הרצאה שנתתי בכינוס השנתי של החברה הישראלית לגינקולוגיה של ילדות ומתבגרות נגד ניתוח ויסטיבולקטמי לכאבים בחדירה

16 נוב

את העמדה שאציג היום נגד ניתוח ויסטיבולקטמי לכאבים בחדירה אציג מתוך כמה נקודות מבט המצטלבות זו עם זו: נקודת המבט הראשונה היא נקודת מבט של קידום בריאותן ורווחתן של נערות ונשים – עמדה חינוכית שמגיעה מהעבודה היומיומית בדלת פתוחה, אם במרכזי הייעוץ ואם בחינוך מיני בקהילה. נקודת המבט השנייה היא נקודת מבט של סוציולוגיה פמיניסטית. את עבודת המחקר שלי בתואר השני כתבתי על חוויותיהן של נשים הטרוסקסואליות עם כאבים בחדירה, שאת חלק מהממצאים והמסקנות אציג כאן כבסיס לעמדתי. נקודת המבט האחרונה אותה אני מבקשת לשלב בהצגת עמדה המתנגדת לניתוח היא נקודת מבט אישית, כאישה צעירה שאובחנה עם ויסטיבוליטיס בגיל 20.  ההצטלבות של מחקר אקדמי, עבודת שטח וחווייתי האישית, מהוות את הבסיס לעמדה זו.

בנוסף, העמדה שאציג היא עמדה מורכבת, שמביאה בחשבון את רצונן של נשים החוות כאבים בחדירה לקבל שם לבעיה, ויתרה מכך, הן רוצות פתרון לבעיה שלהן, פתרון שהניתוח לכאורה מציע להן. יחד עם זה שאני מביאה בחשבון את רצון המטופלות, אני מבקשת לקרוא תיגר על מוסכמות חברתיות וידע רפואי מערבי.

בספרות הסוציולוגית תופעה שהיא לא רפואית אבל מקבלת אבחנה רפואית, נקראת מדיקליזציה. הרפואה המערבית החלה לקחת יותר ויותר מצבים לא רפואיים ולקטלג אותם כבעיה רפואית. בעבר הכרנו את זה כהיסטריה, היום אנחנו מכירות את זה כויסטיבוליטיס. אל תבינו אותי לא נכון, הכאב הוא ממשי, הכיווץ הוא אמיתי. נשים עם כאבים בחדירה אכן סובלות מאוד מחדירה וזה משפיע נחרצות על איכות חייהן ודימוין העצמי, אבל היחס שלנו והפרשנות שלנו של הכאב, היא זו ששגויה. התייחסות לכאבים בחדירה באופן מדיקלי בלבד, כלומר התייחסות שאינה לוקחת בחשבון היבטים אחרים הקשורים לכאב, לעולם לא תוכל לתת פתרון לכאב.

הרפואה המערבית חילקה את הגוף האנושי לחלקים שונים ולדיסציפלינות שונות. מה שנקרא בספרות שעוסקת במדיקליזציה – DISEMBODIMENT. הפרדה בין גוף לנפש והפרדה בתוך הגוף עצמו בין חלקי הגוף השונים. אני מבקשת להתייחס לבעיות של כאב באופן של EMBODIMENT, האחדה של גוף נפש אבל לא רק גוף נפש. כשאנחנו רוצות לטפל בכאב, אנחנו חייבות לקחת בחשבון גם מיקום חברתי, תרבות, היסטוריה, מאפייני אישיות, ניסיון עבר, נגישות לידע. אי אפשר להתייחס לכאב, ובטח שלא לטפל בכאב, בלי לקחת בחשבון את כל המרכיבים הללו. כאבים בחדירה הוא תוצר ישיר של מערכות חברתיות ויחסי הכוחות בין גברים לנשים. אני יודעת שהמשפט הזה אולי לא נשמע הגיוני לחלק מכן אבל כעת אסביר אותו.

על מה אנחנו מדברות כשאנחנו מדברות על יחסי מין? כרופאות, כשאתן שואלות "האם את מקיימת יחסי המין?" הכוונה היא חדירה של הפין לפות. תקנו אותי אם אני טועה כמובן. החינוך המיני, המפגש הראשון עם רופאת נשים, כל סצנה מינית בסדרת טלוויזיה או סרט פורנו, ממקדת, מובילה וממרכזת את החדירה כיחסי המין הבלעדיים. התרבות והחברה מוכרים לנו את החדירה כפסגת העונג. ואז מגיעה נערה או אישה צעירה לשלב בו היא רוצה לקיים חדירה בפעם הראשונה, כי זה מה שמוגדר יחסי מין, והאכזבה היא גדולה. לא רק שזה לא כיף לה והיא לא מבינה למה היא לא נהנית, יכול להיות שגם מאוד כואב לה. אם זה לא כואב לה, זה פשוט לא כזה משהו כמו שהבטיחו לה. אבל אם זאת ההגדרה של יחסי מין עבור אישה הטרוסקסואלית, אז זו הפרקטיקה שהיא צריכה לעשות.

הבעיה היא שנשים רבות, במיוחד בגילאים הצעירים וההתחלתיים של קיום יחסי מין עם חדירה, מתקשות להגיד מה הן רוצות, ואיך הן רוצות, ובעיקר מה הן לא רוצות. וכשהן לא רוצות חדירה כי זה כואב להן, הן אסורות מלהגיד את זה כי זה מה שהן אמורות לעשות. המובן מאליו החברתי הוא שסקס שווה חדירה ולכן אין אפילו ניסיון לשאול אם אפשר לעשות מין ללא חדירה. הסיבה לכאבים בגילאים הצעירים קשורה ללחץ העצום שהן מפעילות על עצמן, שהפרטנר המיני שלהן מפעיל עליהן ושהחברה מפעילה עליהן. שלא תבינו אותי לא נכון. יש כאן הסכמה ורצון לקיים יחסי מין, אבל אלה מתקיימים בתוך לחץ מערכתי עליהן. הלחץ הוא מאוד סמוי, חמקמק ולא תמיד ניתן לזיהוי.

בספרות האקדמית הגדירו את זה כ"גבר בתוך הראש", כלומר מכווין נורמטיבי פנימי שאומר לנשים מה הן צריכות לעשות מבחינה מינית, גם במחיר של כאב גדול או סיכון בריאותי. זאת תפיסה חברתית שיושבת לכולנו בתוך הראש. כששאלתי מרואיינות במחקר שלי למה הן ממשיכות לקיים חדירה כואבת, התשובה הייתה "כי צריך. כי הוא, החבר, צריך". אם אמסגר את זה מבחינה תיאורטית, מה שהן בעצם אומרות הוא שלגבר יש דחף מיני שחייב לבוא על סיפוקו בצורה מאוד מסוימת, ושאם הוא לא יבוא על סיפוקו, משהו נוראי יקרה לו. אני חברה בקבוצת פייסבוק של מטופלות החוות כאבים בחדירה. גם שם בנות מבקשות עצה על עוד ועוד טיפולים כי שום דבר לא עוזר וכי הגבר צריך. הוא צריך את הסיפוק, ולא רק שהוא צריך את הסיפוק, הוא צריך את השפיכה בתוך הנרתיק, אחרת הוא לא יהיה מסופק. כל מגע מיני אחר הוא 'כמעט' אבל הוא לא הדבר עצמו. "הגבר בתוך הראש" ו"דחף המין הגברי" משמרים ומתקפים אחד את השני וגורמים לזה שנשים הולכות נגד גופן ויוצרות נזק ממשי ומצטבר. הגוף זוכר הכל.

מה שעוד המחקר הסוציולוגי מראה לנו הוא שככל שנשים צעירות יותר, כך הן מתקשות לדבר את הכאב שלהן, להנכיח אותו ולהגיד מה הן רוצות. הן מתקשות לנהל משא ומתן מיני על הפרקטיקות המיניות שלהן ולא מרגישות שהן זכאיות למין שאינו מכאיב להן. ככל שנשים מתבגרות, כך הן מצליחות לתווך יותר את חווית הכאב, לבחור פרטנרים קשובים יותר שאינם רק ממוקדי חדירה, ולפתח אלטרנטיבות לפרקטיקות מיניות שאינן מכאיבות להן. לא במקרה אין הרבה דיווחים בספרות על ויסטיבוליטיס ראשוני גם לאחר גילאי 30, ולא סתם זה נחשב "בעיה" של צעירות. הגילאים הבוגרים יותר הם הגילאים בהם נשים מפתחות סובייקטיביות מינית, כלומר, מודעות לעצמן, יודעות לדבר, מאתגרות את  ומתנגדות אל הנורמה.

אנחנו כאן כדי לדבר על נערות. אנחנו יודעות שגיל ההתחלה לקיום יחסי מין עם חדירה הולך ויורד, אנחנו גם יודעות שאין מספיק חינוך מיני ואם יש, הוא לוקה בחסר. כשיש חינוך מיני, לא תמיד יש הדרכה מינית על החדירה עצמה. בואו גם לא נשכח שאנחנו חיות בחברה שמרנית בה דיבור על איבר המין הנשי, היכרות אנטומית עם איבר המין ואוננות של נשים, הם טאבו של ממש. נערות ונשים צעירות מגיעות למפגש המיני עם ידע מועט לגבי איבר המין שלהן ואיך להכין אותו או לאמן אותו לקראת כניסה של פין או אצבע, והדבר נכון גם לגבי ספקולום או טמפון. בדלת פתוחה אנחנו מניחות שלרוב הבנות כואב. אנחנו גם בדרך כלל צודקות. כמות הפניות של נערות שכואב להן בחדירה, הוא עצום. זה אחד הנושאים שאנחנו הכי נשאלות עליו, ואחד העמודים עם הכי הרבה כניסות באתר שלנו.

