כמה מכן פנו אליי בשאלת מקור השם של הבלוג. התשובה תינתן ברשומה הבאה. אני מבקשת לא להפיץ אותה בפייסבוק אבל כן להפיץ אותה לנשים שנדמה לכן שסובלות ממה שמתואר מטה. אתן לא מאמינות איך זה יקל עליהן. ותפנו אותן אליי. אני רוצה לראיין אותן לתזה שלי

17 יונ

אובחנתי לראשונה בויסטבוליטיס בגיל 20, לקראת יום הולדתי העשרים ואחת. הייתי בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה וכשנה קיימתי יחסי מין מלאים עם חדירה ועם כאבים. אחרי מקרה בו הלכתי עם גבר הביתה אחרי הדייט הראשון שלנו, ושכבתי איתו, מאוד מאוד כאב לי, החלטתי שאני לא עושה את זה יותר. שסקס לא אמור להיות ולהרגיש ככה ובטוח משהו בי לא בסדר. אני אמצא את הבעיה. וככה רופאת הנשים שלי הפנתה אותי לרופאת מומחית לטיפול מיני שתוכל לעזור לי. איני זוכרת את הרגשתי אז, אך היום אני קוראת לה הרופאה שהצילה את חיי. ולא, מה שהיה לי הוא לא מחלה מסכנת חיים והיא אפילו לא מחלה. לא מחלה בעיני.

הגעתי אל ד"ר ליאורה אברמוב עם רגשות מעורבים. שמחתי על כך שאולי יש מישהי שתעזור לי אבל לא הבנתי מה זה כבר יכול להיות. אף פעם לא שמעתי על בעיה בקיום יחסי מין אצל נשים או על כאבים כל כך חזקים שבא לך למות תוך כדי חדירה. הגעתי אליה עם אמא שלי והיא חיכתה בחוץ. בפנים שאלה אותי הרופאה מיליון שאלות: על המשפחה שלי, ההתנסויות המיניות שלי, הפחד מזריקות והיחס לכאב באופן כללי, על האופי שלי ועוד ועוד. היא אמרה שכדי לאבחן את הבעיה היא צריכה לעשות בדיקה מקיפה של מי אני ולא רק לבודד את בעיית הכאב. אחרי זה היא הורתה לי לשבת על כסא הגניקולוגית לבדיקה שתאבחן אותי. אין צורך להסביר כמה בדיקה גניקולוגית כואבת לויסטבוליטית. היא לקחה מקל אוזניים. המקלות הקטנים איתם אנחנו מנקות את האוזניים. והכניסה אותו לואגינה שלי. היא העבירה את המקל על דפנות הואגינה שלי ואני צעקתי מכאבים. אמרתי לה להפסיק שהיא מכאיבה לי ואני לא מבינה איך יכול להיות שהמקל הקטן הזה כואב לי. היא אמרה לי שמה שיש לי זה ויסטבוליטיס. ואני שאלתי אותה מה זה ולא הבנתי על מה היא מדברת. היא עשתה לי עוד כמה בדיקות כדי לשלול סיבות אחרות לכאבים כמו בדיקת פאפ והחזירה אותי לשולחנה.

