ארכיון | ינואר, 2012

סיפור שני מכסא הגניקולוג: "ככה את דוחפת? את צריכה לדחוף כאילו את בלידה"

31 ינו
בשבוע 38 להריון תקפה אותי פטריית קנדידה מציקה ומכיון שלא היה תור אצל רופאת הנשים המקסימה שלי ניגשתי יחד עם בנזוגי לרופא שהיה תורן במרכז לבריאות האשה במכבי באר שבע.
הרופא שמע את תיאור המצב, ערך בדיקה שגרתית ומהירה, אישר שמדובר בפטריה ורשם לי את הטיפול המתאים לכך. לקראת סוף השיחה שאלתי שאלה (באמת שלא זוכרת מה) הוא ענה בבדיחה שגם אותה אני לא זוכרת במדויק אבל משהו בסגנון של : "זה בסדר, את אשה את לא אמורה לחשוב". בזמן שהוא מגחך לעצמו, בנזוגי נע בחוסר נעימות לידי אני רק הישרתי מבט ואמרתי לו שלא רק שהבדיחה לא מצחיקה היא גם ממש לא מקובלת עלי. הוא נתן בי מבט של- איזו כבדה את, תרגעי, והפנה מבט שואל לבנזוגי. בזאת יצאתי מהחדר בלי לומר לו תודה ולהתראות.
שבועיים לאחר מכן הגענו שוב למרכז לבריאות האשה, הפעם על מנת להיות במעקב הריון מכיון שעברתי את השבוע ה-40. כשראיתי שאותו הרופא הוא שוב הרופא התורן כמעט הסתובבתי לאחור ויצאתי משם. פחדתי שהוא יזכור אותי ו'יתנקם' בי או משהו כזה. נכנסנו אליו בכל זאת. מכיון שהערכת משקל העובר היתה גדולה המליצה לי כמה ימים קודם לכן רופאת הנשים לנסות 'לזרז' את הלידה באמצעים טבעיים- הליכות, עיסוי פטמות ובין היתר גם הליך רפואי לא נעים כלל שנקרא 'סטריפינג'. סטריפינג הוא למעשה הפרדה מלאכותית של רקמות בין שק מי השפיר לצוואר הרחם (אולי אני לא מדייקת אז תסלחו לי) על מנת 'להפעיל' את האיזור ללידה. היא עצמה ערכה לי סטריפינג כזה יומיים לפני כן שלא היה נעים כלל אבל גם לא נורא.
נחזור לחדר הרופא הבדחן: הוא מסתכל על הערכת המשקל ומסכים עם הרופאה שלי שכדאי לזרז את הלידה. הוא גם יעשה לי סטריפינג. אני עולה על הכיסא, פורשת רגלי מולו ומה שקרה מפה נמצא לדעתי על הגבול העמום, המבלבל והמושתק שבין בדיקה גיניקולוגית לתקיפה מינית. הוא דוחף את אצבעותיו בעוצמה רבה אולי באמת הנדרשת כדי לעשות את העבודה, זה מילא. הכאב האיום שמפלח את גופי הוא כאין וכאפס לכך שבמקביל הוא אומר לי 'תדחפי- כמו בלידה' אני מנסה לדחוף- מנסה לדמיין מה זה לדחוף בלידה וזה מה שאני עושה. הוא גוער בי- 'ככה את דוחפת, את צריכה לדחוף כאילו את בלידה' אני אומרת לו אבל אני לא ילדתי אני לא יודעת.. מנסה להמשיך ולדחוף כך במשך דקה שתיים שנמשכות ונמשכות, והוא בפרצוף מריר, מאוכזב אומר- 'מה יהיה בלידה? איך תלדי אם את לא יודעת לדחוף?'…
אני לא יודעת אם אני צריכה להסביר עד כמה הדבר האחרון שאשה רגע לפני לידה ראשונה צריכה לשמוע זה שהיא לא תצליח ללדת… יצאתי רועדת מהחדר, מנסה להבין מה עבר עלי, הכאבים איומים, התחושה המשפילה, יותר מכל השילוב של המילים שאמר, הטון בו נאמרו יחד עם האצבעות שלו שדוחפות ומסתובבות בתוכי.
מה שכן יום לאחר מכן כבר הייתי בחדר לידה וחוויתי לידה מדהימה ומעצימה עם מיילדות נהדרות…