הסיבות שלנערות וצעירות רבות כל כך כואב הן מגוונות:

חוסר מוכנות לקיום חדירה, היעדר חינוך מיני, הפעלת לחץ מצד בן הזוג, קפיצה במגע המיני מאפס למאה, מה שאני קוראת לו, מנשיקה לחדירה, חוסר אוננות, היעדר מגע ללא חדירה של לפחות חצי שעה, נטילת אמצעי מניעה הורמונליים, חרדה וסף כאב נמוך, בושה וגועל מאיבר המין, חדירה ממושכת מעל חמש דקות, חיקוי של סרטי פורנו וכמובן טראומה מינית. אני יודעת שיש כאן גם שיחלקו עליי ויגידו שיש קצות עצבים מוגברים, יש מחסור אסטרוגני, מתח שרירי. אני לא מזלזלת בזה. אני פשוט רוצה לתת מקום להיבטים החברתיים, המגדריים, התרבותיים והפסיכולוגיים, שגורמים לכאב. הם מהווים משקל עצום בסיבות לכאבים ולכן מחייבות אותנו ואתכם למענה שהוא לא רפואי בלבד, ובטח לא ניתוחי. אנחנו לא יכולות לתת מענה ניתוחי לבעיה שהיא תוצר חברתי.

אז מה אנחנו כן צריכות וצריכים לעשות?

קודם כל להגיד לה שהיא לא חייבת לעשות חדירה. לנרמל את החוויה של הנערה. להגיד לה שנערות רבות חוות את מה שהיא חווה ושהיא לא חריגה או יוצאת דופן. להגיד לה שיש נערות רבות שחדירה לא באה להן באופן טבעי ושלפעמים צריך לאמן את הנרתיק לקראת חדירה. בגלל תחושת הכישלון שנערות ונשים חוות, הן תתעקשנה להיבדק ותתעקשנה למצוא ממצא רפואי חד משמעי לכאב. רובנו יודעות שלא נמצא ממצא אטיולוגי לכאב, כמו בהרבה הפרעות כאב אחרות. אבל נבדוק אותה כדי לשלול בעיות אחרות וגם כי זה השלב הראשון בתהליך שלה להבין שזה לא רק גופני. היא צריכה להבין בעצמה שאין משהו אפשר להצביע עליו ולהגיד "בגלל זה כואב לך".

נמשיך להגיד לנשים ולפתוח את נקודת המבט שלנו ושלהן על כך שיחסי מין הם לא רק חדירה. שזה לא מה שמגדיר אותה כאישה נשית או כפרטנרית ראויה. נאפשר לה אופציות לפרקטיקות מיניות אחרות מספקות ומהנות. נגיד לה שלא מגיע לה שיכאב לה ושיש מגעים מיניים אחרים בהם היא לא תצטרך לשלם את המחיר הגבוה אותו היא משלמת כשהיא נחדרת עם כאבים.

נבדוק עם המטופלת אם היא מקיימת יחסי מין של חדירה רק כשהיא באמת רוצה. אם היא לא  תמיד ממש רוצה, אז יש סיכוי גדול שיכאב לה, והרבה נערות, צעירות ונשים מקיימות יחסי מין גם כשהן לא ממש רוצות. ניתן לה הדרכה מינית טובה: מגע מקדים של לפחות חצי שעה, גם כדי שהנרתיק יסתכך וגם כדי ששרירי הנרתיק יהיו רפויים. נסביר ונדגיש את הדגדגן. נסביר על תרגול עצמי שלה ועיסוי פנימי עם האצבע לפני ניסיון להכניס פין ונסביר לה על שרירי רצפת האגן שלה. איך לתרגל אותם. אני מאוד מאמינה בטפול פיסיותרפיסטי של רצפת האגן וכמובן בטיפול שיחתי. העבודה הפיזיותרפיסטית לא עושה רק עבודה על השרירים אלא בעיקר עושה טיפול בחשיפה. מה שקורה לנשים שכואב להן הוא כניסה למעגל: הכאב, חרדה מכאב, כאב מוגבר, וכך חוזר חלילה. הטיפול הפיסיותרפיסטי חושף אותה למה שהיא התרגלה להיות בחרדה ממנו. נוריד אותה מאמצעי מניעה הורמונליים ונגיד לה להתנסות רק במין ללא חדירה כדי שהגוף שלה ישחרר לאט לאט מהטראומה והנזק שהצטבר ונצרב בגופה.

בעיקר נזכיר לה שהגוף שלה חשוב ושהוא מדבר איתה. שאם היא לא תקשיב לו, הוא רק ימשיך להכאיב לה. הוא ילחם בה. כל הניסיונות למצוא עוד פתרון, ועוד טיפול ועוד ניסוי ועוד משחה, רק מכניס את הגוף שלה למגננה. ברוב המקרים, הניתוח אינו יכול לתת מענה להפרעת כאב, גם אם היא כרונית וגם אם המטופלת נואשת למצוא פתרון. הניתוח אינו יכול לפתור בעיה שהיא תוצר ישיר של המאבק של הגוף בפרקטיקות נורמטיביות שאינן מסיבות לנשים הנאה או אושר.

מודעות פרסומת

אין ייאוש בעולם כלל – או למה אנחנו כל כך ברות מזל שיש לנו ויסטי

24 ספט

 

הטקסט הזה נולד מתוך מאות שיחות ייעוץ עם נשים החוות כאבים בחדירה בזמן קיום יחסי מין. בזמן האחרון אני משוחחת ומייעצת לעוד ועוד נשים החוות ייאוש גדול שמאחלות לעצמן לפתור את הבעיה הזאת שנקראת "ויסטיבוליטיס/וגיניסמוס/וולוודיניה" (שמות שונים לכאבים בזמן חדירה). אני מזהה אצלן/אצלנו הרבה מאוד ייאוש וזה קשה לי. הייאוש שלהן/שלנו קשה לי. חשוב להבין, לחוות כאב מפעולה שהחברה שלנו מייחסת אליו כאל דבר טבעי ואבולוציוני, זאת חווייה בודדה וקשה מאוד. מי כמוני יודעת את זה. כמו שמצאתי במחקר שלי על נשים שחוות כאבים בחדירה, האופן בו נשים עם כאבים בחדירה חוות את עצמן היא שיש להן פגם, שהן לא ממלאות את תפקידן הביולוגי ושהן לא פרטנריות ראויות. כמובן שאני אינני רואה זאת כך כלל וכלל.

כפי שכתבתי כבר בעבר פה ובטורים אחרים, סקס הוא לא רק חדירה והנשיות שלנו איננה מוגדרת על ידי היכולת שלנו להיחדר ללא כאב. הנשיות שלנו היא מה שאנחנו מגידרות אותה. המיניות שלנו היא מה שאנחנו בוחרות שהיא תהיה. אנחנו מעצבות את האופן בו אנחנו מביעות אינטימיות, חשק מיני, עוררות, משיכה, עונג, אורגזמה ואהבה עצמית וזוגית. נכון, זה נשמע קשה. אנחנו חיות בחברה שהמיניות בה היא הטרונורמטיבית. כלומר, מוגדרת כחדירה בלבד ואין הרבה אפשרויות לתמרון או חיפוש אלטרנטיבה. "את יודעת כמה גברים מגעילים יש שם בחוץ?" אמרה לי מישהי עם כאבים בחדירה. זה אולי נכון. גם אני חשבתי ככה לפני שלמדתי להקשיב לגוף שלי ולדעת בדיוק מתי אני רוצה שמישהו ייכנס אליו ומתי לא, מי, כמה, איך ולמה. אבל גם עם גברים חמודים ורגישים (קטגוריה/הגדרה שמצאתי במחקר שלי) זה יכול לכאוב אז זה לא בהכרח קשור לגועל של גברים.

אז המטרה של הטור הזה הוא לא לכתוב כמה זה קשה להיות אישה שחווה כאבים בחדירה. המטרה של הטור הזה היא להבין איזה ברות מזל אנחנו שיש לנו את התופעה הזאת. כמה אנחנו מרוויחות מהדבר הזה. (אני יודעת שאתן בטח קוראות את זה עכשיו וחושבות לעצמכן "על מה היא מדברת?!?!?!). אבל אני מקווה שהטור הזה יישפר לכולנו את התחושה לגבי עצמנו, הגוף שלנו, המיניות ומערכות היחסים המגוונות שלנו.

