צווי השעה של התנועה הפמיניסטית בישראל

לאחרונה מחלחלות אליי מספר מחשבות בדבר צו השעה של התנועה הפמיניסטית בישראל והמבחנים מולן היא עומדת. למה אני מתכוונת?

התנועה הפמיניסטית והתנועה ההומו-לסבית צעדו תמיד יד ביד ובסולידאריות נצחית. איך שאני רואה זאת, התנועה ההומו-לסבית נוצרה כתוצאה מהתנועה הפמיניסטית. התפיסה המהפכנית הראשונה של התנועה הפמיניסטית הייתה ההפרדה בין מין ומגדר. התנועה ההומו לסבית לקחה את ההפרדה הזאת ופיתחה אותה צעד נוסף למונח תשוקה. במקום אחידות בין מין-מגדר-תשוקה, חלה היפרדות בין המושגים. התנועה צעדה במשותף כשתי קבוצות מיעוט, שתי קבוצות מודרות על בסיס מיני ומגדרי.

היום הסולידאריות בין התנועות בישראל נמצאת על סף פיצוץ ופירוד. התנועה ההומוסקסואלית בישראל חרטה על דגלה את הזכות להורות ביולוגית כאחד האדם, משהו שהתנועה הפמיניסטית ניסתה לפרק. ההכרח של האמהות הוא אחד מהמאבקים החשובים ביותר של התנועה הפמיניסטית בעולם, ובישראל בפרט. כלומר, זה שאת אישה אינו אומר שאת בהכרח אם. יש סיפוק והגשמה עצמית גם בתפקידים אחרים, ומי שאינה חפצה בילדים אינה חייבת בכך רק כי יש לה רחם.  ואז הגיעה התנועה ההומוסקסואלית ואמרה, אוקיי, נכון שאת לא חייבת להשתמש ברחם שלך בשביל ילדים עבור עצמך, אבל אולי תלווי לנו קצת מהרחם שלך? אולי תני לנו להשכיר אותו קצת? הרי הורות ביולוגית היא זכותו של כל איש ואישה, אז למה לא גם לזוגות הומוסקסואליים?

המאבק להשוואת זכויותיהם של הומוסקסואלים לזכויותיהם של זוגות הטרוסקסואלים שלא יכולים להרות וזקוקים לאם(!) פונדקאית הוא מאבק צודק, אולם האם הוא צריך לבוא על חשבונן של נשים? האם הזכות להורות הוא בהכרח הזכות להורות ביולוגית? האם העובדה שהטכנולוגיה מאפשרת היום הורות מפונדקאות, אומר שאנחנו מוכרחים להשתמש בטכנולוגיה הזו? מדוע האימוץ נתפס היום כלא בא בחשבון אצל זוגות (הומואים והטרויים) שלא יכולים ללדת?

תנועת ההומוסקסואלים מקיימת השבוע מחאה ראשונה על מנת להשוות את זכויותיהם לאלו של ההטרוסקסואלים שלא יכולים ללדת, ואני לא אהיה שם. אני רוצה לבקש מכל הלסביות הפמיניסטיות וההומוסקסואליים הפמיניסטים גם לא להיות שם. כי הזכות שלהם להורות ביולוגית באה על חשבונן של נשים עניות ומנוצלות מהמזרח ומהדרום. מעבר לזה שהמחאה הזו מחזירה למרכז את המשוואה שהתנועה הפמיניסטית ניסתה לשנות מן היסוד: רחם=ילודה, אישה=אם, אישה=רחם. מדוע התנועה הלהט"בית לוקחת מודל משפחתי פטריארכלי דפוק מיסודו ומנסה לשעתק אותו, על גבן של נשים?

נושא שני שאני חושבת שהתנועה הפמיניסטית חיבת להתייחס אליו הוא שירות הנשים בצבא וכל מה שקשור לשירת נשים בצבא. איני יודעת מי מאיתנו יודעות, אך היום המגמה הרווחת בצבא היא לגייס בחורי ישיבה (מהציונות הדתית והחרד"לית) לא כישיבות הסדר הומוגניות כבעבר, אלא כבודדים ביחידות מעורבות/חילוניות, על מנת להפיץ את תורת השם בשורות הצבא, ואולי אף בעתיד להשפיע על פינויי ישובים. בעבר התגייסו ישיבות ההסדר כמחלקות ופלוגות ונשים לא הדריכו אותם. זו הייתה פשרה מקובלת על רובנו. כיום הם מתגייסים כבודדים ליחידות ודורשים שחיילות לא תהיינה בהכשרה שלהם או בבסיס שלהם. ובקשותיהם נענות. כך יוצא שמחלקה אחת, עם דתי אחד שמבקש שלא תהיה חיילת בקרבו, כי זה מעורר את יצר הרע, הזימה והזקפה, מנצח והיא מודרת מהתפקיד. על שירת נשים בטקסים אין הרבה מה להרחיב וגם לא על ריקודי שמחת תורה. אנחנו יודעות על זה מספיק. מה שאני מבקשת לשאול הוא, האם זה המקום בו התנועה הפמיניסטית צריכה לפעול כרגע? האם זה מאבק ראוי של התנועה הפמיניסטית הישראלית?