סיפור ראשון מכסא הגניקולוג: סיפורה של אפרת

30 ינו

הייתה לי איזו בעיה וכאבים ולא היה מספיק זמן כדי ללכת לגניקולוגית הרגילה, אז הלכתי למרכז חירום לרפואת נשים ברח' יהודה המכבי בתל אביב. הרופא שאל שאלות על ההיסטוריה, סיפרתי שלאמא היה סרטן השד. הוא שאל אם היא או אני עשינו את הבדיקה לזיהוי הגן של סרטן השד. הייתי כואבת והיסטרית, וכאמור יש לי גניקולוגית קבועה שהיא זו שטיפלה גם באימי. עניתי לו שלא זוכרת והיה ממש ברור שהוא איבד סבלנות ואמר שממליצים לנשים כמוני "לסיים עם הפוריות ולבצע כריתת שד". אח"כ הוא בדק מה שבדק והדבר הטוב היחיד שעשה זה לשלוח אותי לרופא אחר שכן עזר.

אני לא חושבת שצריך להסביר לך יותר מידי מה הבעיה במשפט הזה, בהקשר הזה, כשאני לחוצה ורק רוצה לדעת מה לא בסדר ומה לעשות, אבל גם כטיפול מונע בסרטן שד, כריתת שדיים היא התייחסות לגוף האישה כאל גוף גבר עם תוספת של איברים מודולריים שאין בהם באמת צורך לכן אפשר להוריד אם צריך.

ואגינה וגניקולוגיה: התלכנה שתיהן יחדיו? קול קוראת לסיפורים מכסא הגניקולוג[1]

29 ינו

מי לא מכירה את ההרגשה לפני שמגיעים לגניקולוג/ית ויודעת שהיא תצטרך לשבת על כסא האינקוויזיציה? אתן יודעות שהכסא הזה הנועד רק לנוחות הרופא/ה? את הבדיקה ניתן לעשות גם בלי הרגליים למעלה ופשוט הרופא/ה ת/יצטרך להתאמץ קצת יותר. כולנו גם יודעות שהגניקולוגיה לא רואה אותנו כנשים שלמות. כמטופלות עם מכלול תכונות אופי, רגשות, ותסביכים. הגניקולוגיה מנסה לפתור לנו בעיות בין הרגליים במנותק משאר מי שאנחנו.

ולכן החלטתי לעשות מעשה.

אני קוראת לכן לשלוח אליי סיפורי גניקולוגיה. סיפורים רעים וסיפורים טובים על ביקור אצל רופא/ת נשים. בוודאי שיש חשיבות לסיפורים הרעים יותר. מטרה אחת של הפצת הסיפורים היא שימוש בטקטיקה פמיניסטית מרכזית: NAMING BLAIMING SHAMING, כלומר, להפיץ רופאי/ות נשים שמזלזלים/ות בנו, לא מכבדים/ות אותנו, ולא רואים/ות אותנו מספיק. יש לנו סוג של כוח צרכני. מטרה שנייה, וחשובה אף יותר, היא יצירת ידע. או כפי שקוראות לזה באפיסטמולוגיה פמיניסטית: G EXPERIENTIAL KNOWLAGE.

בואו נייצר יחד ידע משותף, על החוויה הנשית אצל רופא/ת הנשים. כל סיפור יתקבל בשמחה. כמובן שסיפורים על יחס שיפוטי לפני ובמהלך הפלה, כאבים בחדירה, הפרעות תפקוד, וקושי להגיע לאורגזמה, יתקבלו עוד יותר בשמחה.

הפיצו את הקול הקוראת את זה, ואני אעלה את הסיפורים בבלוג שלי. הקפידו על אנונימיות אם אתן לא רוצות להיחשף בשם, ואשמח גם לשמות הרופאים/ות.