לולא האבחנה שלי עם ויסטיבוליטיס, לא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום. האבחנה שלי היא זו שהנחתה אותי אל משימת חיי והובילה אותי למה שאני עושה היום, לקריירה המקצועית שלי ולקריירה האקדמית שלי. לולא הכאבים, לא הייתי הופכת למי שאני. הכאבים בחדירה גרמו לי לקרוא תיגר על נורמות ופרקטיקות שנראות לנו טריוויאליות כמו לאכול, לחרבן ולהזדיין (עם חדירה). כל כך הרבה נשים ונערות שלא כואב להן בחדירה, מקיימות יחסי מין עם חדירה, למרות שהיא לא מסבה להן שום עונג פיסיולוגי. נשים לפעמים שוכבות על הגב וחושבות "מתי הוא כבר יגמור ונוכל להתרכז בי?" או "יאלללה שיגמור כבר כדי שנוכל ללכת לישון". וזה לא כי כואב להן. זה כי סקס שמתמקד רק בחדירה, פמפום פנימה והחוצה, במיוחד בגילאים הצעירים של קיום יחסים של חדירה (14 – 25), הוא משעמם, לא מענג במיוחד ומונוטוני. הגוף של נשים רבות (וגם של גברים רבים) צריך רוצה עונג במקומות שונים בגוף, בקצב משתנה ובאינטנסיביות או עדינות מגוונת.

נשים שכואב להן בחדירה ידעו לזהות מהר מאוד שחדירה זה לא בשבילן (למרות שהן/אנחנו עדיין מאוד רוצות לבצע אותה כדי להרגיש אנחנו נורמאליות ושזה לא רק בראש שלנו כי "הכל תקין"), כי הגוף שלהן/שלנו סימן להן/לנו את זה. הגוף שלנו צועק "אני לא רוצה את המגע הזה. אני רוצה דברים אחרים שעינגו אותי עד עכשיו כמו מין אוראלי, סקס יבש, ליטוף, עינוג עצמי, פליק, מין ידני, נשיקה". ואז בתוך הראש שלנו מתחיל ויכוח: "למה אני צריכה לעשות חדירה אם זה כל כך כואב לי?", מול "אני רוצה להיחדר בלי כאב כדי להיות כמו כולן", לבין "אבל הוא צריך את זה. הוא צריך חדירה", וגם "אבל למה אני צריכה לעשות מה שהוא צריך אם זה כל כך כואב לי ואני בכלל לא נהנית מזה?".

אנחנו ברות מזל לא רק כי אנחנו קוראות תיגר ושואלות שאלות על מה שנתפס בעיני החברה כמובן מאליו. אנחנו ברות מזל כי אנחנו מגיעות לרמת היכרות עם הפות והנרתיק שלנו, שרוב הנשים לא מגיעות אליה בימי חייהן. אנחנו לומדות להכיר את שרירי הנרתיק שלנו מבפנים: מתי הם מכווצים, מתי הם משוחררים, איזה אזור מרגיש מתוח ומה מרגיש רפוי, מתי אנחנו רטובות ומתי החרדה כל כך גבוהה שאין סיכוי שאפילו הזרת תיכנס פנימה. נשים אחרות בכלל לא מודעות לזה (שזה גם בסדר כמובן).

אנחנו ברות מזל כי אנחנו מגלות דרכים רבות, חדשות ומגוונות להגיע לעונג מיני. אנחנו לא רק ממוקדות בחדירה "כי צריך" אלא מחפשות אלטרנטיבות, מפיקות עונג מהגוף שלנו בדרכים שלא חשבנו שניתן, ולומדות מלא תוך כדי. אנחנו לומדות לבחור פרטנרים טוב יותר ואיך לתקשר בצורה משמעותית יותר את מה שאנחנו רוצות. הצבת גבולות הופכת לקלה יותר ומשא ומתן מיני הוא מרכזי במפגשים המיניים שלנו. נכון, זה נשמע מתיש אבל אלו מיומנויות סופר חשובות במגע מיני. יש לנו תקשורת מינית גבוהה ואנחנו מחוברות לרצונות שלנו הרבה יותר מהגבר או האישה הממוצעים (בתקווה שאנחנו עוברות טיפול טוב – רגשי ופיסי).

אז באמת שאין לנו מה להיות מיואשות. נכון, זה מצב קשה. אף אחת לא רוצה להרגיש חריגה אבל כל כך הרבה נשים חוות אי נוחות עד כאב בזמן חדירה (ושלא נדבר על מה שקורה בשנה הראשונה אחרי לידה), שזה כבר לא כזה חריג. ככל שנדבר על זה, נחשוף נשים רבות יותר לתפיסה שסקס הוא לא רק חדירה, ככה נוכל להקל על עצמנו, אחת על השניה ועל הילדות שיתבגרו ויהיו לנערות ונשים, בתקווה שיחוו עולם מיני משוחרר מציוויים, פרקטיקות נורמטיביות ודברים שנשים "צריכות" לעשות.

לפני זמן רב הוצאתי קול קוראת לסיפורים מהועדות להפסקת הריון. פורסמו כמה סיפורים, והנה עוד אחד שנשלח אליי לפני כשבועיים

14 דצמ

אני עובדת במדינה שבה הפלות הן לא חוקיות, לכן כשגיליתי שאני בהריון בשלב די מוקדם נאלצתי לשוב לישראל על מנת לעשות הפסקת הריון. יכולתי להיות בישראל רק שבועיים, מכיוון שהיה עלי לשוב לעבודה בהקדם.

להבין את הבירוקרטיה של הוועדה היה כרוך בהרבה מאמץ. מיותר לציין שכשאת בהריון לא רצוי וגם ככה במצב נפשי לא פשוט אין הרבה כוחות להתמודד עם הברוקרטיה של שירותי הרפואה, שלתחושתי לא באים לקראת אישה שמבקשת לעבור הפסקת הריון. המידע בנוגע לוועדה כמעט לא נגיש ולא ברור מה ומי ואיך ואיפה. התקשרתי למספר בתי חולים וקיבלתי מידע סותר לגבי מועדי הוועדות ואלו חומרים יש להביא לוועדה. מכיוון שהיה עלי לשוב לעבודה בחוץ לארץ, רציתי לעשות את הוועדה כמה שיותר מהר על מנת שאוכל לעבור ביקורת רפואית לפני שובי לעבודה.

עברתי הפסקת הריון כירורגית. בקשו ממני להצטייד בבדיקת סוג דם. בבוקר יום ראשון הלכתי לקופת החולים לעשות בדקת דם  לפני הניתוח. נכנסתי אל הרופאה ובקשתי ממנה בדיקה של סוג הדם, אמרתי לה שאני עומדת בפני  ניתוח-גרידה ושאלתי אם ידוע לה אם ישנן עוד בדיקות שעלי לעשות לפני הפרוצדורה. היא השיבה בזלזול "מאיפה לי לדעת אני לא הרופא שהפנה אותך, את צריכה לשאול אותו" ונתנה לי הפניה לבדיקה אחת בלבד. אני מתקשה להאמין שרופאה לא יודעת שיש צורך בשני סוגים של בדיקות דם לפני ניתוח. נאלצתי שוב להגיע לקופ"ח לעשות בדיקות דם. ככה המערכת פועלת: לא להנגיש, לא להקל.

התהליך של קבלת אינפורמציה בנוגע למתי ניתן להגיע לוועדה היה מתסכל ביותר. למזלי, קרובת משפחה עזרה לי מאוד וקבעה את הכל בשבילי. זה דרש ממנה כמה שעות טובות של טלפונים לאורך כמה ימים. אני לא חושבת שנפשית היתי מסוגלת לעמוד בטרטורים של לעבור מבית חולים אחד לשני באזור מגוריי ולא לקבל תשובה ברורה מאף מוסד בנוגע למתי אפשר לבוא ומתי אפשר לעבור את הוועדה ומתי אפשר לעבור את ההתהליך. עם זאת, האחות האחראית להפסקות הריון בבית החולים בו עשיתי את הוועדה מאוד עזרה בלתאם את הכל ולאפשר את הוועדה אפילו שרשמית היא לא היתה אמורה להתכנס באותו היום.

הוועדה עצמה לקחה יום. נדרשתי לבוא לבית החולים בבוקר, המתנתי להפגש עם האחות, עו"ס ועוד רופא. מכיוון שאחת הבדיקות שהיתה בידי לא תאמה את דרישות בית החולים הפנו אותי לעשות את הבדיקה שוב. בתחילה האחות האחראית ראתה את הבדיקה ואמרה לי "מאוד ניסתי לעזור לך אבל עם בדיקה כזו אין לי איך לעזור לך". האחות עזרה מאוד לאורך כל התהליך של הוועדה, אבל ההערה הזו הביאה אותי לבכי. חשבתי שאצטרך לדחות הכל בשבועיים ולא היו לי כוחות להתמודד עם הברוקרטיה של שירותי הבריאות. בסופו של דבר, הפנו אותי לאוטלרסאונד בבית החולים שעלה כמה מאות שקלים עליהם אין החזר. הטכנאית של האולטראסונד היתה מאוד נחמדה, אך היתה איתה מתלמדת בחדר והבדיקה ארכה המון זמן, ניסיתי להתנתק בזמן שהן מדסקסות פרטים על ההריון. היא גם שאלה אותי מדוע החלטתי לעשות הפסקת הריון וצינה שההריון מתפתח כראוי. שוב, היא היתה מאוד נחמדה ואדיבה אבל לא היתה שום סיבה מקצועית לשאול אותי לסיבה בגינה החלטתי להפסיק את ההריון.

