה לצאת מהגוף שלי ולעמוד בצד מרוחקת כדי להתמודד אלא שנשארתי אדם תוך כדי.

שרון אורשלימי — Wed, 15 Feb 2012 05:47:02 +0000

כשהייתי בת 20 היה לי תור לרופא נשים במכבי, סתם אחד, שלא הכרתי. במקרה לילה לפני שכבתי עם מישהו שיצאתי איתו אז. למחרת בבדיקה הוא הסתכל, חייך חיוך מגעיל ואמר לי "מישהי נהנתה אתמול בלילה." זה היה נורא.

נו, את בטח לא יודעת מתי הווסת שלך….

שרון אורשלימי — Mon, 13 Feb 2012 17:11:53 +0000

לפני יותר מחמש שנים, מדי פעם אחרי יחסי מין, היו לי דימומים קלים, זה עורר את חשדי והלכתי לעשות משטח פאפ שיצא חשוד, ומשם הופניתי לרופא בכיר יותר לבדיקה שנקראת קולפוסקופיה. בעקרון מדובר בהתבוננות בנרתיק בעזרת מיקרוסקופ, כמובן שכל הפרוצדורה מתבצעת על כיסא הגניקולוג.

ביקשתי מאמא שלי ללוות אותי לבדיקה כי כל העסק נשמע מפחיד ולא באמת הבנתי מה הולך להיות, וכשנכנסנו לחדר של הרופא הבכיר ההוא (מנהל מרכז בריאות האשה בעיירה פרברית מנומנמת) שמתי לב שאמא שלי מעט חיוורת. הרופא שלח אותי לכיסא בלי הסברים מקדימים, בעוד אני ישובה שם והוא מפשפש בי עם המיקרוסקופ הזה, הוא שואל אותי לראשונה מה התלונה שלי!

הסברתי את עניין הדימומים והוא פטר אותי ב"נו, את בטח לא יודעת מתי הווסת שלך". עכשיו, יש הרבה דברים מעליבים שאפשר להגיד לי, אבל אני מתרגלת מודעות לפריון, אני יודעת בדיוק מתי הווסת שלי אמורה להגיע! הוא בכלל לא חיכה או הקשיב לתשובה שלי, לקח עוד משטח ופחות או יותר גירש אותי מהחדר בטענה שאני מבזבזת את זמנו ואין לו כוונות להשקיע בהסברים על מהות העניין לבחורה שסתם לא יודעת מתי הווסת שלה.

כשיצאנו משם אמא שלי שאלה אותי למה לא עניתי לו, הבינה את ההלם שלי וסיפרה לי, שכשהיתה בהריון (מטיפולים), הגיעה עם דימום לביה"ח ושם היא פגשה את הרופא הזה, שאמר לה בזמן שבדק אותה "קיבוצניקית מפונקת, תפסיקי לבכות, מקסימום תפילי ותכנסי לעוד הריון". היא אמרה שלעולם לא תשכח את הפרצוף שלו, שאז היתה לו רעמה ג'ינג'ית מפוארת ועכשיו נשארו ממנה רק אניצים מסכנים, אבל היא עדיין זוכרת אותו, 25 שנה אח"כ. בעידודה שלחתי מכתב תלונה על אותו רופא לקופה וזה היה המכתב הכי מספק שכתבתי בחיי, היא אמרה לי שהמכתב הוא גם קצת בשבילה, שהיא לא ידעה שאפשר בכלל להתלונן על רופא באותם ימים.

שבועיים אח"כ הגיעה תשובה שנדבקתי בוירוס הפפילומה, הנגעים ממנו גרמו לי לדימומים ההם, והתחלתי מעקב במרפאת ציטוגניקולוגיה. מזל ששם פגשתי רופאה נפלאה ורגישה ומאז פגשתי עוד כמה רופאים קשובים, מתחשבים ועדינים, אבל הרופא ההוא, בכל פעם שאני מגיעה למרכז בריאות האשה הזה (ואני מגיעה אליו לא מעט בהריונות המורכבים שלי), אני קצת חוששת להיתקל בו, קצת חוששת שבסערת הרגשות שרק קריאת שמו על השלט בחוץ גורמת לי, עוד אתפרץ ואצטער על כך.

