כמה מכן פנו אליי בשאלת מקור השם של הבלוג. התשובה תינתן ברשומה הבאה. אני מבקשת לא להפיץ אותה בפייסבוק אבל כן להפיץ אותה לנשים שנדמה לכן שסובלות ממה שמתואר מטה. אתן לא מאמינות איך זה יקל עליהן. ותפנו אותן אליי. אני רוצה לראיין אותן לתזה שלי

אובחנתי לראשונה בויסטבוליטיס בגיל 20, לקראת יום הולדתי העשרים ואחת. הייתי בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה וכשנה קיימתי יחסי מין מלאים עם חדירה ועם כאבים. אחרי מקרה בו הלכתי עם גבר הביתה אחרי הדייט הראשון שלנו, ושכבתי איתו, מאוד מאוד כאב לי, החלטתי שאני לא עושה את זה יותר. שסקס לא אמור להיות ולהרגיש ככה ובטוח משהו בי לא בסדר. אני אמצא את הבעיה. וככה רופאת הנשים שלי הפנתה אותי לרופאת מומחית לטיפול מיני שתוכל לעזור לי. איני זוכרת את הרגשתי אז, אך היום אני קוראת לה הרופאה שהצילה את חיי. ולא, מה שהיה לי הוא לא מחלה מסכנת חיים והיא אפילו לא מחלה. לא מחלה בעיני.

הגעתי אל ד"ר ליאורה אברמוב עם רגשות מעורבים. שמחתי על כך שאולי יש מישהי שתעזור לי אבל לא הבנתי מה זה כבר יכול להיות. אף פעם לא שמעתי על בעיה בקיום יחסי מין אצל נשים או על כאבים כל כך חזקים שבא לך למות תוך כדי חדירה. הגעתי אליה עם אמא שלי והיא חיכתה בחוץ. בפנים שאלה אותי הרופאה מיליון שאלות: על המשפחה שלי, ההתנסויות המיניות שלי, הפחד מזריקות והיחס לכאב באופן כללי, על האופי שלי ועוד ועוד. היא אמרה שכדי לאבחן את הבעיה היא צריכה לעשות בדיקה מקיפה של מי אני ולא רק לבודד את בעיית הכאב. אחרי זה היא הורתה לי לשבת על כסא הגניקולוגית לבדיקה שתאבחן אותי. אין צורך להסביר כמה בדיקה גניקולוגית כואבת לויסטבוליטית. היא לקחה מקל אוזניים. המקלות הקטנים איתם אנחנו מנקות את האוזניים. והכניסה אותו לואגינה שלי. היא העבירה את המקל על דפנות הואגינה שלי ואני צעקתי מכאבים. אמרתי לה להפסיק שהיא מכאיבה לי ואני לא מבינה איך יכול להיות שהמקל הקטן הזה כואב לי. היא אמרה לי שמה שיש לי זה ויסטבוליטיס. ואני שאלתי אותה מה זה ולא הבנתי על מה היא מדברת. היא עשתה לי עוד כמה בדיקות כדי לשלול סיבות אחרות לכאבים כמו בדיקת פאפ והחזירה אותי לשולחנה.