לאחר מכן חיכיתי למפגש עם העו"סית האחראית. נכנסתי אליה לפגישה קצרה וסתמית. לאחר מכן שוב נבדקתי על ידי רופא ובזאת זה הסתכם. כמובן שהכל היה כרוך בלחץ של זמן ולא ברור היה אם לוגיסטית אצלח לאסוף את כל החתימות של האחראים  בזמן, אז היה יום לחוץ ומלא מתח וחוסר וודאות.

ביום של ההפלה עצמה התייצבתי בבית החולים בבוקר. האחיות במחלקה היו ממש נחמדות ונעימות. איתי בחדר היו עוד ארבע נשים כשלכונו היה ברור מה אנחנו עושות שם. בהתחלה זה היה מוזר, אבל אח"כ זה נהפך למעין קבוצת תמיכה. שלחו אותי לעשות עוד כמה בדיקות. ואז נתנו לי נר שגורם להתכווציות של הרחם. זה היה בשעה 11 בבוקר בערך, לגרידה הינו אמורות להכנס בשעה 2 וחצי אחה"צ. כעבור חצי שעה התחילו לי כאבים ממש חזקים אז נתנו לי משככי כאבים ונרדמתי בחדר ההמתנה. אני חושבת שאם היו הרופאה היתה מיידעת אותי שזה עלול לכאוב מאוד, זה היה עוזר לי להתמודד עם הכאב או לפחות לעשות הכנה נפשית ולהתכונן למה שמצופה לי.

בשעה שתיים קראו לכל הנשים להחליף לבגדי ניתוח והעבירו אותנו למחלקה אחרת להתכונן לגרידה. ואז המתנו והמתנו וכבר עברו שעתיים של המתנה. ארבע מאיתנו סבלו מכאבים ממש חזקים, הרופא עדיין לא הגיע. ואז האחות אמרה שהרופא אולי לא יגיע כי היה פיגוע והוא צריך להיות בחדר מיון. כמובן שכולנו נהבלנו ובדקנו מה קרה באינטרנט, חשבנו שהיה איזה ארוע גדול ובית החולים צריך עכשיו להפנות את כל המשאבים לשם.  מה שאירע באותו היום הוא אירוע דקירה של חיילת אחת. זה לא נראה ארוע בסדר גודל שמצריך ביטול פרוצדורות שנקבעו מראש על מנת לקבל את כל המשאבים של בית החולים. אחרי איחור גדול של הרופא, האחות אמרה לנו שאולי יבטלו את הכל ונצטרך לחזור יום אחר. זאת היתה נקודת שבירה בשבילי, גם כי היתי בכאבים עזים, התהליך של הגרידה למעשה כבר התחיל, גם משום שהדבר האחרון שרציתי לעשות זה לבלות עוד יום בבית החולים ולהתמודד עם כל ההשלכות הנפשיות והפיזיות של זה שוב. בסופו של דבר המלוות של הנשים לחצו על המחלקה ובאחור של כמעט ארבע שעות של כאבים קשים נכנסו לגרידה אחת אחת.

לאחר הגרידה, הבירורקרטיה לא נגמרה והגיע השלב של התמודדות עם הברוקרטיה של קופ"ח על מנת לקבל החזר עבור הוועדה להפסקת הריון. הגשתי את כל הטפסים כפי שהסבירו לי לקופת החולים. אך המזכירות הרפואיות של הקופה התקשרו אלי פעמיים ביום  במשך שבוע, כל פעם עם איזה משהו אחר שלא בסדר בבקשה שהגשתי  על מנת לקבל את ההחזר אף על פי שהגשתי את כל הטפסים כפי שנדרש. לאחר כמה ימים כאלו התקשרה אלי המזכירה ואמרה שרופא המחוז מסרב לחתום על החזר מקופת החולים כל עוד הוא לא רואה הוכחה לכך שבקרתי אצל רופאת הנשים, היא רשמה לי אמצעי מניעה ושרכשתי אותם. ההסבר לכך כפי שהמזכירה אמרה הוא שהוא לא רוצה שדבר כזה יחזור על עצמו שוב. זה משפט שלא שמעתי בערך מכיתה ד. אני לא יכולה לדמיין מצב שרופא היה מציב תנאי כזה בפני גבר, כאילו עשיתי משהו לא בסדר ועכשיו צריך לחנך אותי, למשטר את הגוף שלי, להחליט עבורי שאכניס הורמונים לגוף שלי.

עבדתי עם נערות ונשים במדינות בהן הפלות הן לא חוקיות, ואני שמחה שהיתה לי את האפשרות לבחור בשביל עצמי כי פגשתי הרבה נשים שלא יכלו לעשות את הבחירה הזו. אבל אני חושבת שעדין יש מקום רב לשינוי. בחוויה שלי הרגשתי שכאישה הגוף שלי הוא עדין אובייקט שנשפט ונתון לבחינה ושיפוט של מערכת שברובה לא רואה אותי כבעלת זכות בחירה על הגוף שלי והחיים שלי. גם מבחינת הגישה של המערכת וגם מבחינת הנגשה של השירותים שמגיעים לנו כנשים יש מקום רב לשינוי בעיני.

על העיסוק האמיץ של סדרות טלוויזיה לאחרונה, באחד הנושאים שיש עליו הכי הרבה טאבו: הפלות

4 דצמ

בשנים האחרונות אני רואה על המסך יותר ויותר סצנות של הריונות לא מתוכננים, ניסיון של הפלות, והפלות, מאשר ראיתי בעבר. יכול להיות שזה קשור לזה שהתבגרתי ואני יודעת להבין טוב יותר מה אני רואה על המסך, ויכול להיות שהעיסוק המקצועי שלי מכוון את העיניים שלי לראות את הסצנות הללו. מה שבטוח, יותר ויותר סדרות מראות לנו את הנושא השנוי במחלוקת של הפסקות הריון יזומות. והנה רק כמה דוגמאות מהחמש שנים האחרונות: "מד מן", "אחוזת דאונטון", "הסקס של מסטרס", "נשות הפצצה", "מיילדת", "אימרפיית הפשע", "הניק", "האנטומיה של גריי", "מרפאה פרטית", "בנות".

 

השיא, בעיני, היה ביום חמישי האחרון, בסדרה "מיילדת" של ה – BBC, המשודרת בערוץ הראשון. הסדרה עוקבת אחר אחיות מיילדות, בשכונת עוני בלונדון, של שנות החמישים של המאה העשרים. בין הלידות השמחות, סיפורי האהבה, חברויות ונושאים שונים הקשורים לבריאות, אפשר גם לראות הרבה, אבל הרבה, פמיניזם. כלומר, הרבה עיסוק בתחום המרכזי של המאבק הפמיניסטי בשישים השנים האחרונות: סוגיות של פריון, אלימות נגד נשים, ועוני.

 

בפרק האחרון ששודר, סופר על אישה שנכנסת להריון התשיעי במספר, לאחר שיש לה כבר שמונה ילדים. האישה אינה מעוניינת בהריון והיא מקבלת את עובדת היותה בהריון כבשורת איוב. בהמשך היא הולכת לאישה באחת השכונות וצועקת עליה "זה לא עבד. את הבטחת לי שזה יעבוד", ואז אנחנו מבינות שהיא ניסתה לעשות הפלה לא חוקית ולא בטוחה אצל אישה שמתמחה בצמחי מרפא. במהלך הפרק כולו מנסה האישה להפסיק את ההריון שלה, כשהיא כבר בשבוע 17. היא מסבה  לעצמה נזק רב, אך היא נחושה בדעתה לא להביא עוד ילד לעולם, גם אם המשמעות של כך היא לשלם בחייה.

 

כל הניסיונות שלה להפסיק את הריונה, נכשלים. בנוסף, היא מנסה לבקש מהצוות הרפואי, שלאחר הלידה היא תוכל לקבל אמצעי מניעה, קשירת חצוצרות, עיקור, אבל המערכת הרפואית מסרבת.  זה לא חוקי ללא סיבה רפואית ובמידה ויש אפשרות לאמצעי מניעה, זה לא במסגרת ביטוח הבריאות הממלכתי הבריטי. לקראת סוף הפרק אנחנו חוזות מחזה מדהים: הפלה לא חוקית שנעשית על ידי אותה מטפלת בצמחי מרפא, רק שהפעם מדובר במסרגה או חפץ חד אחר שאינו סטרילי, שפוצע לה את שק ההריון, ומאפשר לה ללדת עובר מת, תוך כדי איבוד דם רב וייתכן גם סכנה לרחם שלה. האישה כמעט מתה. ברגע האחרון מגיעות שתי אחיות לביתה ומצאות אותה על ערש דווי. הן צריכות להזעיק רופא או אמבולנס, אבל אחת מהן מתלבטת: "זה לא חוקי להפסיק הריון. יכניסו אותה לכלא". האחות השניה, הותיקה יותר, עונה לה "את חושבת שזו פעם ראשונה שאני רואה אישה שמנסה להפסיק את ההריון שלה? תזעיקי את הרופא ותגידי לו שיש לנו אישה שעוברת הפלה טבעית".

 

הסצנה הבאה היא של האישה בבית החולים, עם זיהום חריג בגלל ההפלה הלא חוקית, ונקב ברחם. הצופות חושבות שהיא מתה. סצנה הבאה רואות אותה צועדת עם האיש שלה ושמונת ילדיה, כשברקע נאמרות המילים הבאות "חייה של נורה ניצלו בזכות רופאים שלא שאלו שאלות. היא לא הרתה שוב. אמצעי מניעה יעילים ובחינם הגיעו מבחינתה מאוחר מדי. אבל בבוא הזמן ניצחו המדענים. חייהן של בנותיה ונכדותיה השתנו לתמיד".