היא הגדירה ויסטבוליטיס ככאבים בדפנות הנרתיק בזמן חדירה הנובעים מכיווץ בלתי רצוני של הנרתיק או מיובש. היא אמרה שהרפואה לא יודעת ממה זה נגרם או למה אבל זה שכיח אצל נשים צעירות בין גילאי 20 – 30 ואחת מכל שמונה נשים סובלת מזה. היא גם אמרה לי שלא יודעים אם זו תגובה פיסיולוגית למשהו או נפשית. אין לדעת. לא האמנתי שיש דבר כזה שכל כך הרבה נשים סובלות ממנו ואף אחד לא מדבר על זה. אין שום מודעות לזה באף מקום. וכמה רופאות עברתי עד שהגעתי אליה. היא אמרה לי שאסור לי להשתמש בגלולות ונתנה לי כל מיני הנחיות מעתה שאני צריכה לעשות כדי להקל על הואגינה שלי. הטיפול שהיא נתנה לי מחולק לשלושה חלקים: עבודה עצמית בבית, טיפול מיני של דיבור וטיפול פיסיותרפי לרצפת האגן. פיסיותרפי? צעקתי לה. היא אמרה שכן. שזה טיפול שהתחיל במקור לשיקום נפגעות אונס והתרחב לנשים כמוני. שיש להן כאבים וצריכות לאמן מחדש את הואגינה שלהן כדי שתתאים לחדירה. הטיפול העצמי בבית כלל החלפת אבקת הכביסה שלי לנטולת חומרים שיכולים לעורר גירוי מסוים אצלי, החלפת נייר הטואלט ללבן ללא ריח או צבע, החלפת הסבון שלי לואגינה בלבד, וידוא שכל התחתונים שלי הם מכותנה, אמבטיות פעמיים בשבוע עם שמנים ארומטיים של רבע שעה לפחות, נטילת כדורים הומופאתיים ותרגילי שרירים לשרירי הואגינה שלי כל יום. מה זאת אומרת? כל יום להכניס לעצמי אצבע ולעבוד על האזורים הכואבים. הטיפול המיני כלל שיחה עם סקסולוגית פעם בשבוע שזה היה בערך כמו טיפול פסיכולוגי רגיל אך היה ממוקד במיניות שלי. שכמובן איננה מופרדת משאר האני שאני.

הטיפול הפיסיותרפי שעברתי, שלו אני מקנה את מרב ההצלחה, כלל ביקור אחת לשבוע אצל אינה המהממת במרפאת מכבי בחולון, בו היא הכניסה לי אצבע כל שבוע ועבדה איתי על השרירים הכואבים שלי. אחרי כמה פעמים של עבודה עם אצבע עבדנו על מרחיבים וביופידבק. את המרחיבים הייתי צריכה להזמין מצרפת משום מה. התחלנו עם מבחנת דם קטנה ואמרתי לאינה שאין סיכוי שהדבר הזה נכנס אליי. פשוט אין סיכוי. כל כך פחדתי מהכאב שלא הבנתי למה אני צריכה לעשות את זה אם זה לא זין. מספיק אני כואבת כשזה ביחסי מין אז למה גם עכשיו? "שרון, הרי קיימת כבר יחסי מין וזה הרבה יותר גדול מזה נכון? אז למה נראה לך שזה לא ייכנס?". וזה נכנס וכאב כאבי תופת. אבל אחרי כמה שבועות שעבדתי בבית עם המבחנה הקטנה הזאת, זה כבר לא כאב. אז עברנו למבחנה קצת יותר גדולה. ושוב אותו הסיפור. "אין סיכוי שזה ייכנס אליי" אמרתי לאינה והיא בתגובה אמרה "שרון, אמרת את זה גם על המבחנה הקודמת". והיא הכניסה לי את המבחנה ואני כאבתי מאוד. גם הכאב הזה דעך אחרי כמה שבועות ואז הגיעה האלקטרודה של הביופידבק.

אני יודעת שזה נשמע כמו עינוי אבל זה לא. האלקטרודה הייתה טיפה יותר גדולה מהמבחנה השנייה ומאוד פחדתי מזה. אבל הפעם הויכוח עם אינה לא התרחש. היא הכניסה לי את האלקטרודה וגם היא כאבה. את האלקטרודה היא חיברה למסך מחשב שהראה קו שנמצא גבוה מאוד על הצג. הקו הזה הראה את רמת הכיווץ בו אני נמצאת. כלומר, האלקטרודה קלטה את מצב השרירים שלי ואני עכשיו הייתי צריכה ללמוד כיצד לשחרר את השרירים שלי כדי להוריד את הקו. ככה עבדנו כמה שבועות. בשלב מסוים הייתי צריכה לצייר את הציורים שיש על הצג לפי הכיווצים שלי. למדתי לתאם בין התחושה שלי לרפיון האמיתי של שרירי. תמיד כשהאלקטרודה נכנסה הקו היה גבוהה ועם הזמן, מהר מאוד, הקו ירד. היו פעמים אפילו שכבר הרפיתי לפני הכנסת האלקטרודה והקו היה נמוך יחסית. אחרי זה עברנו למבחנה מספר ארבע, זו מצרפת. מבחנה גדולה, מפלסטיק איכותי שמרגיש ונראה כמו זכוכית. פחדתי פחד מוות. זה היה גדול ומפחיד ואין סיכוי שזה נכנס אליי בלי להכאיב לי. ובסופו של דבר, אחרי משא ומתן עם אינה, זה נכנס וכאב ואז זה כבר כאב פחות.