"תירגעי, זה רק אני, תיפתחי"

שרון אורשלימי — Fri, 10 Feb 2012 16:28:16 +0000

שכנעת אותי עם הסיפורים, אז מצרפת גם את שלי.
בהריון, כידוע, הולכות הרבה פעמים לרופאים. הגעתי לרופא הקבוע שלי, שבאופן כללי ידוע כאדם ציני ובסה"כ זה מתאים לי, אבל לפעמים צריך גם לדעת לסתום. עליתי על הכסא והרופא רצה לבדוק פתיחה כי היו לי צירים. הייתי לחוצה וכאב לי, והוא פשוט התחיל ללחוש לי להירגע, משהו בסגנון 'תירגעי, זה רק אני, תיפתחי' (מלשון להיפתח, לא לפתוח).
מיותר לציין כמה שזה גרם לי להרגשה רעה, להרגשה של הטרדה מינית ממש. בעיקר כשהפנים שלו נמצאות במקום כל כך קרוב לאזור כל כך אינטימי שלי.

שלושה סיפורים שונים

שרון אורשלימי — Thu, 09 Feb 2012 18:28:01 +0000

כבר קרוב לעשור שאני לא מורידה את השיער ה"מיותר" שלי – נו, זה שמגן על בלוטות הלימפה בבתי השיחה וזה שסתם נמצא על הרגליים. זה לא שאני שלמה עם הגוף שלי או משהו, הו, לא. לפעמים אני שונאת, לפעמים אני אוהבת, לרוב אני מוותרת על להרגיש יפה ומשתדלת להסתפק בכך שבעלי אומר לי שאני יפה. בכל מקרה, השיער שם. לפני כמה שנים הלכתי לגניקולוג כדי לקבל מרשם לגלולות למניעת הריון. לאחר שבדק אותי, בעודי שוכבת, פשוקת רגליים, על הכיסא המזעזע הזה, הוא אמר, כלאחר יד, "אני מבין שיש לך בעיה של שיעור יתר. אני ארשום לך את הגלולות X, זה יעזור לך עם זה" (הכוונה היא לגלולות שבין יתר השפעות הלוואי שלהן, מדללות את צמיחת השיער). האמירה הזאת מאוד העליבה אותי (עד אז לא חשבתי שאני "קופה" במיוחד, כפי שכינינו זאת בבית הספר. לא חשבתי שיש משהו פתולוגי בשיער שלי, מלבד העובדה שהוא פשוט שם) וגם מאוד כעסתי – הרי לא באתי אליו בבקשת עזרה אסתטית כלשהי, וכל דביל היה יכול להבין שאני פשוט לא מנסה להוריד את שיער הרגליים שלי – מדובר היה בשיערות ארוכות, שטופחו במשך שנים אחדות. אבל הוא לא שאל אפילו – ברור שלנשים אין שערות על הרגליים, ולכן כנראה שלאישה האומללה יש איזו בעיה. מבחינתי זו הייתה החוויה הכי שלילית שלי עם גניקולוג ואולי עם רופאים בכלל, והיא בהחלט הפחיתה את הרצון שלי לחזור לסיטואציה הזאת, שגם ככה היא לא בדיוק מהנה.
2. לפני קצת פחות שנים הייתה לי פטריה בכוס, וזה הציק נורא. זה הכי הציק כשאוננתי, אבל לא ממש כשהזדיינתי. אני זוכרת את המבט של הגניקולוג (אחד אחר, כן? להוא בחיים לא הייתי באה שוב) כשאמרתי שאני מאוננת. הוא היה מופתע, נבוך, קצת מבודח. הוא התעקש שהבעיה היא בוודאי בשעת קיום יחסי מין. לא, אמרתי, זה בסדר. אבל אני מאוננת, וזה מציק. היום זה משעשע אותי לחשוב על זה, אבל אז ממש הרגשתי שהוא לא יודע איך לעכל את זה, ומסתכל עלי בעין שיפוטית משהו. הוא התעלם בחיוך מנושא הזה, רשם לי תרופה ושאל אותי כמה שאלות כלליות. בעיני, המבט שהיה לו בעינים היה "איזו בחורה משונה…"

3. וסתם שטות משעשעת: אחרי צילום אולטרסאונד בעקבות כאבים, הבאתי לאותו גניקולוג את הצילומים שהגיש לי הטכנאי. כמו בסרטים מצוירים, הוא רפרף על התמונה והמשיך הלאה, ואז חזר אליה בתדהמה: היה שם עובר. אחרי רגע הוא התחיל לצחוק והסביר שהטכנאי שם תמונות של אישה אחרת יחד עם שלי.

