רצף של אירועים מהשבועיים האחרונים הובילו אותי למסקנה שהגוף שלנו אינו ברשותנו. אין לנו זכות על הגוף שלנו. בשבוע שעבר הגיעו שתי נערות לדלת הפתוחה כשאחת מהן עם חשש להריון. יועצת נוספת ואני התחלנו לשוחח עם הנערות ועלה ששתיהן מקיימות יחסי מין עם החבר שלהן ללא אמצעי מניעה כלל. אם בא לו הוא גומר בחוץ ואם לא אז בפנים. כששאלתי האם הן מבקשות או דורשות קונדום הן אמרו, "אנחנו אומרות אבל זה לא משנה. הוא גם ככה לא שם". אחרי בקשה אחת, הן כבר לא מבקשות עוד פעם. בהמשך השיחה התברר שזו שאין לה חשש להריון גם שכבה עם מישהו אחר שבוע לפני כן. כשקצת חפרנו במה קרה שם והתחלנו לקלף את הסיפור, התברר שהנערה כלל לא רצתה "לשכב" עם הבחור השני ושהיא הייתה במסיבה ושיכרו אותה או שהיא השתכרה והיא לא בדיוק זוכרת מה קרה אבל היא יודעת שהיא לא רצתה. אני כמובן לא נתתי שם לחוויה שעברה עליה. אבל שאלתי כמה פעמים אם היא רצתה והיא אמרה שלא. אחר כך שאלתי את שתיהן אם הן רוצות לקיים יחסי מין עם החבר שלהן, ותשובתן הייתה "זה בסדר. לא איכפת לי". "האם את לפעמים יוזמת? רוצה?", שאלתי. "לא" הייתה תשובתן. בהמשך דיברנו על אמצעי מניעה וגלולות למניעת הריון, אבל עד הגלולות אני רוצה שהם ישתמשו בקונדום. הנערה אמרה שאין סיכוי שזה יקרה. יחד ניסינו לראות איך היא יכולה להימנע מלקיים מין לא מוגן. בסוף השבוע היא אמורה לישון אצלו אז החלטנו שהיא פשוט לא תלך אליו הביתה. הם יבלו במסיבה אבל היא לא תגיע למצב שהיא תהיה איתו במיטה ולא תוכל לעמוד על שלה. פתרנו את הרע במיעוטו. בינתיים השנייה בהריון וצריכה לעבור ועדה והפלה.
השבוע העברתי סדנא בבית ספר מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב, והנושא היה מיתוסים וסטריאוטיפים על אונס ותקיפה מינית. מטרת הסדנא היא לפרק דעות קדומות שמושרשות אצלנו כחברה, וכפרטים, בנוגע לפגיעה מינית. דיברנו על "טיפוסי" נאנסת ו"טיפוסי" אנס. בטיפוסי נאנסת היו אמירות של "מי שנאנסת היא שרמוטה, נותנת, לובשת חשוף ומביאה את זה על עצמה". לפתע יצאה נערה מהכיתה בסערה. אני הופתעתי מהיציאה הדרמטית מהכיתה. למזלי הייתה עמי מנחה נוספת כך שיכולתי לצאת אחריה ולבדוק מה קרה. הנערה בכתה בשירותים וסיפרה לי שהיא נאנסה לפני שנתיים ושחלק מהבנות בכיתה יודעות וחלק לא. והבנים בטוח לא יודעים. וגם לא הוריה של הנערה. היא אמרה שהאמירות שלהם רק גרמו לה להרגיש יותר אשמה במה שקרה לה ושזה בכלל לא נכון שמי שנאנסת היא שרמוטה או נותנת. כמובן שאמרתי לנערה שהיא לא אשמה ושאין לה במה להתבייש. אין לה חלק במה שקרה לה. ושבדיוק בגלל זה אנחנו נמצאות בכיתה ומעבירות את הסדנא הזאת. אמרתי לה כל הכבוד על זה שהיא סיפרה לי וגם לחברותיה וליועצת. זה לא מעשה קל והיא גיבורה.