היא הגדירה ויסטבוליטיס ככאבים בדפנות הנרתיק בזמן חדירה הנובעים מכיווץ בלתי רצוני של הנרתיק או מיובש. היא אמרה שהרפואה לא יודעת ממה זה נגרם או למה אבל זה שכיח אצל נשים צעירות בין גילאי 20 – 30 ואחת מכל שמונה נשים סובלת מזה. היא גם אמרה לי שלא יודעים אם זו תגובה פיסיולוגית למשהו או נפשית. אין לדעת. לא האמנתי שיש דבר כזה שכל כך הרבה נשים סובלות ממנו ואף אחד לא מדבר על זה. אין שום מודעות לזה באף מקום. וכמה רופאות עברתי עד שהגעתי אליה. היא אמרה לי שאסור לי להשתמש בגלולות ונתנה לי כל מיני הנחיות מעתה שאני צריכה לעשות כדי להקל על הואגינה שלי. הטיפול שהיא נתנה לי מחולק לשלושה חלקים: עבודה עצמית בבית, טיפול מיני של דיבור וטיפול פיסיותרפי לרצפת האגן. פיסיותרפי? צעקתי לה. היא אמרה שכן. שזה טיפול שהתחיל במקור לשיקום נפגעות אונס והתרחב לנשים כמוני. שיש להן כאבים וצריכות לאמן מחדש את הואגינה שלהן כדי שתתאים לחדירה. הטיפול העצמי בבית כלל החלפת אבקת הכביסה שלי לנטולת חומרים שיכולים לעורר גירוי מסוים אצלי, החלפת נייר הטואלט ללבן ללא ריח או צבע, החלפת הסבון שלי לואגינה בלבד, וידוא שכל התחתונים שלי הם מכותנה, אמבטיות פעמיים בשבוע עם שמנים ארומטיים של רבע שעה לפחות, נטילת כדורים הומופאתיים ותרגילי שרירים לשרירי הואגינה שלי כל יום. מה זאת אומרת? כל יום להכניס לעצמי אצבע ולעבוד על האזורים הכואבים. הטיפול המיני כלל שיחה עם סקסולוגית פעם בשבוע שזה היה בערך כמו טיפול פסיכולוגי רגיל אך היה ממוקד במיניות שלי. שכמובן איננה מופרדת משאר האני שאני.

הטיפול הפיסיותרפי שעברתי, שלו אני מקנה את מרב ההצלחה, כלל ביקור אחת לשבוע אצל אינה המהממת במרפאת מכבי בחולון, בו היא הכניסה לי אצבע כל שבוע ועבדה איתי על השרירים הכואבים שלי. אחרי כמה פעמים של עבודה עם אצבע עבדנו על מרחיבים וביופידבק. את המרחיבים הייתי צריכה להזמין מצרפת משום מה. התחלנו עם מבחנת דם קטנה ואמרתי לאינה שאין סיכוי שהדבר הזה נכנס אליי. פשוט אין סיכוי. כל כך פחדתי מהכאב שלא הבנתי למה אני צריכה לעשות את זה אם זה לא זין. מספיק אני כואבת כשזה ביחסי מין אז למה גם עכשיו? "שרון, הרי קיימת כבר יחסי מין וזה הרבה יותר גדול מזה נכון? אז למה נראה לך שזה לא ייכנס?". וזה נכנס וכאב כאבי תופת. אבל אחרי כמה שבועות שעבדתי בבית עם המבחנה הקטנה הזאת, זה כבר לא כאב. אז עברנו למבחנה קצת יותר גדולה. ושוב אותו הסיפור. "אין סיכוי שזה ייכנס אליי" אמרתי לאינה והיא בתגובה אמרה "שרון, אמרת את זה גם על המבחנה הקודמת". והיא הכניסה לי את המבחנה ואני כאבתי מאוד. גם הכאב הזה דעך אחרי כמה שבועות ואז הגיעה האלקטרודה של הביופידבק.

אני יודעת שזה נשמע כמו עינוי אבל זה לא. האלקטרודה הייתה טיפה יותר גדולה מהמבחנה השנייה ומאוד פחדתי מזה. אבל הפעם הויכוח עם אינה לא התרחש. היא הכניסה לי את האלקטרודה וגם היא כאבה. את האלקטרודה היא חיברה למסך מחשב שהראה קו שנמצא גבוה מאוד על הצג. הקו הזה הראה את רמת הכיווץ בו אני נמצאת. כלומר, האלקטרודה קלטה את מצב השרירים שלי ואני עכשיו הייתי צריכה ללמוד כיצד לשחרר את השרירים שלי כדי להוריד את הקו. ככה עבדנו כמה שבועות. בשלב מסוים הייתי צריכה לצייר את הציורים שיש על הצג לפי הכיווצים שלי. למדתי לתאם בין התחושה שלי לרפיון האמיתי של שרירי. תמיד כשהאלקטרודה נכנסה הקו היה גבוהה ועם הזמן, מהר מאוד, הקו ירד. היו פעמים אפילו שכבר הרפיתי לפני הכנסת האלקטרודה והקו היה נמוך יחסית. אחרי זה עברנו למבחנה מספר ארבע, זו מצרפת. מבחנה גדולה, מפלסטיק איכותי שמרגיש ונראה כמו זכוכית. פחדתי פחד מוות. זה היה גדול ומפחיד ואין סיכוי שזה נכנס אליי בלי להכאיב לי. ובסופו של דבר, אחרי משא ומתן עם אינה, זה נכנס וכאב ואז זה כבר כאב פחות.