אולטראסאונד

שרון אורשלימי — Wed, 08 Feb 2012 06:37:34 +0000

כשהייתי בצבא הלכתי לגניקולוגית בשל איחורי מחזור. רצו לבדוק אצלי את הרחם והשחלות ולכן הפנו אותי אולטרה סאונד. בחדר האולטרה סאונד, נשאלתי האם אני בתולה או לא, כדי להחליט עבורי אם לבצע בי אולטרה סאונד ואגינלי או חיצוני. לא ידעתי שלשם כך נשאלתי זאת -בכל זאת אולטרה סאונד ראשון- ועניתי בתמימותי שאיני בתולה, ואז נאנסתי על ידי הרופאה עם מכשיר דמוי פין בהיותי תמימה ובת 20. כי זה שכבר שכבתי עם גבר אומר שאפשר לחדור אלי שוב בלי לשאול באיזו דרך אני מעדיפה.

המקרה הזה רודף אותי וירדוף לנצח, אין לי אמון בגניקולוגים כלל וגם לא בגניקולוגיות. אני מזועזעת שבבדיקה כה פשוטה נלקחה ממני הזכות להחליט מה יקרה בגופי וממש צר לי שלא נחשפתי לפמיניזם, לזכויותי ולחופש הדעה והבחירה שלי כאישה לפני המקרה הזה. אין ספק שאם הייתי נחשפת למידע מחזק באור פמיניסטי קודם לכן, הייתי מסוגלת להגן על גופי ונפשי.

מסע התלאות בדרך לתינוק

שרון אורשלימי — Fri, 03 Feb 2012 17:29:44 +0000

עברתי בין מדפי הסופר-פארם, מסתכלת על חבילות החיתולים, אבקות ההאכלה, המוצצים והסינורים, עורגת ,כמהה לתינוק. לא הלך לנו ולא הבנתי למה, רק ידעתי דבר אחד – אני רוצה תינוק!

ואז הגענו לרופא הנשים הזה, שחודשים עברתי אצלו הזרעות. רק אחר-כך התברר לי שהטיפול אותו העביר אותי זמן רב היה פרימיטיבי למדי. חודשים של חפירות בואגינה שלי על כיסא הגינקולוג המגעיל, כאשר הוא בכלל לא ידע מתי התרחש אצלי הביוץ בוודאות, כי את זה ניתן לדעת רק דרך בדיקות דם ואולטרא סאונד.

האינטואיציה שלי התעוררה אחרי כמה זמן, ולמרות שהייתי צעירה וחסרת ניסיון הרגשתי שהוא ממשיך את התהליך בעיקר בגלל שהוא אוהב את הכסף שלי. דרשתי ממנו הפניה לבית החולים למחלקה לטיפולי פוריות שם עבד. בחוסר חשק הפנה אותי.

אחרי חודש בודד של טיפול נכנסתי להריון. לא תוכננתי לטיפול של IVF, והלילה שקדם להצלחה, בו הייתי צריכה להחליט אם אני הולכת על הטיפול או לא, היה לי קשה מנשוא מבחינה נפשית. התקשרתי אליו כדי להתייעץ,לקבל תמיכה. באותו חודש,כאמור, הריתי. זה היה מזל משמיים ואני הייתי המאושרת באדם. כשבישרתי לו שאני בהריון, במרפאה, שם עבד, הוא כעס עלי.

"אני צריך לשמוע אחרון, אחרי האחיות, שאת בהריון?! רק בשביל להתקשר אלי בלילה אני טוב עבורך?" כל השמחה והאושר שהציפו אותי רגע לפני התפוגגו. בכיתי דמעות שליש, מרגישה מושפלת עד עפר, עלובה ועצובה. מעולם לא הרגשתי פגועה יותר, בכל ימי חיי. כל החודשים שלשווא העלה אותי על כיסא הגינקולוג המזורגג שלו, שאב את כספי ועוד בסוף הוא לא יכול לפרגן?!

מאז נשבעתי שאני לוקחת שליטה על גופי וכבודי במערכה הגברית של שדה טיפולי הפוריות. בכל שאר הטיפולים שעברתי, במשך שנים רבות, לא הקשבתי יותר למינון הזריקות שנתנו לי רופאי הפוריות. הכרתי את גופי טוב מהם, וקבעתי לעצמי. את המינון. את החומר. את הקצב. הכל. תמיד, אגב, צדקתי. הייתי חזקה מספיק כדי לעמוד על דעתי מול המערכת הגינקולוגית-הגברית. הצלחתי. אני אמא לשלוש.

כמה חבל שרוב הנשים שעוברות טיפולים לא חזקות מספיק.