מרחיב מספר חמש היה מאותו הסוג רק קצת יותר גדול. אותו הסיפור היה גם כאן. אני שמחתי שהגענו למרחיב האחרון ונשמתי לרחבה שאני משתפרת. במקביל, כל פעם שעברנו מרחיב, הייתי צריכה לעבוד איתו בבית על תרגילים שאינה נתנה לי ועל תנוחות שהרופאה נתנה לי. הייתי צריכה לנסות להחדיר את המרחיב כשאני על הגב, כשאני בישיבה, כשאני על הברכיים, כשאני בעמידה. כשאינה אמרה לי שאני לקראת סיום, קבעתי תור נוסף לליאורה. היא ביקשה ממני ללכת לקנות ויברטור. "ויברטור? למה?" היא אמרה שהמרחיב הגדול ביותר שיש לי אינו הגודל הכי גדול של זיינים שאני אתקל בהם והיא רוצה להכין אותי לכל. היא הפנתה אותי לחנות צעצועי מין לנשים "סיסטרס" ואמרה לי להגיד להן שהיא הפנתה אותי. היא אמרה לי להראות את המרחיב שלי ולהגיד שאני צריכה משהו רחב יותר וארוך יותר. הכי פשוט שיש. וכמו חיילת צייתנית, לקחתי את אמא שלי והלכנו לחנות מין. הן היו סופר מקצועיות וידעו בדיוק מה אני ומה אני צריכה. אמא שלי שילמה לי על הויברטור (היא לא יודעת שזו המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי….) והייתי צריכה לעשות את התרגילים הפיסיותרפיסטים שלי עכשיו עם הויברטור. זה היה אתגר אמיתי אבל גם אותו צלחתי.

חשוב לי לציין שמרגע האבחון ועד סיום הטיפול הרגשתי מצד אחד דפוקה ומצד שני ברת מזל. דפוקה כי למה זה קרה לי? ואיך יכול להיות שיש דבר כזה? וכמה אני לא בסדר ואין סיכוי שזה ישתנה. התחלתי גם לכעוס על העולם שלא סיפר לי את האמת על חדירה ועל דברים כאלה. ואיך תמיד הסרטים מראים שרגע החדירה והמשכה הם כל כך מענגים עבור נשים שזה פשוט מעולה. כעסתי. מאוד.

כשסיימתי את כל הטיפול, הפיסיותרפי והמיני, פגשתי בחור שהיה החבר הרציני האמיתי שלי והפעם הראשונה שלא כאב לי בחדירה. זה לא שזה לא כאב לי אף פעם, אבל יכולתי להפוך את זה לכואב פחות. ידעתי איך לשלוט בכאב כדי להפחית אותו ואיזה תרגילים לעשות כשהחדירה רק מתחילה. אני יודעת בדיוק איך ואיפה כואב לי ופשוט למדתי להכיר את הגוף שלי ואת הואגינה שלי בפרט. למדתי שכואב לי בחדירה הראשונית ואז אחרי שהזין כבר בפנים, פחות כואב לי. למדתי שכואב לי כשיוצאים עד הסוף ונכנסים שוב אבל אם אין יציאה של הזין עד הסוף אז לא כואב לי. הדבר החשוב ביותר שלמדתי על עצמי ועל ה"מחלה" הזאת היא שכואב לי כשזה סטוץ או כשאני מרגישה מנוצלת. זה כואב לי כשאני נמצאת בסיטואציה מינית לא שוויונית או תחת השפעת אלכוהול. זה כואב לי פחות כשאני בטוחה בקשר, בבן זוג, בעצמי, וכשיש רגשות הדדיים ביני לבין הבחור. היום הויסטבוליטיס בא והולך, תלוי בסיטואציה, בבחור, במצב הרוח שלי. היום זה בשליטתי ואני יודעת להתמודד עם זה. ועם זאת, עלו בי המון מחשבות בעקבות האבחנה, הטיפול והמגעים המיניים שלי.