למה היה לי חשוב לתאר את הפרק הזה? למה הפרק הזה הדהים אותי כל כך? הפרק הזה, בדומה לשאר הסדרות שמניתי, מתאר מציאות של נשים בעשורים השונים של המאה העשרים, ואת המצוקות והדילמות שלהן בנוגע ליחסי מין והשלכות הפריון שלהם. בסדרה "הניק" שמתארת בית חולים ניו ירוקי בעשור הראשון של המאה העשרים, אנחנו נחשפות לנזירה שעושה הפלות לא חוקיות לנשים, נתפסת, ומושלכת לכלא בגלל זה. לאחר מכן מסתבר, שכל נשות האריסטוקרטיה עברו אצלה הפלה, והן משחררות אותה מהכלא באופן סמוי. הנסיבות של הכניסה להריון והפלה הן כתוצאה מאונס, מיחסי מין מחוץ לנישואין וכתוצאה מיחסי מין בין גזעיים. שלוש אפשרויות שהיו מנדות את הנשים הללו ואת ולדיהן, מהחברה, ומדרדרות אותן לעוני חמור ואף לסיכון חייהן.

 

ב"אימפריית הפשע", המתרחשת בתחילת שנות העשרים של אותה מאה, מקבלת מרגרט, הגיבורה הנשית של הסדרה, חוברת של מרגרט סנגר לתכנון שמפחה, אחת מובילת הלגיליזציה של אמצעי מניעה בארה"ב. מטרתה של החוברת היא ללמד נשים כיצד ניתן למנוע הריון ולרווח בין לידות, מידע שאסור היה להפצה באותה תקופה בארה"ב. מרגרט משתמשת בשיטות הללו ומצליחה למנוע הריון, על אף שהשיטות אינן מדעיות וכוללות שטיפה בדוש ישר לאחר יחסי מין. בעונה נוספת של הסדרה, מגיעה אישה לבית החולים בו מרגרט מתנדבת, לאחר ששתתה חלב חמוץ והיא עוברת "הפלה טבעית". האישה משתפת את מרגרט שעשתה את זה בכוונה כדי להפיל, כי היא לא יכולה לפרנס עוד ילד ואין לה שליטה על יחסי המין עם בעלה, שעושה בה כרצונו. מרגרט יוזמת קורס על בריאות נשים, ובין היתר מכניסה שם מידע על אמצעים לתכנון משפחה.

 

ב"אחוזת דאונטון", המתחילה בעשור השני של המאה העשרים וממשיכה עד תחילת העשור השלישי, אנחנו רואות הריון לא מתוכנן כתוצאה מיחסי מין מחוץ לנישואין, של אחת מבנותיו של הלורד, ששמה אידית. היא מגיעה למרפאה לא חוקית, שנמצאת באחת מסמטאות העיר, כדי לבצע הפלה. היא מתחרטת. שומרת את ההריון. מולידה את הילד ומוסרת לאימוץ. לאחר מכן היא מתחרטת ומחזירה את בתה למשפחתה ומתמודדת עם המציאות. במהלך העונות אנחנו גם חוזות את אחת המשרתות יולדת ילד מחוץ לנישואין, והיא מדרדרת לזנות  כדי לפרנס את בנה כאישה אל נשואה, לאחר שהאב אינו מעיד על אבהותו ונעלם.

 

עשור לאחר מכן, בסדרה "נשות הפצצה" שמתאר מפעל פצצות בקנדה בזמן מלחמת העולם השניה, שבו עבדו נשים שנכנסו לתפקידי הגברים שיצאו ללחום, אחת הנשים נכנסת להריון מגבר שאינו בעלה והיא מחפשת לעשות הפלה. גם אז, הפלה אינה חוקית ובטח ובטח שאינה בטוחה. היא מצליחה לקבל מידע מאחת העובדות במפעל על אישה שעושה הפלות, והן הולכות יחד. ברגע האחרון היא מתחרטת ולאחר מכן עוברת הפלה טבעית.

 

שנות החמישים, כפי שכבר תיארתי, מגיעה הסדרה "המיילדת" ואז מגיע העשור של שנות השישים. העשור הזה היה העשור המשמעותי ביותר מבחינת שחרור נשים מהיעדר שליטה על הפריון שלהן, באמצעות המצאת הגלולה למניעת הריון והמהפכה הפמיניסטית, ובעשור לאחר מכן, עם הפסיקה התקדימית של בית המשפט העליון האמריקאי שהתיר הפלות בחוק בתיק "רו נגד וויד". בסדרה "מד מן", לאורך כל עונותיה, יש לנו עיסוק בלתי פוסק בהריונות, רצון להפלות, דרישה לאמצעי מניעה, אלימות נגד נשים, מאבק בשכר ובהטרדה מינית, ועוד. מפגי שמתאימה לעצמה דיאפרגמה והרופא אומר לה "אבל את לא מסוג הבנות האלה", ואחר כך יולדת בלי שידעה בכלל שהיא בהריון ואינה מגדלת את הבן שלה, ועד בטי, שנכנסת להריון ורוצה לעשות הפלה, והרופא אומר לה "את לא חושבת על מה שאני חושב שאת חושבת". ויש לנו גם את ג'ואן, שנכנסת להריון לא מבעלה, פונה לעשות הפלה לא חוקית ולבסוף מחליטה לשמור את ההריון ולשקר לבעלה שהתינוק ממנו.

 

בשנה האחרונה, עוד סדרה על אותו עשור, "הסקס של מסטרס". בשלושת עונותיה יש שלל עיסוק בתחום של פריון ומיניות, שכן על זה בסדרה. ועם זאת, עיסוק בעובדה שהפלה אינה חוקית בשנים הללו, מובלטת ביותר. אחת מממשתפות המחקר נכנס להריון כתוצאה מהמחקר, ואינה נשואה, ורוצה לעשות הפלה. ביל מסרב. ויר'יגניה נכנסת להריון, ביל מסרב לעשות לה הפלה. היא ניגשת למרפאה לא חוקית, ומתחרטת ברגע האחרון ויולדת. מטופלת של ביל, נערה בת 16, נכנסת להריון ועושה הפלה לעצמה עד כמעט מוות, וביל מטפל בה במרפאה ואף מציע לה התקן תוך רחמי כדי ששוב לא תהיה במצב הזה, לאחר שהוריה דורשים ממנו לעשות לה כריתת רחם והוא מסרב.

 

ומה קורה בעשורים אחר כך? אין הרבה סדרות שעוסקות בשנות השבעים, השמונים והתשעים. אבל מה שכן אפשר להגיד הוא, שבסדרות מודרניות יש עיסוק שלא נראה בעבר בסוגיה. האנטומיה של גריי ומרפאה פרטית, שתי סדרות מאותה יוצרת, מציגות הריון לא מתוכנן והפסקות הריון באור שלילי מאוד. באנטומיה של גריי, כריסטינה עוברת הפלה טבעית אחת והפלה יזומה אחת. שתי ההפלות הללו עולות לה ביוקר. במקרה השני, היא גורמת לה לגירושין וסיום הקשר עם אואן. המסר מאוד ברור: הפלה זה רע. במרפאה פרטית, בתה של אחת הרופאות נכנסת להריון בגיל 17 ומכיוון שהאם מתנגדת להפלות, הנערה שומרת את ההריון, מתחתנת עם אביו של התינוק, והם חיים באושר ועושר עד היום הזה. גם שרלוט, שנכנסת להריון תוך כדי שימוש בהתקן תוך רחמי, עם שלישייה, מתנגדת להפלות ומבקשת מאליסון להוציא את התקן באופן לא זהיר כדי שלא תהיה עם שלושה תינוקות אבל זה גם לא ייחשב שהיא עשתה הפלה.

 

ואז הגיע הפרק ההוא ב"בנות". הפרק בו ג'סה נכנסה להריון והיא פונה למרפאה לעשות הפלה חוקית, ובטוחה. תוך כדי היא עוברת הפלה טבעית, אבל הפרק דן סוגיית ההפלות בעידן בו הפלות הן חוקיות ברוב מדינות המערב, אך לא רק, ובעידן בו עדיין אנחנו לא רואות מספיק סצנות של היעדר שליטה על פריון. ועל כן הפרק הזה הוא פורץ דרך ויוצא דופן.

 

ומה קורה בישראל? גם בישראל שתי סדרות הראו סצנות הקשורות להפלות, וליתר דיוק, הקשורות לחווק הישראלי הנוגע להפלות: הועדות להפסקת הריון. ב"זגורי אימפריה", אבישג נכנסת להריון ועושה הפלה ומראים לנו את הועדה להפסקת הריון שהיא מגיעה אליה. בעונה הראשונה של "שטיסל", אחת הדמויות נכנסת להריון כשקשר הנישואין שלה לא יציב, והיא פונה לוועדה להפסקת הריון. במקרה הזה היא מתחרטת ואינה מבצעת את ההפלה. ואכן בעונה השניה, אנחנו רואים שהיא יולדת את התינוק שהיא שקלה להפיל.

