הניתוק של נשים מגופן והבשורה המחודשת שמביא עמו הספר "נשים לגופן"

17 ספט

"אני חושבת שאני בהירון. אפשר להגיע אליכם?" "בטח. תגיעי". אני פותחת את הדלת ומולי מופיעה בחורה צעירה בהריון מתקדם. בראשי אני חושבת "את חושבת שאת בהריון? את בהירון!". עשינו בדיקת הריון כדי שהיא תראה שהיא בהריון והתחלנו לדבר על הנסיבות בהן היא נכנסה להירון לא מתוכנן ולא רצוי. אמרתי לה שהיא צריכה לעשות אולטראסאונד כדי לבדוק את גיל ההריון המדויק ושלושה ימים לאחר מכן היא התקשרה לבשר לי. "אני בשבוע 36. יש מה לעשות?" שאלה אותי. אני המומה ופעורת פה עונה לה "לא. את צריכה ללדת". כמובן שגיל ההריון הפתיע אותה. אותי פחות. ברגע שראיתי את בטנה שצועקת 'קדימה' ידעתי שהיא בשבוע דומה. עזרתי לה בכל התיאומים והעזרה בקהילה שהיא יכולה לקבל והיא תלד. חשוב להגיד, האישה הצעירה הזו גרה בבית הוריה, עם אחיה הקטנים, ויש לה בן זוג שהוא לא בן הזוג שהכניס אותה להריון. אף לא אחד מהאנשים סביבה שאל אותה אם היא בהריון. אף לא אחד מהאנשים סביבה שאל אותה מדוע השמינה כל כך. ולא מדובר בבחורה שמנה. מדובר בבחורה רזה. מאוד. ההריון ברור מאוד. וזה מוביל אותי לשאלה הבאה שאתן בטח שואלות גם: איך היא לא ידעה שהיא בהריון?

אנחנו אוהבות ורגילות להיות ביקורתיות ושיפוטיות ולכן כל מי שקוראת את הטור הזה כרגע חושבת לעצמה, איך יכול להיות שהיא לא ידעה שהיא בהריון? מה היא לא שמה לב שאין לה ווסת כבר שמונה חודשים? היא לא שמה לא שהיא עלתה במשקל? היא לא ידעה שאם היא מקיימת יחסי מין ללא אמצעי מניעה היא תיכנס להריון? שאלות שהן במקום, אבל כולנו כנראה ממש לא מבינות את הנסיבות שגרמו לכך, ואת המיקום החברתי שלנו כנשים, ובעיקר כנערות או נשים צעירות.

בשנת 1971 יצא הספר המהפכני "Our Bodies, OurSelves" שעסק בנשים ונכתב למען נשים, על ידי נשים, בכל מה שעסק בעולמן, גופן ובריאותן של נשים בארה"ב של אותה התקופה. הספר הזה היווה נקודת מפנה בתפיסה הפמיניסטית של הרפואה המערבית, ובתפיסת העולם לגבי מהו ידע, מי קובע מהו ידע, ומהו ידע רפואי ומיני בפרט. הספר הנגיש את הידע המיני והוגפני של נשים לנשים, בשפה של נשים, וללא שום אמצעי תיווך פרט לכתב. הוא עסק באיברי המין של נשים, במערכת הרבייה, באמצעי מניעה, בהפלות, ביחסי מין, באורגזמה הנשית, ביחסים הטרוסקסואליים ולסביים, באלימות כלפי נשים, בגיל המעבר, בפריון ובילודה. ועוד ועוד. אמי קיבלה את המהדורה הראשונה שיצאה ולאחרונה סיפרה לי שהיווה נקודת מפנה בחייה המיניים. שאת כל הידע שלה לגבי הגוף שלה, ומיניותו, היא קיבלה מהספר הזה. היא פנתה אליו לעצות ומידע כל פעם שהיא נתקלה בקושי מסוים.

ואני שואלת את עצמי, מדוע אחנו צריכות ספר שילמד אותנו על עצמנו ולא יכולות להסתפק בעיניים שלנו? באצבעות? במראה? מדוע אנחנו צריכות לקרוא על, ואת עצמנו, דרך ספר?