המחשבה הראשונה שלי היא על ההגדרה יחסי מין. מדוע יחסי מין מוגדרת רק כחדירה? ומה זאת המילה חדירה בכלל? ולמה אני צריכה לעשות אותה אם אין בכוונתי להיכנס להריון? אם גם ככה רוב הנשים אינן חוות אורגזמה מחדירה, ואני אחת מהן, אז למה לקיים אותה? משם המחשבה שלי המשיכה לכך שבעצם אין לנו, כנשים הטרוסקסואליות, בחירה בקיום חדירה או לא. כלומר, אם קיום יחסי מין משמעותה חדירה, אז לא חדירה זה לא קיום יחסי מין. בעצם אם איני מקיימת חדירה איני מקיימת יחסי מין ואני רוצה לקיים יחסי מין. ואז נהיה לי גם כעס על האנטומיה והביולוגיה. בעצם על אלוהים או מי שלא בראה אותנו. למה בראו אותי עם האיבר המיני המענג שלי בחוץ ולא בפנים? למה אין התאמה בין הגבר לאישה? למה קיום יחסי המין הוא תמיד לפי תנאיו של הגבר? למה זה תמיד נגמר כשהגבר גומר? למה כבר אין השקעה ב"להתחרמן" כמו שהיה בגיל לפני קיום יחסי המין המלאים עם החדירה? זה היה הרבה יותר כיף לי, יותר מענג ויותר מעניין. ולמה זה נקרא יחסי מין מלאים וסקס יבש לא? ואז קראתי את דבורקין. דבורקין שינתה את עולמי, לרעה ולטובה, אך היא שינתה אותו. דבורקין בעצם אמרה את מה שהרגשתי בבשרי כל הזמן. שבמשגל ההטרוסקסואלי עצמו יש כוח שהופך נשים למוכפפות ומדוכאות. אפילו במילה חדירה יש הפעלת כוח.  וככל שקראתי עוד ועוד הגות פמיניסטית בביקורת על משגל, כך כעסתי עוד יותר על הויסטבוליטיס, על הרפואה, על המטפלת המינית שלי ועל הגברים איתם שכבתי. החלטתי שאני רוצה לעודד מין ללא חדירה ולהגדיר מחדש את המונח "חדירה" למונח "התחברות".

מכאן נולדה המחשבה השנייה שלי. ויסטבוליטיס איננה מחלה. אולי לא אמורה להתקיים חדירה לא למטרות פריון אם איני חפצה בה? כמה חופש יש לי לדבר כזה? למה קוראים לזה מחלה? הבעיה היא במוסד הרפואי ולא בי. המטרה של הרפואה הייתה לגרום לי להצליח לקיים חדירה ללא כאבים. לא הייתה להם אלטרנטיבה אחרת. זאת הייתה מטרת העל. חתירה לחדירה. כאילו כל האקטיים המיניים האחרים אינם נחשבים כשאת גדולה. כשקראתי את ההטרוסקסואליות הכפויה ראיתי איך הממסד הרפואי הוא הגוף המרכזי האמון על זה במקרה של טיפול בויסטבוליטיס. והכעס שלי גדל.

היום אני ויסטבוליטית. זה חלק מהזהות שלי. ממי שאני. ויסטבוליטיות הפכה עבורי לתפיסת עולם. לפרדיגמה עליה אני מסתכלת על יחסי הכוח החברתיים בהקשר המיני, המגדרי והזוגי.

