ארכיון | 12:14 pm

חשבתן שהגוף שלנו שייך לנו? אז טעיתן. ובגדול. בגלל זה אני פמיניסטית רדיקאלית

27 ינו

רצף של אירועים מהשבועיים האחרונים הובילו אותי למסקנה שהגוף שלנו אינו ברשותנו. אין לנו זכות על הגוף שלנו. בשבוע שעבר הגיעו שתי נערות לדלת הפתוחה כשאחת מהן עם חשש להריון. יועצת נוספת ואני התחלנו לשוחח עם הנערות ועלה ששתיהן מקיימות יחסי מין עם החבר שלהן ללא אמצעי מניעה כלל. אם בא לו הוא גומר בחוץ ואם לא אז בפנים. כששאלתי האם הן מבקשות או דורשות קונדום הן אמרו, "אנחנו אומרות אבל זה לא משנה. הוא גם  ככה לא שם". אחרי בקשה אחת, הן כבר לא מבקשות עוד פעם. בהמשך השיחה התברר שזו שאין לה חשש להריון גם שכבה עם מישהו אחר שבוע לפני כן. כשקצת חפרנו במה קרה שם והתחלנו לקלף את הסיפור, התברר שהנערה כלל לא רצתה "לשכב" עם הבחור השני ושהיא הייתה במסיבה ושיכרו אותה או שהיא השתכרה והיא לא בדיוק זוכרת מה קרה אבל היא יודעת שהיא לא רצתה. אני כמובן לא נתתי שם לחוויה שעברה עליה. אבל שאלתי כמה פעמים אם היא רצתה והיא אמרה שלא. אחר כך שאלתי את שתיהן אם הן רוצות לקיים יחסי מין עם החבר שלהן, ותשובתן הייתה "זה בסדר. לא איכפת לי". "האם את לפעמים יוזמת? רוצה?", שאלתי. "לא" הייתה תשובתן. בהמשך דיברנו על אמצעי מניעה וגלולות למניעת הריון, אבל עד הגלולות אני רוצה שהם ישתמשו בקונדום. הנערה אמרה שאין סיכוי שזה יקרה. יחד ניסינו לראות איך היא יכולה להימנע מלקיים מין לא מוגן. בסוף השבוע היא אמורה לישון אצלו אז החלטנו שהיא פשוט לא תלך אליו הביתה. הם יבלו במסיבה אבל היא לא תגיע למצב שהיא תהיה איתו במיטה ולא תוכל לעמוד על שלה. פתרנו את הרע במיעוטו. בינתיים השנייה בהריון וצריכה לעבור ועדה והפלה.

השבוע העברתי סדנא בבית ספר מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב, והנושא היה מיתוסים וסטריאוטיפים על אונס ותקיפה מינית. מטרת הסדנא היא לפרק דעות קדומות שמושרשות אצלנו כחברה, וכפרטים, בנוגע לפגיעה מינית. דיברנו על "טיפוסי" נאנסת ו"טיפוסי" אנס. בטיפוסי נאנסת היו אמירות של "מי שנאנסת היא שרמוטה, נותנת, לובשת חשוף ומביאה את זה על עצמה". לפתע יצאה נערה מהכיתה בסערה. אני הופתעתי מהיציאה הדרמטית מהכיתה. למזלי הייתה עמי מנחה נוספת כך שיכולתי לצאת אחריה ולבדוק מה קרה. הנערה בכתה בשירותים וסיפרה לי שהיא נאנסה לפני שנתיים ושחלק מהבנות בכיתה יודעות וחלק לא. והבנים בטוח לא יודעים. וגם לא הוריה של הנערה. היא אמרה שהאמירות שלהם רק גרמו לה להרגיש יותר אשמה במה שקרה לה ושזה בכלל לא נכון שמי שנאנסת היא שרמוטה או נותנת. כמובן שאמרתי לנערה שהיא לא אשמה ושאין לה במה להתבייש. אין לה חלק במה שקרה לה. ושבדיוק בגלל זה אנחנו נמצאות בכיתה ומעבירות את הסדנא הזאת. אמרתי לה כל הכבוד על זה שהיא סיפרה לי וגם לחברותיה וליועצת. זה לא מעשה קל והיא גיבורה.