 

וזה מביא אותי לשאלות הבאות: מדוע לפתע אנחנו רואות יותר ויותר סצנות שקשורות להפלות בטלוויזיה האמריקאית, הבריטית, וכן, גם הישראלית? מדוע רוב הסצנות הן מעשורים שקדמו לשנות השבעים? מה המוטיבציה של היוצרות והיוצרים להראות לנו את זה? על השאלות הללו יש לי כמה תשובות. אחת מהן היא שככל שנשים נכנסות יותר לתעשיית הטלויזיה והקולנוע, כך נראה יותר סיפורי חיים של נשים, מצבי חיים של נשים ודילמות של נשים. תשובה נוספת היא שבשנים האחרונות, במיוחד בארה"ב, חל איום חמור מצד ארגוני ימין דתיים ושמרניים על הזכות של נשים להפלה בטוחה, חוקית ונגישה. האיום הזה עולה דרך ניסיונות חקיקה, הגבלה על מרפאות, ייקור התהליך הרפואי, שלילת תקצוב ממרפאות לתכנון משפחה והוצאת אמצעי מניעה והפלות מחוץ לביטוחי הבריאות במקומות העבודה. תעשיית הטלויזיה והקולנוע (שזה לטור נפרד), מחזירה לאותם גורמים ימניים בכך שהיא משקפת לנו איך החיים של נשים נראו כשהפלות היו לא חוקיות. נשים מתו מהפלות לא חוקיות. נשים הנמצאות בהריון שהן לא מעוניינות בו, לא ישארו בהריון, גם אם זה אומר לשלם בחייהן. הסדרות הללו מראות לנו את נסיבות הכניסה להריון, את המציאות הבלתי אפשרית בתקופה בה לנשים עדיין לא הייתה זכות בחירה, זכות לחשבון בנק או רכוש עצמי, זכות להגיד לא לבעל שרוצה לקיים יחסי מין או הזכות להשתכר בכבוד ולהיות מוגנת. הייאוש של הריון לא מתוכנן והיעדר פתרונות, מוביל נשים לצעדים נואשים של פגיעה עצמית ואף מוות.

 

גם היום, 50,000 נשים ברחבי העולם מתות מהפלות לא חוקיות ולא בטוחות. המצב הזה לא צריך להתקיים יותר היום. יש לנו את הידע. יש לנו את הטכנולוגיה. יש לנו את התמיכה שנשים זקוקות לה. מה שמראות לנו הסדרות הללו, אף אחת מאיתנו לא רוצה לחזור. הפלות בטוחות, חוקיות ונגישות, מצילות חיים של נשים. וזה הסיפור כולו.

סיפור ראשון מהפרויקט החדש שלי: "חוויות מחדר לידה"

20 פבר

השבוע עלה טור חדש שלי באון לייף שמתאר אלימות גינקולוגית בחדר לידה. ביקשתי מקוראות לשלוח לי סיפורים. תוך יומיים המייל שלי התמלא. הסיפור הראשון מופיע כאן בצורת שיר באנגלית. הכותבת אישרה את פרסום שמה המלא המופיע כאן.

אם נפגעת במהלך לידה, חווית חוויה טראומטית וצריכה תמיכה רגשית או עזרה משפטית, את יכולה לפנות לקו ליולדת של ארגון "נשים קוראות ללדת": info@kavlayoledet.org. הן שם בשבילך.

Motherhood

I can't resist the temptation to

mess with myself in mind once

I found him eating away the

insides and living between

three hour intervals it's magic

like coming out but from

much darker furniture and

finding the path to incarceration

visiting hours are every three hours

and especially at night

when you're all alone with

what you've created and everything's

torn and the stitches won't ever

mend all the way and no one

will ever be welcome there again.

Becoming an all-you-can-eat-buffet

buy one get one

free it's delicious and fills you up until you

overflow and find yourself in some pit on the

way to absolve him.

How could they do this

on the way in and out rip it apart and leave

it all rotten and pieces

what constitutes a person is well

beyond anything I ever dreamed of.

I have sparks of life

and I can give them out

like candy to little boys

and in life one is surrounded by

men. Some come in and some

out and maybe time is the

space in-between

so I play God with my

sparks – handouts

to those who deserve it?

But how can you tell

once you've been raped

by hospital procedures everything

looks different. Greener.

And everyone is there to see

and all of your secrets come gushing

and everyone knows

and what's yours is his.

I've started a business

lending out body

parts eyes to the sorry

breasts to the infants

and anyone else in the room

mouths are for no one

the smaller you are the more

attention you get

but all of my power was drained

out with my bloodbath

בת 29 ענתה לקול הקורא שלי מלפני כמה שנים לסיפורים על הפסקות הריון. הנה סיפורה:

26 ינו

שלום,

החלטתי לכתוב פסוט על הפלה תרופתית ע"י ציטוטק בהריון לא רצוי. גיליתי שאני בהריון בשלב כה מוקדם שעדין לא נצפה שק הריון, ממש יומיים לאיחור המחזור. בתור מישהי שתמיד מחפשת מידע באינטרנט, גיליתי שמעט הנשים משתפות את תהליך ההפלה ולכן החלטתי לספר את סיפורי כדי לתת קצת מידע לנשים אחרות.

מבטא -112 ועד 756, עבר שבוע של הלם ופחד כי מסתבר שעד שלא רואים שק הריון בבדיקת האולטרסאונד, לא ניתן לבצע הפלה. בשלב זה כבר התפללתי כן להיות בהריון תקין וחלילה לא הריון מחוץ לרחם. תמיד הייתי נגד הפלות והייתי בטוחה שלי זה לא יקרה. והנה זה קרה בגיל 29 בעודי רווקה גרה אצל ההורים.

כשהגעתי יום א' לבית החולים עברתי ועדה שההליך שלה דיי פשוט . ראיתי סביבי ילדות וחיילות. יום ב' הגענו קבוצה של 8 בנות לקבל את הכדור הראשון ולהישאר בהשגחה של 3 שעות. הבנות היו מאוד פתוחות אחת עם השניה ונוצרה קבוצה מגובשת, בעיקר של תמיכה. לחלק גדול מהבנות היו בחילות ונאמר לנו שאסור להקיא את הכדור. אז למי שיש בחילות הריון ניתן לקבל מהאחות כדור נגד בחילות לפני כדור המפיגי'ן. לי הכדור הזה עשה בעיקר כאב ראש אחד גדול ממש תחושה לחץ על הראש. לחלק מהבנות לא היו כלל תופעות לוואי.

יומיים אחר כך יום ד' היום הגדול – ציטוטק זהו שמו של הכדור השני. וגם פה נשארים 3 שעות להשגה. רק הפעם באמת צריך!!! הכדור הזה בעצם מדמה צירים ותפקידו לכווץ את הרחם ולפלוט את התוכן. רצוי מאוד לאכול ארוחת בוקר לפני שלוקחים את הכדור. (במידה ויש בחילות אז משהו קטן).

היינו בחדר קבוצה של 5 בנות, שתי בנות התחילו לדמם ונתקפו בכאבים מאוד חזקים ונאלצו לבקש זריקה נגד הכאבים. היה מאוד קשה לצפות בהן מתפתלות וצורחות מכאבים, אבל זה היה רגעי, ונאמר לנו שזה בדרך כלל קורה בזמן פליטת התוכן. שתי בנות נוספות קיבלו דימום וכאבים כמו של מחזור ורק אני הייתי סופר מודאגת למה לא מתחיל אצלי דימום ולמה לא כואב לי?! , האם זה לא עובד עליי? הרשת מפוצצת בכתבות של חוויות קשות עם ציטוטק ואני כבר הייתי מוכנה להכל רק שיבוא!

נכנסתי לשירותים וראיתי שהתחלתי לדמם, ויחד עם זה ראיתי את התוכן שיצא.
קשה לי להעביר את התחושה שאת מרגישה באותו הרגע, גם לעבור הפלה בהריון לא רצוי זה מאוד אמציונאלי.
חדר בשירותים במיון היה צבוע בכל צבע אפשרי, בנות הקיאו שילשלו ודיממו. כל אחת והסימפתומים שלה. אך זה לא היה קשה כמו שציפיתי לאחר תחקיר מעמיק ברשת. לאחר 3 שעות האחות מגיעה ושואלת אם כולן קיבלנו דימום ואם כן משחררים הביתה.

פחדנו ללכת , פחדנו ממה ששתי הבנות הראשונות עברו שזה עוד מצפה לנו. אבל כיום אני פשוט מבינה שכל גוף מקבל את זה אחרת. אני דיממתי במשך שבוע, מה שאותי הכי הפתיע זה שזה היה פחות ממחזור ובכלל לא כאב, כבר חששתי שזה לא הצליח. מרוב דאגה כל יום הייתי מתקשרת למיון לשאול אם זה תקין. שאר הבנות דיממו קצת יותר חזק ממחזור. שמרנו על קשר בין הבנות כדי לוודא שאנחנו בסדר, חלקן לא סיפרו לאף אדם .

המלצה שלי, כן לספר אפילו לחברה, קודם כל לפרוק על ליבך ושנית שמישהו יהיה תמיד עם יד על הדופק.
שבועיים לאחר מכן באנו לבדיקת אולטרסאונד על מנת לוודא שהרחם התרוקן כראוי. ולשמחתנו כולנו נקיות. הפחד מלעבור גרידה לאחר הפלה תרופתית מאוד חזק כי את לא באמת יודעת איך הגוף מגיב ועוד בהריון ראשון.
לסיכום, זאת חוויה ממש לא נעימה, אני מאמינה שכמו שנשים שמחות על הריון רצוי באותה המידה זה גם הפוך.