אותה אישה צעירה שהגיעה אליי בשבוע 36 היא אחת התשובות לכך. כי אנחנו לא יודעות. כי אחנו לא מצליחות לקרוא את עצמנו כמו שמגיע לנו. כי אנחנו מתביישות. כי הגוף שלנו הוא טאבו. כי המיניות שלנו היא טאבו עוד יותר. כי הנגישות שלנו לידע היא מוגבלת. אפילו במאה העשרים ואחת של המילניום החדש. היא לא ידעה שהיא בהריון כי היא לא מכירה את הגוף שלה. היא לא מכירה את המחזוריות של החודש. היא לא מכירה את התהליך שהיא עוברת עם כל ירח, בו ביצית מתחילה את התנועה שלה, מאותתת לזרע שיפרה אותה, מעבה את רירית הרחם ומתפרקת כדם הווסת. כי היא לא ידעה שעלייה במשקל מסמנת לנו משהו. היא לא ידעה מה זה ביוץ ומתי הוא קורה. היא סירבה להביט בעצמה בראי כמו שמגיע לה, או לגעת לעצמה בבטן או בפתח הנרתיק ולראות שאין דם או הפרשות. היא פחדה להכיר את עצמה באמת. כולנו מפחדות להכיר את עצמנו באמת. ולגעת. ולהביט.

כולנו מנותקות מגופנו אלא אם כן נעשה מאמץ מודע להכיר אותו. זה יכול היה לקרות לכל אחת מאיתנו. כי ככה חינכו אותנו. חינכו אותנו שהלמטה שלנו הוא מקור לבושה ושצריך להסתיר אותה ולא לגעת בה. וגם אם גדלנו בבית הכי ליברלי בעולם והכי פתוח, עדיין קיבלנו את המסר הזה מהחברה סביבנו: מהוליווד, מהמורות שלנו, הרופאים/ות שלנו, ובני הזוג שלנו. וזו הבשורה הגדולה של התרגום המחודש לעברית של"נשים לגופן" שהוציאה עמותת נשים לגופן. ספר בן 751 עמודים שעוסק בנשים ובגופן, על כל המשתמשע מכך, שנכתב על ידי נשים, עבור נשים, ומותאם תרבותית לחברה הישראלית של 2011. הספר מכיל כמות ידע עצומה, תמונות ואיורים שמלמדים אותנו על עצמנו. הספר עבה במיוחד לעומת הספר המקורי שמונח על ידו. עבה עוד יותר החלק על אמצעי מניעה, כאבים ביחסי מין ואלימות כלפי נשים. נושאים שהיו רק בתחילת דרכם ב1971 מצאו את עצמם מרכזיים הרבה יותר בספר הישראלי החדש (או לפחות בנושאים שמעניינים אותי).

את הספר קיבלתי ביום חמישי ומאז אני מרפרפת בו מדי יום. אני, שחושבת שאני יודעת הכל בכל מה שקשור למיניות האישה, הספקתי ללמוד ממנו כל כך הרבה. אני, שנוגעת, ומביטה, ובודקת את עצמי, גיליתי דברים שאני לא יודעת על עצמי. אני מקווה שהספר החדש "נשים לגופן" יהווה נקודת מפנה עברו כולנו, כמעט, ואף יותר, משהספר שיצא בשנת '71 היווה נקודת מפנה עבור אמי ובנות דורה. מי ייתן ולא נהייה יותר מנותקות מגופנו.

לקישור לאתר של עמותת נשים לגופן: http://www.wtb.org.il/

5 תגובות to “הניתוק של נשים מגופן והבשורה המחודשת שמביא עמו הספר "נשים לגופן"”

  1. ponetium ספטמבר 18, 2011 בשעה 7:10 pm #

    האם שמעת פעם על שיטת שרמן? אז יש קורסים לזה. מדובר בפרקטיקה שמקלה על המחזור החודשי והצורך ב"מוצרי הגיינה נשית", ולפי מה שאני קראתי – וקיבלתי רושם – צריכה להיות די אינסטנקטיבית, אבל גם נובעת מהכירות עם הגוף. בקיצור, אני ממליצה לגגל, זה מעניין.

    אוסיף סיפור דומה לזה שסיפרת, שסיפרה לי סבתי. כאשר סבתי רק סיימה את לימודיי הסיעוד ברוסיה, או בתקופה הקרובה לכך, היא נסעה באוטובוס והחלה לדבר עם אישה (בגילאי 40+). ההיא התלוננה על חייה הקשים, ובאופן מלנכולי למדיי שטחה את טענתה שהיא מפחדת למות, כי הינה נדמה לה שיש לה גידול בבטן, שכל כך גדלה. סבתי שלחה יד ומיששה (ברשות) ואמרה לה "את הריי בהריון!",האישה צחקה ואמרה שהרי היא כבר מבוגרת, והיא במנפאוזה. סבתי שכנעה אותה ללכת להבדק. לאישה נולדה בת לאחר שבועיים לערך (!) ונקראה על שם סבתי.