יום שלישי, מגיעות שתי נערות. שתי יועצות נכנסות איתה לשיחה. אחרי חצי שעה היועצות נכנסות לחדר שאני נמצאת בו ומספרות לי שהנערה סיפרה שהיא שכבה עם נער, שהיא מדממת, וכואב לה. היועצות שאלו אם היא רצתה לשכב איתו. היא אמרה שלא. הן שאלו אם היא אמרה לא והיא אמרה שהיא אמרה לא. היא אמרה לא כמה וכמה פעמים. היא בכתה והתכווצה ודיממה. הוא בחר שלא לראות. לא להקשיב. לא להרגיש. הנערה אמרה שזה לא היה אונס. כשניסינו לחדד איתה את ההגדרה, היא אמרה שנכון, היא קיימה יחסי מין נגד רצונה ונגד הסכמתה, אבל זה לא אונס. לא התווכחנו איתה. אנחנו יודעות את החשיבות של לתת שם למה שקרה לה, אבל זה לא הזמן. מה שכן, הנערה הרגישה אשמה ובושה וכמובן שלא סיפרה להוריה. היועצת וכמה חברות יודעות. נסענו לבית החולים לבדיקה גניקולוגית. וגם כדי לקבל טיפול נגד מחלות המועברות על ידי מגע מיני. זה בעיקר מה שהטריד את הנערה המקסימה הזאת. גם בבית החולים הגוף שלה לא היה שלה. הרופאה שאלה אותה הרבה שאלות, חודרניות, וללא שום אמפטיה. "מה קרה" בקול צורמני ומציק. וזה אחרי שהיא כבר סיפרה 3 פעמים בשעה האחרונה מה קרה: ליועצות, לי ולעובדת הסוציאלית בבית החולים. והיא הלכה לבדיקה גניקולוגית. וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי, אלוהים אדירים. זו הבדיקה הגניקולוגית הראשונה של הנערה הזאת. זה מה שהיא צריכה לעבור. ככה היא צריכה לעבור את זה.

סדנא נוספת ביום רביעי. הפעם מטעם דלת פתוחה. עם נערים. הנושא הוא מיתוסים לגבי מיניות, פורנוגרפיה, יחסים זוגיים. במהלך הדיון המעורר אחד הנערים אמר "מה אני בא לתקוע אותה מאחורה וזהו". באותו הרגע נשברתי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. שסף הסיבולת שלי לפטריארכיה נסדק. הוצאתי אותם להפסקה והתקשרתי לחברה ואשת מקצוע ממרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. פתאום הרגשתי שזה בכל מקום. שאנחנו לא יכולות לנצח את זה. שאנחנו בצד המפסיד. ולא משנה כמה סדנאות נעביר, וכמה שיחות נעשה, וכמה חינוך והפגנות ולובי וחקיקה, זה לא יעזור. אנחנו נלחמות בתחנות רוח. ובגלל זה אני פמיניסטית רדיקאלית. כי המאבק הפמיניסטי הוא מאבק על הגוף. וכל עוד הגוף שלנו לא בידינו, השחרור האמיתי לא יכול להתקיים. הדיכוי מתקיים בגופנו.

אני יוצאת מהסדנא ומשוחחת עם חברה ממרכז אישה לאישה שמספרת לי שאישה התקשרה אליהן וביקשה למצוא רופא/ה נשים שלא עושה ועדות להפסקת הריון. כמובן שלא היא ולא אני הפננו אותה לרופא/ה כזה/את. אין דבר כזה. הגיעה אליה אישה נשואה בשבוע 12 והם לא רוצים להמשיך את ההריון. הועדה לא תאשר לה לעשות הפלה כי היא אישה נשואה. במקרה הגרוע ביותר היא תביא ילד שהיא לא רוצה לעולם.

אז מי עדיין רוצה להפגין נגד הדרת נשים?