טעויות קרות ועליהם שלמים, במקרה שלי אלו היו טיפות אהבה שתמיד זילזלתי בהן. חוסר אחריות מוחלט. בנות אחרות הגיעו לאחר שלקחו פסטינור והוא לא עבד. לאחר ההפלה רצוי לדבר ולשתף בעל מקצוע או חברה טובה , יתכן דיכאון סוג של טראומה. כיום אני ממתינה למחזור הראשון .

מקווה שעזרתי לכל מי שמחפשת מידע על הפלה תרופתית, שיהיה בהצלחה ושלא נדע החלטות קשות כאלו.

נ.ב
לצערי קראתי שלהרבה נשים קורה שההריון שלהם הפסיק להתפתח גם מקבלות ציטוטק מאחלת לכן הריון בריא בהקדם האפשרי.

לא פותרים אי שוויון של קבוצה אחת על ידי דיכוי של קבוצה אחרת: על התיקון לחוק הפונדקאות שעבר בקריאה ראשונה בכנסת בשבוע שעבר

2 נוב

"אנחנו קמנו לבוקר בו קבוצת מיעוט די נרחבת בישראל מחקה אותך כליל", "גם אנחנו נמנע מלהצביע לך בבחירות הבאות. בוגדת", "נכון לעכשיו, חברת כנסת מטעם מרצ הכשירה את המשך האפליה כלפי קבוצת מיעוטים", "יש לך מזל שהחוק עבר. אם זו הייתה מרצ שמפילה את החוק, היית משלמת על זה בכסא שלך".

אלו רק חלק מהתגובות שקיבלו חברות הכנסת של מרצ החל משני בערב, בו בחרו ח"כ זהבה גלאון, ח"כ מיכל רוזין וח"כ תמר זנדברג, להימנע בהצבעה על הצעת חוק הסכמים לנשיאת עוברים, או כפי שהוא מוכר לנו, חוק הפונדקאות. חברות הכנסת של מרצ עשו את מה שהן היו צריכות לעשות במסגרת המערכת הפוליטית הקיימת ובמסגרת המחוייבות של מרצ לזכויות נשים וזכויות הקהילה הגאה.

מרצ עמדה בפני דילמה פוליטית וערכית גדולה ביותר. מצד אחד, חוק הפונדקאות כפי שהוא היום, מפלה זוגות חד מיניים והורים יחידניים בכל הקשור להבאת ילד/ה גנטי/ת לעולם באמצעות פונדקאית. מצד שני, מרצ מחוייבת לזכויות נשים, ובעיקר לזכות האישה על גופה והאיסור על סחר בבני אדם וסחר באיברים. והפלא ופלא, התיקון לחוק הפונדקאות שיזמה והגישה שרת הבריאות, ח"כ יעל גרמן, לא רואה את האישה הפונדקאית ממטר. הפונדקאית שקופה בעיניהם של מצביעי/ות הבעד. חשוב להדגיש: אין קשר בין ההימנעות של חברות הכנסת של מרצ מהצבעה על החוק הזה לבין העובדה שמדובר בחוק של יש עתיד. החוק אינו שומר על כבוד האדם של האישה הפונדקאית, על צלמה, בריאותה ובחירתה החופשית, ולזה, אנחנו בתנועה הפמיניסטית, מתנגדות בתוקף.

רבות נכתב על כך שפונדקאות מסחרית בינ"ל היא כמעט תמיד בתנועה ממזרח מערב ומדרום לצפון. כלומר, נשים עניות שמספקות בגופן ילדים וילדות חצי ביולוגיים, לנשים וגברים עשירים/ות מהמערב. הדיון בנוגע לזכות הבחירה בנושא פונדקאות הוא דיון עקר. הבחירה היא בין בחירה גרועה אחת לגרועה אחרת ולכן הדיון בנושא חופש הבחירה של האישה הוא לא רלוונטי. בנוסף, התנועה הפמיניסטית התנגדה גם לחקיקת חוק ההסכמים לנשיאת עוברים עוד בשנות התשעים לנוסח בה הוא נחקק, גם מכיוון שלא היה שום פיקוח או רגולציה על ההליך עצמו ועל תנאי החזקתן וטיפולן של הנשים הפונדקאיות, אך גם מכיוון שהחוק הפלה זוגות חד מיניים, כך שלצלוב את חברות הכנסת של מרצ ואת נשות התנועה הפמיניסטית על הסתייגותן מתיקון החוק הנוכחי, כשנאת הומואים, זה שוב, לא רלוונטי.

למי שרוצה לקרוא את האותיות הקטנות של החוק, תוכלו למצוא כמה דברים שהפריעו לנו בתנועה הפמיניסטית ולחברות הכנסת של מרצ: היחידה שמוגבלת בסכום אותו היא יכולה לקבל עבור הפונדקאות, שמתקיימת בגופה, היא הפונדקאית. המשרד המתווך, הרופאים, חברת הביטוח הרפואי – להם אין תקרה המגבילה אותם במחיר שהם רשאים לבקש. אם יש מישהי בהליך שצריכה להיות זכאית לגבות את הסכום שהיא רוצה, זו הפונדקאית. כל האחרים והאחרות צריכים להיות מוגבלים במחיר. סעיף נוסף מקומם: משרדי התיווך נתפסים כעסק לכל דבר. מדוע? חוק האימוץ הבין-ארצי  קובע שאימוץ יעשה רק דרך סוכניות אימוץ שהן סוכנויות ללא כוונת רווח. כלומר, עמותות. מדוע משרדי התיווך של הפונדקאות רשאים להיות עסק? כשמדובר בעסק וסחר בנשים ועוברים, אסור שיהיה כאן שיקול כלכלי! אסור בתכלית האיסור לאפשר רווח מהפרוצדורה הזאת לצדדים שלישיים. כשהאינטרס הוא כלכלי, הניצול מתגבר. כשיש אישה ענייה בתמונה, היא זו שתנוצל. החוק חייב לשנות את האינטרס הכלכלי של כל הנוגעים בדבר.

חברות הכנסת של מרצ, אני גאה בכן! שוב הוכחתן את המחוייבות שלכן לנשים, גופן, זכותיותיהן ובריאותן, ומבלי לוותר על המחויבות לשוויון לקהילה הגאה, מחויבות שתתבטא בעבודה הצפויה שלכן על הפיכת החוק הזה לראוי ושוויוני לכל.

פוסט משמח לסוף שנה

31 דצמ

אתמול נפל דבר בישראל. אתמול קבעה ועדת סל התרופות של משרד הבריאות להנגיש שירותי בריאות מציל חיים לנשים. לא, לא מדובר בתרופה לסרטן השד או חיסון למניעת רעלת הריון. מדובר בהכנסת הפסקות הריון עד גיל 33 למימון מלא של קופות החולים ללא אינדיקציה רפואית או עבירה על החוק הפלילי.

כתבתי רבות על הצורך להכניס הפסקות הריון לסל התרופות לכלל הנשים בישראל. אז את הטור הזה אני רוצה להקדיש לכל אותן נשים ששיתפו אותי במצוקתן סביב הריון לא מתוכנן ונתנו לי את הזכות להיות שם לצידן: לק', שאביה עובד בשירותי הבריאות ומתנגד להפלות כי הוא מגיע מרקע שמרני, לצ' שנכנסה להריון לא מתוכנן כתוצאה מאונס והייתה צריכה לריב עם רופאת נשים בקופת החולים שתאשר לה טופס 17, לע' בת שירות לאומי מהתנחלות מבודדת בשטחים שלא יכלה לשתף איש בהריון, לר' מכפר ערבי בצפון שאם משפחתה הייתה יודעת שהיא מקיימת יחסי מין לפני הנישואין היו רוצחים אותה, לי' מתל אביב שלא הספיקה להתאים לעצמה אמצעי מניעה ונכנסה להריון, לק' שמי שהכניס אותה להריון נטש אותה אחרי שהאשים אותה בהריון ולא ענה לטלפונים שלה, לת' שהתלבטה רבות אם להפסיק את ההריון או לא כי הרב אסר עליה ולבסוף החליטה שכן, לד' מיישוב קטן בשפלה בו לא מדברים על סקס והיא נאלצה לקחת הלוואות למימון הפלה, לכ' מעיר בגליל המערבי שהגרוש שלה נכנס לביתה באישון לילה וכפה עצמו אליה אחרי ששיכר אותה, לח' חברתי שהצליחה לגייס את הכסף יחד עם האחראי להריון, למ' חברתי ששילמה על הפלה אחרי שהאמצעי מניעה שלה נכשל, לג' משוחררת טרייה שעדיין לא התחילה לעבוד ומצאה את עצמה בהריון לא מתוכנן, לזוג הסטודנטים המקסימים שאספו שקל לשקל כדי לממן הפלה וויתרו על סמסטר כדי לשאת בהוצאות, לי' אם חד הורית לשלושה ילדים, בגילי, שחיה מהבטחת הכנסה ללא יכולת למממן את ההפלה ונאלצה לשקר לפסיכיאטר, הטור הזה מוקדש לכן!