ניתן לפנות למרפאתה של ד"ר רונית אלוני לטיפול בויסטבוליטיס. להלן לינק לאתר שלה: http://www.dr-aloni.co.il/

מודעות פרסומת

18 תגובות to “כמה מכן פנו אליי בשאלת מקור השם של הבלוג. התשובה תינתן ברשומה הבאה. אני מבקשת לא להפיץ אותה בפייסבוק אבל כן להפיץ אותה לנשים שנדמה לכן שסובלות ממה שמתואר מטה. אתן לא מאמינות איך זה יקל עליהן. ותפנו אותן אליי. אני רוצה לראיין אותן לתזה שלי”

  1. אבישג יוני 17, 2011 בשעה 6:41 pm #

    שרון, אני מצדיעה לך על הרשימה הזו ועל האומץ לפרסמה.
    את עושה שירות ענק להמוני נשים וגם להערכתי להרבה מאוד גברים.
    גם מי שאינה וסטבוליטית סובלת לעתים כאבים בחדירה בדיוק מהסיבות שפירטת ובוודאי יש גם סיבות אחרות.
    המסר החשוב הוא-את לא צריכה לעשות מה שלא נעים לך! הוא המסר החשוב.
    יישר כוח!
    מאחלת לך רק סקס טוב נטול מכאובים מיותרים.
    אבישג

    • שרון אורשלימי יוני 17, 2011 בשעה 9:14 pm #

      תודה רבה אבישג! הפיצי לנשים רלוונטיות

    • רעות מאי 8, 2012 בשעה 1:56 pm #

      שלום רב
      אני מסתובבת בבלוג שלך כבר שעה. מאוד מאוד מענין ומעורר מחשבה.
      שתי שאלות:
      אחת, למה אני לא יכולה להגיב על רשומות, אלא רק על תגובות לתגובות של רשומות? השנייה, איך מוסיפים סיפורים מכסא הגינקולוגית?

      • שרון אורשלימי מאי 8, 2012 בשעה 2:00 pm #

        אישרתי את התגובה שלך ואני לא יודעת למה אי אפשר להוסיף תגובה חדשה. את הסיפור שלך את יכולה לשלוח לי למייל:
        sharon.orsh@gmail.com
        שרון

  2. דנה יוני 18, 2011 בשעה 10:55 am #

    שרון ,
    אני חושבת שאת מדהימה ונפלה בחלקי הזכות להכיר אישה כל כך יוצאת דופן כמוך. האומץ לחשוף את מה שעברת אינו מובן מאליו , כל הכבוד על דרך הכתיבה הטבעית והכל כך אוטנטית בה תיארת את התהליך שעברת , בלי קישוטים , בלי התיפיפויות יתר , אלא פשוט ככה כמו שזה. מה שכתבת העלה בי לא מעט מחשבות , בעיקר שינוי המושגכ חדירה והמרתו ב"התחברות" – אני חושבת שזה נפלא וכל כך נכון כי אני תמיד רואה את האקט הזה כהתחברות ורק עם גבר שאוהבים ומרגישים במחיצתו בנוח ניתן לחוש את גדולתו של המושג "התחברות" , אחרת זה נטו חדירה לשם חדירה.

    דנה 🙂

  3. לי ראובני יוני 18, 2011 בשעה 12:27 pm #

    שרון יקרה ואמיצה
    את סוללת דרך לאמיצות שיבואו אחריך שיבינו שלטפל בגוף ובנפש זה לא בושה
    והתמודדות עושה אותנו חזקות יותר
    אוהבת מלא
    לי

  4. דניאל יוני 18, 2011 בשעה 3:55 pm #

    הייי שרון,
    שמי דניאל ואני מעוניינת להתראיין לתזה שלך.
    סיפרת על חוויות דומות שעברתי וגם אני מאמינה בצורך לעלות את עניין הויסטבוליטיס למודעות בחברה.
    מסתבר שאנחנו גם אצל אותה גניקולוגית (אברמוב).
    אני יוצאת די לקונית בהודעה הזו אבל מאוד נרגשת מבפנים – יש לי הרבה במה להשתתף ולשתף!
    זהו מספר הטלפון שלי: 052-3330751.
    אשמח לשמוע ממך ואם אפשר אז תנסי לתפוס אותי באחד הערבים 🙂