בעקבות דבריה של ד"ר חנה נוה אתמול במפגש הראשון של עיצוב מדיניות פמיניסטית באוניברסיטת תל אביב, הגעתי למסקנה שכן (למרות שמסקנתה של ד"ר נוה הפוכה משלי). רוב התנועה הפמיניסטית בישראל מתקיימת בצידה השמאלי של המפה הפוליטית בהקשר של הסכסוך הישראלי פלשתיני. הן אינן משתתפות בהבעת עמדות אלו כארגונים אך נמצאות כפרטים ויחידות בכלל האירועים נגד הכיבוש. אין זה פלא שמאז כל פרשות שירת נשים בצבא וההפרדה בצבא לא נשמעה ולו הצהרה אחת קולקטיבית של ארגוני הנשים. נשמעו הצהרות של נשים פרטיות, מאמרי ביקורת של נשים בולטות בתנועה הפמיניסטית ואולי פה ושם הצהרות של שדולת הנשים ו/או פרלמנט נשים. בניגוד לקמפיינים ומכתבים משותפים עליהם חתומים כמעט כל ארגוני הנשים, הדבר לא קרה במקרה הזה. הארגון היחידי שיצא בהצהרה רשמית היה ארגון קולך. ואין זה פלא. הדיון נתפס כדיון הלכתי, פנים דתי, שזולג החוצה. קולך מבקשות לפרש מחדש את המקורות ולהפסיק את ההקצנה הדתית שמתרחשת על גבן של נשים. האבסורד הוא שנשות קולך ובנותיהן בדרך כלל לא משרתות בצבא אלא משרתות שירות אזרחי. מדוע ארגוני הנשים לא התארגנו לצאת נגד מגמת ההתחרדות של הצבא?

הסיבה לכך פשוטה. אנחנו לא רוצות. אנחנו לא רוצות צבא. אנחנו נגד הכיבוש והצבא נתפס בעינינו כתכלית הרוע של מדינת ישראל. הצבא במהותו פטריארכלי ומבוסס על הטרדת נשים באופן מבני. חלק מההווי הצבאי בחיילות השונים תלוי כולו בניצול מיני של נשים ובהטרדה מינית מוסיקלית בזמן תרגילי כושר גופני. הצבא פועל לפי הסללה מגדרית והורס את כל מה שהפמיניזם השיג מבחינת הפרדת המין מהתפקיד החברתי צבאי שמיוחס לו. בגלל זה אנחנו לא מתארגנות כתנועה לצאת נגד זה. וזו לא פעם ראשונה שזה קורה. זה קרה גם כאשר חנה קהת הייתה מועמדת לפיטורין מפני שחשפה פרשה של הטרדה מינית של מרצה/רב במכללה שנמצאת בשטחים. מכיוון שהמכללה נמצאת בשטחים, נטשו אותה חברותיה הפמיניסטיות מהארגונים השונים. לא רצינו להתערב בזה כי אנחנו מתנגדות לעצם קיומה של המכללה, הממוקמת בשטחים.

אז מה בעצם קורה כאן? נערות בנות 18 מופקרות לגחמותיהם של רבנות צבאית חרד"לית, של קצינים ומפקדים דתיים שעושים לעצמם רב (ומפקד). נטשנו אותן. הן לבד במערכה והן לא יכולות להילחם בה לבד. האם התנועה הפמיניסטית לא אמורה  לשרת את הנשים בישראל? האם לא לשם זה קמנו? לעזור לנשים בישראל להתמודד עם דיכוי, השפלה ואפליה נגדן? אז נכון, אנחנו לא רוצות להתערב בזה כי רובנו בפמיניזם הרדיקאלי ובשמאל הרדיקאלי לא רוצות בכלל שנשים תשרתנה בצבא. אנחנו לא רוצות צבא. ואני ביניהן. אבל הצבא כאן כדי להישאר. וכל עוד נערות בנות 18 תחויבנה בגיוס אליו, או תרצנה להתגייס אליו או תחשובנה שבזה הן ממשות את הפמיניזם, אז אנחנו צריכות לשרת אותן. אנחנו צריכות לעמוד לצידן ולהיאבק את מאבקן. כי הן לא יכולות לעשות זאת לבד. אנחנו צריכות לסתום את האף ולעזור להן ממרום שנותינו וניסיוננו. כי אלו נערות ונשים בשר ודם. נשים קונקרטיות שנפגעות עכשיו, שמושפלות עכשיו ושמופלות עכשיו.

האם התנועה הפמיניסטית תצא נגד התנועה ההומוסקסואלית שמבקשת לממש את הזכות להורות דרך ניצולן של נשים עניות, ובזאת תשים קץ לסולידאריות הבין תנועתית, או שמא תשתף איתה פעולה כי זכותם להיאבק נגד אי שוויון על בסיס נטייה מינית? האם התנועה הפמיניסטית תחליט להתערב באופן מאורגן בנעשה בתוך הצבא נגד הבנות והאחיות שלנו? אלו שתי החלטות שתשובתי אליהן אחידה: כן! אנחנו צריכות לצאת נגד התנועה ההומוסקסואלית ואנחנו צריכות להתערב בנעשה בתוך הצבא, על אף ההתנגדות המהותית שלנו בשירות נשים בצבא.