הכנסת הפסקות הריון עד גיל 33 ללא אינדיקציה רפואית היא בשורה של ממש עבור נשים. עד כה נשים נאלצו לשלם אלפי שקלים לבתי החולים הציבוריים והפרטיים על מנת לעבור הליך לא מסובך שיכול להשפיע על חייהן לעולם. המצוקה בה נשים נמצאות בהריון לא מתוכנן היא מצוקה נפשית גדולה, כל שכן נשים שאינן יכולות למממן את ההליך היקר. חשוב שנזכור, נשים משלמות חודש בחודשו הן ביטוח בריאות לקופת החולים שלהן והן לביטוח לאומי. בבוא היום כשהן נקלעות לצרה רפואית כמו הריון לא מתוכנן, קופת החולים לא עזרה להן אם ההריון לא היה כתוצאה מאונס או עם בעיה רפואית ו/או נפשית. המצב יצר אפליה ממוסדת כפולה: הראשונה, בין נשים לגברים שלרוב לא נטלו בנטל ההוצאה על הפסקת הריון, והשנייה, בין נשים עניות לנשים אמידות. נשים שיכלו לשלם על הפסקות הריון עשו זאת ללא בעיה בבתי החולים הציבוריים או הפרטיים, בעוד נשים עניות נאלצו לכתת רגליהן מהבנק, ללשכת הרווחה, לחברות, למשפחה, למרכז בריאות הנפש, כדי לנסות ולמצוא את המימון הדרוש להליך. פעמים רבות הקושי לגייס את הכסף גרם לכך שההריון גדל וגדל, והמחיר של הפסקתו רק עלה, מה שהפך את ההליך הרפואי לבעל סיכון גדול יותר והיווה איום של ממש על בריאותה של האישה.

היום אפשר להגיד בחיוך גדול שכל זה מאחורינו. לילות בלי שינה בהם אני דואגת איך להשיג לאותה צעירה את הכסף שייך לנחלת העבר. החרדה שהייתה לי לנסות להוציא בועדות להפסקת הריון אישור על סעיף נפשי כדי לקבל טפסי 17 כבר לא יקרו יותר. שיהיה מאוד ברור: הכנסת הפסקות הריון ללא תנאי עד גיל 33 היא לא חסד ולא צדקה. מדובר בצדק בריאותי לנשים שנמצאות במצבי סיכון בריאותיים גדולים יותר בתרבות לא שוויונית, בו אין נגישות מלאה לאמצעי מניעה ותרבות האונס היא חלק מהמיינסטרים של יחסי מין הטרוסקסואליים. הזכות לבריאות מינית של נשים היא בראש ובראשונה שליטה על הפריון שלנו וההחלטה אם ללדת, כמה ללדת ומה יהיה המרווח בין הלידות, והיא של האישה בלבד! מדובר בחלק אינטגרלי של זכויות האדם של נשים, שללא שליטה על פריון, לא ניתן למממש את הפוטנציאל הגלום בנו כבנות אנוש.

אתמול היה אחד הימים המשמחים ביותר בחיי! עכשיו כל שנותר לעשות הוא לבטל את הועדות להפסקות הריון כדי שגם נשים נשואות תוכלנה לעבור הפסקת הריון על פי בחירתן, ולהכניס את כלל אמצעי המניעה, כולל קונדומים, לסל הבריאות. ועדת סל הבריאות 2015, תתכוננו!

על מי האחריות למנוע הריון? "גניבת זרע" כפתרון משפטי לסקס פטריארכלי

24 דצמ

בכתבת מגזין של תכנית החדשות בשישי בערב של ערוץ עשר בתאריך 20/12/13 שודרה כתבה בשם "זרע הפורענות" בו גברים הפכו לאבות בעל כורחם לאחר ליל אהבים קצרצר, או קשר ארוך טווח, שאחריו גילו שהכניסו את האישה להריון וזו לא מעוניינת לבצע הפלה או שזה מאוחר מדי לביצוע הפלה. שלושה גברים רואיינו בכתבה ואישה אחת, אם לילד בן שבע שאביו מסרב להכיר בו או לקחת אחריות כספית עליו, והורשעה לאחרונה בבית משפט השלום ב"גניבת זרע". יש לי הרבה מה להגיד על המקרים שתוארו אבל אתייחס תחילה לשם הכתבה.

"זרע הפורענות" כשמו כן הוא. זרע של גברים הוא אכן מועד לפורענות. גברים שכחו לקחת עליו אחריות והוא מתפרץ לו בשצף קצף לכל עבר, מפרה ומרביע את מי שהוא רק יכול. הגברים בכתבה יגידו אחרת. הם יגידו שהיא אמרה שהיא על גלולות ואפילו הראתה להם אותן. הם יגידו שהיא אמרה שהיא ב"ימים הבטוחים" ושלא צריך לקחת את גלולת היום שאחרי. הם יגידו שהיא תכננה מראש להיכנס מהם להריון ולכן החליטה לשמור את ההריון ולא לעשות הפלה. אבל מה שמעניין הוא מה שהם לא יגידו. הם לא יגידו שהם שכנעו את האישה לקיים יחסי מין ללא קונדום כי הם רצו להנות בסקס ולהרגיש באמת את החדירה. הם לא יגידו שהם היו פזיזים, חסרי אחריות וחסרי מחשבה לפני מעשה.

אף לא אחד מהגברים שרואיינו בכתבה השתמשו בקונדום. אף לא אחד מהם חשש למחלות המועברות על ידי מגע מיני או מהריון. אף לא אחד מהם לוקח על עצמו את האחריות לאחר מעשה אחרי שלא שמו קונדום, ובשיא חוצפתם מעזים להאשימה בגניבת זרע, פרט לאחד שהציע שהיא תיקח את גלולת היום שאחרי. והכי חמור, הם מתלוננים שהיא הרסה להם את החיים. מי בעיקר נהרסו לו החיים, זו אותה אישה, הורה יחידנית, וילד שיודע שאביו לא מוכן להכיר בו או לקבל אותו ומאשים את עצמו בכך. האישה שהפכה לאם אחרי הריון לא מתוכנן, שינתה את מסלול חייה. לא עוד לימודם, קריירה, פרנסה בכבוד, מערכות יחסים חדשות או זמן פרטי. להיות אם משנה לך את החיים וקוטע את המסלול שייעדת לעצמך. הוא משנה תכניות, עושה סדר חדש בסדר העדיפויות ובעיקר משאיר הרבה נשים במעמד סוציו אקונומי נמוך ללא יכולת מוביליות חברתית.

אז איפה האחריות של הגבר בסיפור הזה? רוב הגברים גלגלו את אחריותה הבלעדית של ההריון על האישה. מדהים עוד יותר שבית משפט השלום הסכים איתם במקרה של אחד הגברים. האם יחסי מין הוא לא פעולה בו שני אנשים לקחו חלק? האם אין אחריות משותפת על התוצאות של יחסי מין? האם אין אחריות משותפת על מניעת הריון ומחלות מין? ומעבר לכך, האם נשים וגברים מגיעים באותה עמדת כוח ליחסי המין? בתיאור של האישה את ליל ההתעברות, היא סיפרה שהיא הגיעה לבקר את הגבר האחראי בבסיס בו הוא שירת במילואים וזה שכנע אותה באופן כמעט אגרסיבי לקיים איתה יחסי מין. וכמובן בתוך המיתוס של "לא להרוס את ספונטניות הסקס", מיתוס שגברים רבים מתעקשים לשמר, הם לא השתמשו בקונדום. היא מספרת גם שלפני כן, במהלך הקשר שלהם, היא אמרה לו שהיא לא לוקחת גלולות והוא סירב לקחת את האחריות עליו. גם הידיעה שהפלה קיימת כאופציה, ושהוא מוכן להעביר אותה הליך רפואי לא פשוט ולא נעים, שעלותו הכלכלית יקרה, והמוסריות שלו שנויה במחלוקת (לא עליי כמובן), היא אנוכיות, חוסר אחריות ודוגמא מובהקת לשליטה גברית ביחסי מין.

אז בפעם הבא שגברים חושבים לקיים יחסי מין ללא קונדום, שיחשבו על אלפי השקלים בחודש שהם עלולים לשלם אם יכניסו אישה להריון שהיא לא רוצה להפסיק, לא יכולה להפסיק או לא מאמינה בהפלה כאפשרות. את זרע הפורענות קל לחסום מלפרוץ. את הגברים כנראה קצת יותר קשה.

קול קוראת לנשים שעברו ועדות להפסקות הריון והפסקות הריון להשתתף בסרט דוקומנטרי בנושא

8 יול

לסרט דוקומנטרי שעוסק בחוק העונשין – הפסקת הריון על משמעויותיו השונות, ובזכויות הפרט של הנשים, בריבונותן, או ליתר דיוק היעדרה, של הנשים על גופן וחייהן, מחפשת נשים שאינן עומדות בקריטריונים של החוק ומבקשות לעבור הפסקת הריון. אשמח לפניתכן, ללא כל התחייבות מראש, בפייסבוק או במייל. Facebook id: rina shatil rinashatil@gmail.com

מוזמנות גם לבקר בעמוד בפייסבוק שפתחתי לסרט  https://www.facebook.com/docowomen

אשמח ואודה על הפצת המסר