  5. שי יוני 18, 2011 בשעה 7:27 pm #

    שרון יקרה,
    אני מלאת התפעלות והערכה אל מול הפתיחות, הכנות והאומץ שלך.
    לווידוי כמו שלך יש בעיני חשיבות עצומה במסגרת השיח הפמיניסטי.
    הדברים שחך החזירו אותי לרעיונות המשחררים של לוס איריגארי, בדבר ההכרח לפרוש לעולם נשי כדי להיות מסוגלות
    להתקיים בעולם המשותף לגברים ונשים מתוך בחירה חופשית. גם אם אין אי מבודד אליו אנחנו יכולות לברוח, אולי נצליח לפרוש מהעולם הגברי בדרכים סימבוליות.
    אני מאחלת לך רק טוב, בסקס ובכלל, ומודה לך מאוד.
    שי

  6. אירית א. נהר יוני 19, 2011 בשעה 10:03 am #

    מרגש ביותר.
    ושוב חיבור פמניסיטי בין האישי לפוליטי.
    ולגוף הנשי, שעד אליו מגיעות התפיסות הפטריארכליות – להכאיב.

    ישר כוח על הכתיבה האמיצה והחושפנית.

    אירית

  7. Morin יולי 16, 2011 בשעה 4:09 pm #

    היי שרון,
    לא מצאתי דרך אחרת ליצור איתך קשר. בקשר לרשומה שנמחקה, אני ובעלי מעוניינים לעזור כלכלית אם עדיין לא נמצא פתרון אחר.
    אפשר ליצור איתי קשר דרך המייל שבשדה בתגובה.

  8. נלי שטיין יולי 21, 2011 בשעה 6:08 pm #

    היי שרון,
    מרתק ומעניין, חשיפה אמיצה וישירה – כמו שאת בחיים.
    תודה על השיתוף, המידע ויכולת הפעולה להתריס ולהגיב.
    מחבקת אותך,
    נלי

  9. א ספטמבר 27, 2011 בשעה 12:01 pm #

    שרון שלום רב.
    אני בת 24, ואודה לך מקרב לב אם תצרי איתי קשר.
    אני מעוניינת לשאול אותך שאלות בעניין הכתבה הזו.
    בבקשה תצרי איתי קשר במייל : emmydanone@yahoo.com
    המון תודה וברכת שנה חדשה טובה ובריאה !!

  10. ענת אוקטובר 25, 2011 בשעה 10:14 pm #

    הי שרון, זה מרתק, אשמח להתראיין,
    ענת

  11. עלמה ינואר 28, 2012 בשעה 4:50 pm #

    הבלוג שלך מרתק ואמיץ וכנה מאוד. כל הכבוד. אמשיך לעקוב.

  12. maya ינואר 30, 2012 בשעה 9:58 am #

    היי שרון, אשמח להתראיין.
    תודה על הפוסט, קודמותיי צודקות – את אמיצה מאוד.