מרחיב מספר חמש היה מאותו הסוג רק קצת יותר גדול. אותו הסיפור היה גם כאן. אני שמחתי שהגענו למרחיב האחרון ונשמתי לרחבה שאני משתפרת. במקביל, כל פעם שעברנו מרחיב, הייתי צריכה לעבוד איתו בבית על תרגילים שאינה נתנה לי ועל תנוחות שהרופאה נתנה לי. הייתי צריכה לנסות להחדיר את המרחיב כשאני על הגב, כשאני בישיבה, כשאני על הברכיים, כשאני בעמידה. כשאינה אמרה לי שאני לקראת סיום, קבעתי תור נוסף לליאורה. היא ביקשה ממני ללכת לקנות ויברטור. "ויברטור? למה?" היא אמרה שהמרחיב הגדול ביותר שיש לי אינו הגודל הכי גדול של זיינים שאני אתקל בהם והיא רוצה להכין אותי לכל. היא הפנתה אותי לחנות צעצועי מין לנשים "סיסטרס" ואמרה לי להגיד להן שהיא הפנתה אותי. היא אמרה לי להראות את המרחיב שלי ולהגיד שאני צריכה משהו רחב יותר וארוך יותר. הכי פשוט שיש. וכמו חיילת צייתנית, לקחתי את אמא שלי והלכנו לחנות מין. הן היו סופר מקצועיות וידעו בדיוק מה אני ומה אני צריכה. אמא שלי שילמה לי על הויברטור (היא לא יודעת שזו המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי….) והייתי צריכה לעשות את התרגילים הפיסיותרפיסטים שלי עכשיו עם הויברטור. זה היה אתגר אמיתי אבל גם אותו צלחתי.

חשוב לי לציין שמרגע האבחון ועד סיום הטיפול הרגשתי מצד אחד דפוקה ומצד שני ברת מזל. דפוקה כי למה זה קרה לי? ואיך יכול להיות שיש דבר כזה? וכמה אני לא בסדר ואין סיכוי שזה ישתנה. התחלתי גם לכעוס על העולם שלא סיפר לי את האמת על חדירה ועל דברים כאלה. ואיך תמיד הסרטים מראים שרגע החדירה והמשכה הם כל כך מענגים עבור נשים שזה פשוט מעולה. כעסתי. מאוד.

כשסיימתי את כל הטיפול, הפיסיותרפי והמיני, פגשתי בחור שהיה החבר הרציני האמיתי שלי והפעם הראשונה שלא כאב לי בחדירה. זה לא שזה לא כאב לי אף פעם, אבל יכולתי להפוך את זה לכואב פחות. ידעתי איך לשלוט בכאב כדי להפחית אותו ואיזה תרגילים לעשות כשהחדירה רק מתחילה. אני יודעת בדיוק איך ואיפה כואב לי ופשוט למדתי להכיר את הגוף שלי ואת הואגינה שלי בפרט. למדתי שכואב לי בחדירה הראשונית ואז אחרי שהזין כבר בפנים, פחות כואב לי. למדתי שכואב לי כשיוצאים עד הסוף ונכנסים שוב אבל אם אין יציאה של הזין עד הסוף אז לא כואב לי. הדבר החשוב ביותר שלמדתי על עצמי ועל ה"מחלה" הזאת היא שכואב לי כשזה סטוץ או כשאני מרגישה מנוצלת. זה כואב לי כשאני נמצאת בסיטואציה מינית לא שוויונית או תחת השפעת אלכוהול. זה כואב לי פחות כשאני בטוחה בקשר, בבן זוג, בעצמי, וכשיש רגשות הדדיים ביני לבין הבחור. היום הויסטבוליטיס בא והולך, תלוי בסיטואציה, בבחור, במצב הרוח שלי. היום זה בשליטתי ואני יודעת להתמודד עם זה. ועם זאת, עלו בי המון מחשבות בעקבות האבחנה, הטיפול והמגעים המיניים שלי.