המייל שלי: Sharon.orsh@gmail.com

תודה רבה


[1]  מדובר בכסא גניקולוג ולא כסא גניקולוגית מכיוון שגברים המציאו אותו, הכריחו אותנו לשבת בו, והשתלטו לנו על הגוף.

חשבתן שהגוף שלנו שייך לנו? אז טעיתן. ובגדול. בגלל זה אני פמיניסטית רדיקאלית

27 ינו

רצף של אירועים מהשבועיים האחרונים הובילו אותי למסקנה שהגוף שלנו אינו ברשותנו. אין לנו זכות על הגוף שלנו. בשבוע שעבר הגיעו שתי נערות לדלת הפתוחה כשאחת מהן עם חשש להריון. יועצת נוספת ואני התחלנו לשוחח עם הנערות ועלה ששתיהן מקיימות יחסי מין עם החבר שלהן ללא אמצעי מניעה כלל. אם בא לו הוא גומר בחוץ ואם לא אז בפנים. כששאלתי האם הן מבקשות או דורשות קונדום הן אמרו, "אנחנו אומרות אבל זה לא משנה. הוא גם  ככה לא שם". אחרי בקשה אחת, הן כבר לא מבקשות עוד פעם. בהמשך השיחה התברר שזו שאין לה חשש להריון גם שכבה עם מישהו אחר שבוע לפני כן. כשקצת חפרנו במה קרה שם והתחלנו לקלף את הסיפור, התברר שהנערה כלל לא רצתה "לשכב" עם הבחור השני ושהיא הייתה במסיבה ושיכרו אותה או שהיא השתכרה והיא לא בדיוק זוכרת מה קרה אבל היא יודעת שהיא לא רצתה. אני כמובן לא נתתי שם לחוויה שעברה עליה. אבל שאלתי כמה פעמים אם היא רצתה והיא אמרה שלא. אחר כך שאלתי את שתיהן אם הן רוצות לקיים יחסי מין עם החבר שלהן, ותשובתן הייתה "זה בסדר. לא איכפת לי". "האם את לפעמים יוזמת? רוצה?", שאלתי. "לא" הייתה תשובתן. בהמשך דיברנו על אמצעי מניעה וגלולות למניעת הריון, אבל עד הגלולות אני רוצה שהם ישתמשו בקונדום. הנערה אמרה שאין סיכוי שזה יקרה. יחד ניסינו לראות איך היא יכולה להימנע מלקיים מין לא מוגן. בסוף השבוע היא אמורה לישון אצלו אז החלטנו שהיא פשוט לא תלך אליו הביתה. הם יבלו במסיבה אבל היא לא תגיע למצב שהיא תהיה איתו במיטה ולא תוכל לעמוד על שלה. פתרנו את הרע במיעוטו. בינתיים השנייה בהריון וצריכה לעבור ועדה והפלה.

השבוע העברתי סדנא בבית ספר מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב, והנושא היה מיתוסים וסטריאוטיפים על אונס ותקיפה מינית. מטרת הסדנא היא לפרק דעות קדומות שמושרשות אצלנו כחברה, וכפרטים, בנוגע לפגיעה מינית. דיברנו על "טיפוסי" נאנסת ו"טיפוסי" אנס. בטיפוסי נאנסת היו אמירות של "מי שנאנסת היא שרמוטה, נותנת, לובשת חשוף ומביאה את זה על עצמה". לפתע יצאה נערה מהכיתה בסערה. אני הופתעתי מהיציאה הדרמטית מהכיתה. למזלי הייתה עמי מנחה נוספת כך שיכולתי לצאת אחריה ולבדוק מה קרה. הנערה בכתה בשירותים וסיפרה לי שהיא נאנסה לפני שנתיים ושחלק מהבנות בכיתה יודעות וחלק לא. והבנים בטוח לא יודעים. וגם לא הוריה של הנערה. היא אמרה שהאמירות שלהם רק גרמו לה להרגיש יותר אשמה במה שקרה לה ושזה בכלל לא נכון שמי שנאנסת היא שרמוטה או נותנת. כמובן שאמרתי לנערה שהיא לא אשמה ושאין לה במה להתבייש. אין לה חלק במה שקרה לה. ושבדיוק בגלל זה אנחנו נמצאות בכיתה ומעבירות את הסדנא הזאת. אמרתי לה כל הכבוד על זה שהיא סיפרה לי וגם לחברותיה וליועצת. זה לא מעשה קל והיא גיבורה.