  13. noaleah יולי 22, 2014 בשעה 1:00 pm #

    היי שרון,
    אני נועה-לאה,
    קודם כל ממש תודה על השיחה הפתוחה על מיניות נשית. יש בזה צורך עצום. ההגבלות החברתיות והפחדים משיחה פתוחה על זה עצומים. תמיד אני מרגישה שמגיבים לדברים שאני אומרת מהר מידי ובצורה חד-צדדית, ואני שמחה לקרוא כך חוויה אמיתית של מישהי אחרת.
    אשמח אם אוכל לשאול אותך שאלות, שבאות מנקודת מבט קצת שונה משלך, בתקווה שלא תפגעי זה לא מביקורת
    (וואו אני הולכת לשפוך את הלב שלי באינטרנט. זה כל כך מוזר. אני מקווה שזה לא יבוא לרעתי יום אחד)
    אני מרגישה לא שלמה עם יחסי המין שלי עם חבר שלי… מבחינתי הרבה פעמים אני לא נהנת, אני מנותקת או לא יודעת מה לעשות עם עצמי… אנחנו לא מקיימים "התחברות\חדירה", אבל הוא גומר ואני לא. ויש משמעות עצומה מבחינתו לגמירה. אנחנו מתחככים הרבה וזה (משהו שאני לא ממש נהנת ממנו כי הרבה פעמים הוא צריך חיכוך ארגסיבי ולי זה כואב, בכל מיני תנוחות שונות. פעם אחת ממש בקושי נשמתי).
    אבל העניין הוא שאנחנו לא רוצים להיפרד, ואנחנו רוצות להמשיך לנסות. והוא מודע לזה שקשה לי והרבה פעמים יורד לו בגלל זה. ואז זה בכלל מפחיד… קצת כמו להיכשל.
    כשקראתי את מה שכתבת חשבתי שממש יכול להיות גם אני כזו, כי אפילו טמפון כואב לי לשים ואני לא שמה, ובאמת שאף פעם לא אוננתי וזה מפחיד אותי לנסות.
    אבל העניין הוא, שאני דווקא כן רוצה "התחברות\חדירה". בראש שלי יש לי תחושה שזה כן מין הדדי יותר. שיש יותר סיכוי שאגמור ככה (בכל זאת, האיזור שם יותר רגיש, וכן יש נקודת הG, או בלוטת הפרשה וכו')
    ואני לא חושבת שצריך לצאת נגד סוג מסויים של סקס באופן כללי, כי באמת לכל מגע יש את היתרונות שלו, ויש משהו ב"התחברות" שכולל גם את החיבוק, העיניים, התנועת המשותפת, הנשימות המשותפות, שהוא מסקרן.
    אני ממש מסכימה שאם את לא נהנת מהחדירה, אז הציפייה לזה היא מפריעה ולא צריכה להיות מחייבת, וגם יש מין אוראלי וכל זה… וזה מעצבן שבנים כל כך מצפים לגמור לפעמים ומנסים ללכת על הדרך הבטוחה לשם…
    לא יודעת, אני מבולבלת בעצמי, הלוואי והייתי מדברת איתך פנים מול פנים.
    אמקד את התגובה שלי לכמה שאלות:
    – מה את חושבת על מה שקורה איתי ועם חבר שלי, להמשיך להפסיק? על מה לשים דגש?
    – מה את חושבת על הצורך כן לשכב, למרות שלפעמים לא נעים לי אפילו להתמזמז איתו?
    (נזכרתי גם במה שכתבת על השיחה שלך עם הנער בן ה16 שהלך לזונה, שכתבת לו שלפעמים היצר גובר על הלב והראש… אני ממש מרגישה שזה נכון ביני לבין חבר שלי. הוא נהיה יצרי ואני נבהלת ונהיית פסיבית. קשה לי להגיד לו מה אני רוצה איתו כשאני מרגישה שהוא כלכך שואף לגמור, ולעשות דברים שנעימים לו אבל לא בהכרח לי. לנשיקות שלו כבר אין משמעות כשמבחינתו הוא מנשק רק כדי לרצות אותי ובעצם, כדי שלא יהיו לו יסורי מצפון כשיגמור. אוף. למה זה ככה? למה זה לא כזה הרמוני? אולי אנחנו פשוט לא מתאימים? ומצד שני השיחה בינינו היא כלכך פתוחה… אני לא רוצה לאבד אותו כאדם… ואולי יש עוד סיכוי… וממש חשוב לי שהוא לא ירגיש אשם, כמו שלך היה חשוב, אלא שיתפתח מהמין בינינו. אבל אני לא יודעת איך להנחות אותו כדי לענג אותי. ולפעמים הוא מציע לי שאאונן, וזה רק מבלבל יותר.כי אני בעצמי לא רוצה. אז למה שאני ארצה שהוא יחדור אליי? איזה אשליה יש לי בראש?)
    – זו שאלה יותר אישית שאני מפנה אליך,
    אם כבר למדת איך להתמודד עם החדירה ושלא יכאב לך (שאני גם כן חושבת שזו סגולה נפלאה ופתוחה של הרפואה המערבית, לתת לך יכולות שלא היו לך קודם, יותר שליטה על הגוף שלך. אני פשוט חושבת שהיא רפואה מאוד נקודתית וחשוב שהאישה תהיה מודעת לעצמה ובשיחה יותר רחבה בנושא כשהיא פונה לפתרונות נקודתיים. בנוסף, אני כן רוצה להגיד לך שאני לא מסכימה כלל עם ההתנגדות שלך לרפואה המערבית וחושבת שזה מסר שגוי, כי הפיתרונות האלו כן יכולים לשרת נשים מסוימות וחבל ליצור יחס שלילי ומזלזל. יחסים זוגיים הם מורכבים, ויכול להיות שיהיו נשים שירצו להמשיך להזדיין עם החבר שלהן גם כשהן לא בהכרח יחוו אורגזמה ישירות מכך ואם יש כלי שיעזור להן זה חשוב ונפלא)
    קיצר, חזרה לשאלה שלי אם למדת לאפשר לעצמך ולבן זוגך, חדירה הדדית, למה לצאת נגד? למה לא להכניס את זה לשלל הרפטואר של יחסי-מין וליצור עוד אפשריות מורכבות יותר? (כמו מין-אוראלי, התלטפויות, נשיקות, חיבוקים חזקים ועוד)?
    צריך להשקיע בלהתחרמן, אבל זה לא ענין עקרוני, יש זוגות שמשקיעים בהתחרמנות גם כששוכבים… זה צורך נשי טבעי… ואולי צריך לקבל את זה שזה גם לא בהכרח צורך מצד בן זוגך…