המחשבה הראשונה שלי היא על ההגדרה יחסי מין. מדוע יחסי מין מוגדרת רק כחדירה? ומה זאת המילה חדירה בכלל? ולמה אני צריכה לעשות אותה אם אין בכוונתי להיכנס להריון? אם גם ככה רוב הנשים אינן חוות אורגזמה מחדירה, ואני אחת מהן, אז למה לקיים אותה? משם המחשבה שלי המשיכה לכך שבעצם אין לנו, כנשים הטרוסקסואליות, בחירה בקיום חדירה או לא. כלומר, אם קיום יחסי מין משמעותה חדירה, אז לא חדירה זה לא קיום יחסי מין. בעצם אם איני מקיימת חדירה איני מקיימת יחסי מין ואני רוצה לקיים יחסי מין. ואז נהיה לי גם כעס על האנטומיה והביולוגיה. בעצם על אלוהים או מי שלא בראה אותנו. למה בראו אותי עם האיבר המיני המענג שלי בחוץ ולא בפנים? למה אין התאמה בין הגבר לאישה? למה קיום יחסי המין הוא תמיד לפי תנאיו של הגבר? למה זה תמיד נגמר כשהגבר גומר? למה כבר אין השקעה ב"להתחרמן" כמו שהיה בגיל לפני קיום יחסי המין המלאים עם החדירה? זה היה הרבה יותר כיף לי, יותר מענג ויותר מעניין. ולמה זה נקרא יחסי מין מלאים וסקס יבש לא? ואז קראתי את דבורקין. דבורקין שינתה את עולמי, לרעה ולטובה, אך היא שינתה אותו. דבורקין בעצם אמרה את מה שהרגשתי בבשרי כל הזמן. שבמשגל ההטרוסקסואלי עצמו יש כוח שהופך נשים למוכפפות ומדוכאות. אפילו במילה חדירה יש הפעלת כוח.  וככל שקראתי עוד ועוד הגות פמיניסטית בביקורת על משגל, כך כעסתי עוד יותר על הויסטבוליטיס, על הרפואה, על המטפלת המינית שלי ועל הגברים איתם שכבתי. החלטתי שאני רוצה לעודד מין ללא חדירה ולהגדיר מחדש את המונח "חדירה" למונח "התחברות".

מכאן נולדה המחשבה השנייה שלי. ויסטבוליטיס איננה מחלה. אולי לא אמורה להתקיים חדירה לא למטרות פריון אם איני חפצה בה? כמה חופש יש לי לדבר כזה? למה קוראים לזה מחלה? הבעיה היא במוסד הרפואי ולא בי. המטרה של הרפואה הייתה לגרום לי להצליח לקיים חדירה ללא כאבים. לא הייתה להם אלטרנטיבה אחרת. זאת הייתה מטרת העל. חתירה לחדירה. כאילו כל האקטיים המיניים האחרים אינם נחשבים כשאת גדולה. כשקראתי את ההטרוסקסואליות הכפויה ראיתי איך הממסד הרפואי הוא הגוף המרכזי האמון על זה במקרה של טיפול בויסטבוליטיס. והכעס שלי גדל.

היום אני ויסטבוליטית. זה חלק מהזהות שלי. ממי שאני. ויסטבוליטיות הפכה עבורי לתפיסת עולם. לפרדיגמה עליה אני מסתכלת על יחסי הכוח החברתיים בהקשר המיני, המגדרי והזוגי.

ניתן לפנות למרפאתה של ד"ר רונית אלוני לטיפול בויסטבוליטיס. להלן לינק לאתר שלה: http://www.dr-aloni.co.il/