יום שלישי, מגיעות שתי נערות. שתי יועצות נכנסות איתה לשיחה. אחרי חצי שעה היועצות נכנסות לחדר שאני נמצאת בו ומספרות לי שהנערה סיפרה שהיא שכבה עם נער, שהיא מדממת, וכואב לה. היועצות שאלו אם היא רצתה לשכב איתו. היא אמרה שלא. הן שאלו אם היא אמרה לא והיא אמרה שהיא אמרה לא. היא אמרה לא כמה וכמה פעמים. היא בכתה והתכווצה ודיממה. הוא בחר שלא לראות. לא להקשיב. לא להרגיש. הנערה אמרה שזה לא היה אונס. כשניסינו לחדד איתה את ההגדרה, היא אמרה שנכון, היא קיימה יחסי מין נגד רצונה ונגד הסכמתה, אבל זה לא אונס. לא התווכחנו איתה. אנחנו יודעות את החשיבות של לתת שם למה שקרה לה, אבל זה לא הזמן. מה שכן, הנערה הרגישה אשמה ובושה וכמובן שלא סיפרה להוריה. היועצת וכמה חברות יודעות. נסענו לבית החולים לבדיקה גניקולוגית. וגם כדי לקבל טיפול נגד מחלות המועברות על ידי מגע מיני. זה בעיקר מה שהטריד את הנערה המקסימה הזאת. גם בבית החולים הגוף שלה לא היה שלה. הרופאה שאלה אותה הרבה שאלות, חודרניות, וללא שום אמפטיה. "מה קרה" בקול צורמני ומציק. וזה אחרי שהיא כבר סיפרה 3 פעמים בשעה האחרונה מה קרה: ליועצות, לי ולעובדת הסוציאלית בבית החולים. והיא הלכה לבדיקה גניקולוגית. וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי, אלוהים אדירים. זו הבדיקה הגניקולוגית הראשונה של הנערה הזאת. זה מה שהיא צריכה לעבור. ככה היא צריכה לעבור את זה.

סדנא נוספת ביום רביעי. הפעם מטעם דלת פתוחה. עם נערים. הנושא הוא מיתוסים לגבי מיניות, פורנוגרפיה, יחסים זוגיים. במהלך הדיון המעורר אחד הנערים אמר "מה אני בא לתקוע אותה מאחורה וזהו". באותו הרגע נשברתי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. שסף הסיבולת שלי לפטריארכיה נסדק. הוצאתי אותם להפסקה והתקשרתי לחברה ואשת מקצוע ממרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. פתאום הרגשתי שזה בכל מקום. שאנחנו לא יכולות לנצח את זה. שאנחנו בצד המפסיד. ולא משנה כמה סדנאות נעביר, וכמה שיחות נעשה, וכמה חינוך והפגנות ולובי וחקיקה, זה לא יעזור. אנחנו נלחמות בתחנות רוח. ובגלל זה אני פמיניסטית רדיקאלית. כי המאבק הפמיניסטי הוא מאבק על הגוף. וכל עוד הגוף שלנו לא בידינו, השחרור האמיתי לא יכול להתקיים. הדיכוי מתקיים בגופנו.

אני יוצאת מהסדנא ומשוחחת עם חברה ממרכז אישה לאישה שמספרת לי שאישה התקשרה אליהן וביקשה למצוא רופא/ה נשים שלא עושה ועדות להפסקת הריון. כמובן שלא היא ולא אני הפננו אותה לרופא/ה כזה/את. אין דבר כזה. הגיעה אליה אישה נשואה בשבוע 12 והם לא רוצים להמשיך את ההריון. הועדה לא תאשר לה לעשות הפלה כי היא אישה נשואה. במקרה הגרוע ביותר היא תביא ילד שהיא לא רוצה לעולם.

אז מי עדיין רוצה להפגין נגד הדרת נשים?