    כאשר אני למדתי סיעוד, סופר לנו שלעיתים קרובות נשים שאינן יודעות שהן בהריון – לא ממש רואים עליהן. אפילו מתקדם, וכאן צריך עיין מיומנת כדי לראות. לא חסרים מקרים של בנות צעירות שנכנסו להריון בפנימיה והופתעו ללדת בשירותים, או בנות בצבא שחשדו בגידול בבטן (הרופאים, ליתר דיוק) או בהרניאציה של האאורטה הבטנית (זה פועם!) ומחדר המיון הועברו ישירות לחדר הלידה. זוהי תופעה שאינה נדירה מאוד, למרבה הצער, אבל קיימת.

    האם הספר לא נקרא "גופנו עצמיותנו" דווקא? אם כן או לא, עשית לי חשק למצוא אותו.

  2. אורי ביתן ספטמבר 30, 2011 בשעה 10:50 pm #

    האמת שלא הספקתי להתעמק בספר, וזה יישמע קצת קטנוני. אבל עברתי על הסעיפים העוסקים בטרנסג'נדריוּת וטרנסקסואליוּת: ההגדרות שם לא מדויקות; אין התייחסות לזהות ג'נדרקוירית; כל העדויות המופיעות בסעיפים אלה הן של גברים טרנסג'נדרים ולא של נשים טרנסגנ'דריות; והעיסוק באפשרויות לניתוחים וטיפולים בארץ הוא לא ביקורתי, וכלל אינו מזכיר את העובדה שרוב הנשים הטרנסגנ'דריות והגברים הטרנסג'נדרים נוטות לעבור את "הניתוח התחתון" בחו"ל.
    גם היחס לביסקסואליות הוא בעייתי: בעוד שמוקדש פרק שלם ללסביות, כולל סעיפים העוסקים בתרבות הבוץ'-פם, בלסביוּת מזרחית, פלסטינית, רוסית, אימהות וכו' – הדיון בביסקסואליות מצטמצם לעמוד אחד. לעומת הסעיפים העוסקים בלסבופוביה, הומופוביה וטרנספוביה – אין סעיף העוסק בביפוביה – מחיקה והכחשה של טרנסקסואליות.

    • אינגיביורג האימתנית ינואר 28, 2012 בשעה 12:29 pm #

      למה שתהיה שם התייחסות לזהות ג'נדרקווירית? זה ספר שנכתב בשנות השבעים. וגם אם התרגום הוא חדש, המקור הוא עדיין משנות השבעים.

  3. bugv אוקטובר 1, 2011 בשעה 10:29 pm #

    ואני אומרת, שיש הרבה תשובות בתורה. החל מהמיתולוגיות התנכיות דבורה,יעל ובת יפתח ועד ההלכות הנהדרות של טהרת המשפחה, שאומרות (ואולי לא תקבלי את זה) שהנרתיק שלך הוא פצע פתוח בזמן הדימום ועוד קצת אחריו, ולכן קיום יחסים מזיק לו. או אחרי לידה,שאת ממילא תפורה ומדממת, התודה הבינה שקשה לחנך את הבעל לחשיבה פמיניסטית אבל ההלכות עצמן גורמות לו להבין שאישתו היא אדם בפני עצמו וזה נהדר.

    • Ayala Levinger ינואר 27, 2012 בשעה 2:52 pm #

      לחפש את המידע כדי להכיר את הגוף שלנו בדיני נידה זה בדיוק הדבר האחרון לעשות כדי להכיר את הגוף שלנו. הנרתיק אינו פצע פתוח, אנחנו לא טמאות במשך שבועיים ולא מבייצות בדיוק ביום ה-14 מהוסת האחרונה. יש נשים שחושבות שהן עקרות בגלל הלכות הנידה האלו. פצע,טומאה,לכלוך – האם המילים האלו הם לא מה שיוצרים את הדחיה שלנו מהגוף שלנו במקום את החיבור המתבקש?

כתוב תגובה לאורי ביתן לבטל