    אעעהעה. מיניות. מי ני יות.

    • שרון אורשלימי אוגוסט 2, 2014 בשעה 11:45 am #

      נעה לאה היקרה,
      אשמח מאוד לדבר איתך. את מוזמנת להתקשר אליי.
      שולחת לך גם מייל כי אנחנו ממש צריכות לדבר,
      שרון

  14. עינב פברואר 20, 2017 בשעה 9:54 pm #

    שרון

    הגעתי לפוסט הזה בעקבות חיפוש בגוגל (אנונימי, כמובן) בערב שלפני בדיקה גניקולוגית שהלחיצו אותי ללכת אליה (הרי לא ייתכן שעד גיל 35 אף רופא לא יחדיר אליי ספקולום ויקח ממני משטחים חיוניים) ואני מתחרטת שהגעתי אליו רק עכשיו ולא בשנה שבה הוא נכתב.
    לקח לי 15 שנים ויותר לגלות ולהודות שיש לי וגיניסמוס ואני כבר שנה בטיפול עצמי עם ערכה שקניתי באי.ביי.

    אני נמשכת לגברים ונהנית ממגע, אבל חדירה בשבילי היא סיוט. לכן אני מוצאת את השאלה שלך ככ"כ נכונה וככ"כ חשובה. אם אני לא מעוניינת בהריון, למה אני צריכה לעבוד על עצמי חודשים ארוכים עם מרחיבים מהגיהנום? את כל זה אני עושה כדי לרצות גבר? זה ממש לא הוגן

    שאלה נוספת שעולה בי בהקשר הזה היא למה כל גבר מצוי עם בעיות תפקוד נכנס לבית מרקחת וקונה את הויאגרה שלו בהשתתפות קופת חולים, בעוד שאנחנו שזקוקות לטיפול מקיף ויקר בהרבה נאלצות לשלם על כולו מכיסנו? הייתי מאוד רוצה לפנות למטפלת שלך, אבל אין לי אלפי שקלים לשלם עכשיו על תהליך כזה ולכן אני אצטרך להמשיך ולגשש באפלה לבדי.

    אשמח אם תחזרי אליי או תצרי איתי קשר אם הנושא עדיין קרוב לליבך גם היום, שש שנים אחרי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: