ארכיון | ספטמבר, 2011

קטע קצר שכתבתי בעת שהותי בבר תל אביבי

30 ספט

אישה שיוצאת למרחב הציבורי אינה בטוחה. מהרגע שדינה יצאה מחוץ לביתה, המרחב הציבורי הפך למקום מאיים. הרי דינה נאנסה. ומכאן המילה יצאנית. אישה שלא אמורה לצאת מחוץ לביתה. יציאה של נשים למרחב הציבורי מאיים על הסדר החברתי הפטריארכלי, ולכן הטרדות הרחוב. הספרה הציבורית היא הספרה בו מתרחשים הדברים המשמעותיים והוא אינו מקום לנשים. את האיום שקיים ביציאה למרחב הציבורי עבור נשים, לא ניתן להעביר לגברים.

הניתוק של נשים מגופן והבשורה המחודשת שמביא עמו הספר "נשים לגופן"

17 ספט

"אני חושבת שאני בהירון. אפשר להגיע אליכם?" "בטח. תגיעי". אני פותחת את הדלת ומולי מופיעה בחורה צעירה בהריון מתקדם. בראשי אני חושבת "את חושבת שאת בהריון? את בהירון!". עשינו בדיקת הריון כדי שהיא תראה שהיא בהריון והתחלנו לדבר על הנסיבות בהן היא נכנסה להירון לא מתוכנן ולא רצוי. אמרתי לה שהיא צריכה לעשות אולטראסאונד כדי לבדוק את גיל ההריון המדויק ושלושה ימים לאחר מכן היא התקשרה לבשר לי. "אני בשבוע 36. יש מה לעשות?" שאלה אותי. אני המומה ופעורת פה עונה לה "לא. את צריכה ללדת". כמובן שגיל ההריון הפתיע אותה. אותי פחות. ברגע שראיתי את בטנה שצועקת 'קדימה' ידעתי שהיא בשבוע דומה. עזרתי לה בכל התיאומים והעזרה בקהילה שהיא יכולה לקבל והיא תלד. חשוב להגיד, האישה הצעירה הזו גרה בבית הוריה, עם אחיה הקטנים, ויש לה בן זוג שהוא לא בן הזוג שהכניס אותה להריון. אף לא אחד מהאנשים סביבה שאל אותה אם היא בהריון. אף לא אחד מהאנשים סביבה שאל אותה מדוע השמינה כל כך. ולא מדובר בבחורה שמנה. מדובר בבחורה רזה. מאוד. ההריון ברור מאוד. וזה מוביל אותי לשאלה הבאה שאתן בטח שואלות גם: איך היא לא ידעה שהיא בהריון?

אנחנו אוהבות ורגילות להיות ביקורתיות ושיפוטיות ולכן כל מי שקוראת את הטור הזה כרגע חושבת לעצמה, איך יכול להיות שהיא לא ידעה שהיא בהריון? מה היא לא שמה לב שאין לה ווסת כבר שמונה חודשים? היא לא שמה לא שהיא עלתה במשקל? היא לא ידעה שאם היא מקיימת יחסי מין ללא אמצעי מניעה היא תיכנס להריון? שאלות שהן במקום, אבל כולנו כנראה ממש לא מבינות את הנסיבות שגרמו לכך, ואת המיקום החברתי שלנו כנשים, ובעיקר כנערות או נשים צעירות.

בשנת 1971 יצא הספר המהפכני "Our Bodies, OurSelves" שעסק בנשים ונכתב למען נשים, על ידי נשים, בכל מה שעסק בעולמן, גופן ובריאותן של נשים בארה"ב של אותה התקופה. הספר הזה היווה נקודת מפנה בתפיסה הפמיניסטית של הרפואה המערבית, ובתפיסת העולם לגבי מהו ידע, מי קובע מהו ידע, ומהו ידע רפואי ומיני בפרט. הספר הנגיש את הידע המיני והוגפני של נשים לנשים, בשפה של נשים, וללא שום אמצעי תיווך פרט לכתב. הוא עסק באיברי המין של נשים, במערכת הרבייה, באמצעי מניעה, בהפלות, ביחסי מין, באורגזמה הנשית, ביחסים הטרוסקסואליים ולסביים, באלימות כלפי נשים, בגיל המעבר, בפריון ובילודה. ועוד ועוד. אמי קיבלה את המהדורה הראשונה שיצאה ולאחרונה סיפרה לי שהיווה נקודת מפנה בחייה המיניים. שאת כל הידע שלה לגבי הגוף שלה, ומיניותו, היא קיבלה מהספר הזה. היא פנתה אליו לעצות ומידע כל פעם שהיא נתקלה בקושי מסוים.

ואני שואלת את עצמי, מדוע אחנו צריכות ספר שילמד אותנו על עצמנו ולא יכולות להסתפק בעיניים שלנו? באצבעות? במראה? מדוע אנחנו צריכות לקרוא על, ואת עצמנו, דרך ספר?

אותה אישה צעירה שהגיעה אליי בשבוע 36 היא אחת התשובות לכך. כי אנחנו לא יודעות. כי אחנו לא מצליחות לקרוא את עצמנו כמו שמגיע לנו. כי אנחנו מתביישות. כי הגוף שלנו הוא טאבו. כי המיניות שלנו היא טאבו עוד יותר. כי הנגישות שלנו לידע היא מוגבלת. אפילו במאה העשרים ואחת של המילניום החדש. היא לא ידעה שהיא בהריון כי היא לא מכירה את הגוף שלה. היא לא מכירה את המחזוריות של החודש. היא לא מכירה את התהליך שהיא עוברת עם כל ירח, בו ביצית מתחילה את התנועה שלה, מאותתת לזרע שיפרה אותה, מעבה את רירית הרחם ומתפרקת כדם הווסת. כי היא לא ידעה שעלייה במשקל מסמנת לנו משהו. היא לא ידעה מה זה ביוץ ומתי הוא קורה. היא סירבה להביט בעצמה בראי כמו שמגיע לה, או לגעת לעצמה בבטן או בפתח הנרתיק ולראות שאין דם או הפרשות. היא פחדה להכיר את עצמה באמת. כולנו מפחדות להכיר את עצמנו באמת. ולגעת. ולהביט.

כולנו מנותקות מגופנו אלא אם כן נעשה מאמץ מודע להכיר אותו. זה יכול היה לקרות לכל אחת מאיתנו. כי ככה חינכו אותנו. חינכו אותנו שהלמטה שלנו הוא מקור לבושה ושצריך להסתיר אותה ולא לגעת בה. וגם אם גדלנו בבית הכי ליברלי בעולם והכי פתוח, עדיין קיבלנו את המסר הזה מהחברה סביבנו: מהוליווד, מהמורות שלנו, הרופאים/ות שלנו, ובני הזוג שלנו. וזו הבשורה הגדולה של התרגום המחודש לעברית של"נשים לגופן" שהוציאה עמותת נשים לגופן. ספר בן 751 עמודים שעוסק בנשים ובגופן, על כל המשתמשע מכך, שנכתב על ידי נשים, עבור נשים, ומותאם תרבותית לחברה הישראלית של 2011. הספר מכיל כמות ידע עצומה, תמונות ואיורים שמלמדים אותנו על עצמנו. הספר עבה במיוחד לעומת הספר המקורי שמונח על ידו. עבה עוד יותר החלק על אמצעי מניעה, כאבים ביחסי מין ואלימות כלפי נשים. נושאים שהיו רק בתחילת דרכם ב1971 מצאו את עצמם מרכזיים הרבה יותר בספר הישראלי החדש (או לפחות בנושאים שמעניינים אותי).

את הספר קיבלתי ביום חמישי ומאז אני מרפרפת בו מדי יום. אני, שחושבת שאני יודעת הכל בכל מה שקשור למיניות האישה, הספקתי ללמוד ממנו כל כך הרבה. אני, שנוגעת, ומביטה, ובודקת את עצמי, גיליתי דברים שאני לא יודעת על עצמי. אני מקווה שהספר החדש "נשים לגופן" יהווה נקודת מפנה עברו כולנו, כמעט, ואף יותר, משהספר שיצא בשנת '71 היווה נקודת מפנה עבור אמי ובנות דורה. מי ייתן ולא נהייה יותר מנותקות מגופנו.

לקישור לאתר של עמותת נשים לגופן: http://www.wtb.org.il/

תשובה לשאלה "אבל כבר יש שוויון אז למה צריך עוד פמיניזם?" שבוע אחד – שלושה סיפורים שונים

3 ספט

1. אני כועסת. אני כל כך כועסת. באמצע בישולים. ברקע התכנית סדר דין בערוץ 1. מראיינים שני ערוכי דין ואת רכזת הסיוע ממרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב, ענבר כהן. הדיון הוא על הטרדות ותקיפות מיניות בתוך הצבא. שני הגברים לא מפסיקים לדבר, במיוחד אחד מהם על כך שהחוק למניעת הטרדה מינית מנוצל לרעה ושכיום אפילו מבט נחשב הטרדה מינית. עורך הדין השני אומר שלא רק שצריך לטפל במטרידים צריך לטפל גם במטרידות שהולכות עם החזה בחוץ. ענבר מתחילה לדבר, וכמובן שהם מתפרצים לדבריה. היא שומרת על קור רוח. אני לא! הם טוענים שאנחנו כמובן מפריזות בכמות הפניות ובהגדרה של מה נחשב הטרדה מינית. היא מנסה להסביר שמאז שהמודעות עלתה, יש יותר ויותר דיווחים ושהצבא עושה עבודה נהדרת עם מרכזי הסיוע כדי למגר את התופעה מקרבה. הם כמובן מעלים את נושא תלונות השווא.  אז הטרדה מינית מתרחשת בכל מקום, לכל אחת ועל ידי כל אחד. כל עוד תפיסת עולנו, ובעיקר עולמם, היא פטריארכלית, הטרדות מיניות ימשכו. כי חברה שמבוססת על כוח ועל היררכיה תטריד את חבריה. וגוף כמו הצבא, במבוסס על היררכיה פטריארכלית, ומושתתת על הטרדת נשים, הסללה וריבוד מגדריים, הטרדות מיניות ימשכו.

2. מתעתדת ללוות אישה צעירה בת בתחילת גילאי העשרים להפלה. היא עובדת בעבודה מועדפת כחיילת משוחררת. אין לה כסף וההפלה עולה לה 2400 שקלים. יש לה 1000. יחד אנחנו מנסות למצוא כיצד היא תצליח לגייס עוד כספים, כי גם לאמה אין כסף. האישה עצמה לא יכולה לקחת הלוואה וגם אין לה כרטיס אשראי. לאמא שלה יש כרטיס אשראי (כדי שתוכל לשלם בתשלומים), אבל אמה לא יודעת מזה שהיא בהריון. דיברנו על כך שכדאי שהיא תספר לה, גם בשביל העזרה הכלכלית, אך בעיקר בשביל העזרה הנפשית. היא תוכל לגייס עוד 500 שקלים אולי. את השאר, אמרתי לה, נמצא מתרומה מהקרן חירום של "אישה לאישה". הבחור כבר לא במתונה. בהתחלה אמר לה שיעזור לה בכל ואז הפסיק לענות לה לטלפונים. נעלם. לא לוקח אחריות על מה שהוא עשה לה. וכן, הוא עשה לה. וזה מעלה את הנקודה של אחריות. ונגישות לידע על מערכת הרבייה. ונגישות כלכלית ושכלית לאמצעי מניעה. ויכולת בכלל להגיד משהו ביסטואציה של יחסי כוח מגדריים. ועוד יותר על היכולת להגיד משהו בסיטואציה מינית. להגיד כן, להגיד לא, להגיד קונדום, להגיד אני לא לוקחת גלולות, להגיד תעצור.

ואז את מגיעה לועדה להפסקת הריון ומה שהועדה הזאת עושה היא להפנות אצבע כלפייך והלגיד "את אשמה", "את הבאת את זה על עצמך". למה לא התשמשת באמצעי מניעה? אז נכון, היום יש אינטרנט, ולכאורה הכל פתוח, אבל מי מדבר איתנו על זה? וגם אם אני יודעת שאני צריכה לשים קונדום או לקחת אמצעי מניעה הורמונלי כלשהוא, זה אומר שאני יודעת איך לעשות את זה? לא מלמדים את זה. אבל מעבר לזה, הבעיה היא מבנית. המבנה הפטריארכלי לא תמיד מאפשר לאישה (או לכל קבוצה מוחלשת אחרת) להגיד מה היא חושבת. מה היא רוצה. לפעמים היא בעצמה לא יודעת מה היא רוצה להגיד. כשאנחנו נמצאות בסיטואציה כוחנית (ובעיני בכל סיטואציה יש יחסי כוח כלשהם, על אחת כמה וכמה בסיטואציה מינית) היכולת שלנו לברר עם עצמנו באמת מה אנחנו רוצות ואיך, מתערערת. האישה הזאת תצטרך להשתמש בכספים שהיא חסכה מעבודה מועדפת שמתגמלת אותה בשכר מינימום, כי "היא לא נזהרה" מספיק.  אני כועסת. אני כל כך כועסת.

3. יושבת אצל חברה בשבת בצהריים ופותחת טיים אאוט תל אביב. תחילה אני מתעצבנת כי פתחתי בעמוד עם אישה עירומה שכל הואגינה שלה מרוחה מעל דפי העיתון. אחר כך אני מתחילה לקרוא ונרגעת קצת. אפילו שמחה, מחייכת ואז קצת בוכה. הכתבה עסקה בנשים קורבנות זנות ונכתבה על ידי איש שטח של מרפאת לוינסקי ופעיל פמיניסטי. האמת, הופתעתי לראות שגבר כתב את זה. כתבה מדהימה. מציפה את כל הפשעים שנעשים לנשים במסגרת "העיסוק" בזנות, ומפרקת את כל המיתוסים הקשורים לזנות. והנה החלק העיקרי והחשוב מהכתבה:

"גם הסרסור וגם השומר בקשו בצנעה להיבדק. בכל זאת, הפריווילגיה שלהם לזיין את הבנות בלי קונדומים אינה מגיעה ללא שק של חששות. קונדומים נקרעים, קונדומים נשמטים במקרה או שלא במקרה, תלוי בלקוח, פעמים רבות הוא עשיר מספיק או אלים דיו כדי לכפות מין בלתי מוגן. זרע זולג לעיתים אל תוכה, פי הטבעת הוא מקום נוח להיפצע ולדמם קלות מבלי לחוש כאב, זיהומים רבים נוצרים כתוצאה משימוש בקרמים ושמנים שונים במקום חומר סיכה על בסיס מים, חלק ניכר מהזרע ניתז על פניהן ובמגע עם העין יכול לגרום למעבר של נגיף הHIV ומחלות זיהומיות אחרות. הזנות, גם במיטבה, היא מלכודת מוות. גיל הכניסה הממוצע הוא 13-14, מעל שמונים אחוזים ייכנסו אליה תוך כפייה או סרסרות מחושה מצד גורם בוגר וחזק מהן, מעל 90 אחוז עברו פגיעה מינית בילדות. מחציתן ימותו לפני גיל 50 – שיעור תמותה גבוה עשרות מונים משאר האוכלוסייה. מחלות מין, מנת יתר, התאבדות, רצח על ידי לקוח, אלו הן עיקר נסיבות המוות".    

הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. שאני כועסת. כל כך כועסת. איך ייתכן שאחד הפשעים הכי נתעבים כלפי נשים עדיין מתקיים? הרי הפושעים שצורכים את גופן של קורבנות הזנות הם החברים שלנו, האבות שלנו, האחים והדודים שלנו. ואנחנו לא מצליחות להפסיק את זה. אנחנו נאבקות ונאבקות ולא מצליחות. והכי מדהים הוא, שהם ישנים טוב בלילה. הם מצליחים להירדם. אני יודעת שאין מקום להשוואה, אבלאני לפעמים לא מצליחה להירדם בגלל הכיבוש. אני יודעת שאני חלק מקבוצת הכוח שמדכאת, מנשלת, הורגת את הקבוצה נטולת הכוח, וזה עושה לי נדודי שינה. איך גברים מציליחם לישון בלילה בשלווה, כשהם יודעים שהם חלק מהקבוצה עם הכוח ושהקבוצה שלהם עושה פשעים כאלה נגד קבוצה משוללת כוח? אני רוצה להאמין שאם הייתי גבר, הייתי צורחת על קבוצת הכוח שלי על המעשים שלה. על הפשעים הנתעבים שקבוצת הכוח הזאת עושה נגד נשים. הייתי פותחת במאבק עיקש נגד חבריי לקבוצת הכוח.

אני כועסת. כל כך כועסת. לא מבינה איך הם מצליחים לישון בלילה.

לכתבה בעיתון טיים אאוט: http://82.80.254.140/ActiveMagazine/getBook.asp?Path=TOM/2011/08/31&BookCollection=TOM_TA&ReaderStyle=Time_Heb&Language=Hebrew&Hebrew=1&browserWindowWidth=1356&browserWindowHeight=718&IsNetscape=1