יום שלישי, מגיעות שתי נערות. שתי יועצות נכנסות איתה לשיחה. אחרי חצי שעה היועצות נכנסות לחדר שאני נמצאת בו ומספרות לי שהנערה סיפרה שהיא שכבה עם נער, שהיא מדממת, וכואב לה. היועצות שאלו אם היא רצתה לשכב איתו. היא אמרה שלא. הן שאלו אם היא אמרה לא והיא אמרה שהיא אמרה לא. היא אמרה לא כמה וכמה פעמים. היא בכתה והתכווצה ודיממה. הוא בחר שלא לראות. לא להקשיב. לא להרגיש. הנערה אמרה שזה לא היה אונס. כשניסינו לחדד איתה את ההגדרה, היא אמרה שנכון, היא קיימה יחסי מין נגד רצונה ונגד הסכמתה, אבל זה לא אונס. לא התווכחנו איתה. אנחנו יודעות את החשיבות של לתת שם למה שקרה לה, אבל זה לא הזמן. מה שכן, הנערה הרגישה אשמה ובושה וכמובן שלא סיפרה להוריה. היועצת וכמה חברות יודעות. נסענו לבית החולים לבדיקה גניקולוגית. וגם כדי לקבל טיפול נגד מחלות המועברות על ידי מגע מיני. זה בעיקר מה שהטריד את הנערה המקסימה הזאת. גם בבית החולים הגוף שלה לא היה שלה. הרופאה שאלה אותה הרבה שאלות, חודרניות, וללא שום אמפטיה. "מה קרה" בקול צורמני ומציק. וזה אחרי שהיא כבר סיפרה 3 פעמים בשעה האחרונה מה קרה: ליועצות, לי ולעובדת הסוציאלית בבית החולים. והיא הלכה לבדיקה גניקולוגית. וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי, אלוהים אדירים. זו הבדיקה הגניקולוגית הראשונה של הנערה הזאת. זה מה שהיא צריכה לעבור. ככה היא צריכה לעבור את זה.
סדנא נוספת ביום רביעי. הפעם מטעם דלת פתוחה. עם נערים. הנושא הוא מיתוסים לגבי מיניות, פורנוגרפיה, יחסים זוגיים. במהלך הדיון המעורר אחד הנערים אמר "מה אני בא לתקוע אותה מאחורה וזהו". באותו הרגע נשברתי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. שסף הסיבולת שלי לפטריארכיה נסדק. הוצאתי אותם להפסקה והתקשרתי לחברה ואשת מקצוע ממרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. פתאום הרגשתי שזה בכל מקום. שאנחנו לא יכולות לנצח את זה. שאנחנו בצד המפסיד. ולא משנה כמה סדנאות נעביר, וכמה שיחות נעשה, וכמה חינוך והפגנות ולובי וחקיקה, זה לא יעזור. אנחנו נלחמות בתחנות רוח. ובגלל זה אני פמיניסטית רדיקאלית. כי המאבק הפמיניסטי הוא מאבק על הגוף. וכל עוד הגוף שלנו לא בידינו, השחרור האמיתי לא יכול להתקיים. הדיכוי מתקיים בגופנו.
אני יוצאת מהסדנא ומשוחחת עם חברה ממרכז אישה לאישה שמספרת לי שאישה התקשרה אליהן וביקשה למצוא רופא/ה נשים שלא עושה ועדות להפסקת הריון. כמובן שלא היא ולא אני הפננו אותה לרופא/ה כזה/את. אין דבר כזה. הגיעה אליה אישה נשואה בשבוע 12 והם לא רוצים להמשיך את ההריון. הועדה לא תאשר לה לעשות הפלה כי היא אישה נשואה. במקרה הגרוע ביותר היא תביא ילד שהיא לא רוצה לעולם.
אז מי עדיין רוצה להפגין נגד הדרת נשים?
סקס פמיניסטי 
פשוט מזעזע. כשאני קוראת דברים כאלה אני מאבדת כל בדל אמון במין האנושי.
כשקראתי את מה שכתבת וכאבתי, נזכרתי בפנל שהשתתפנו בו בגבעתיים (בפרלמנט נערות) ובאיזו נון-שלנטיות הטיפה העיתונאית שהשתתפה בו לנערות הצעירות שהלכו שבי אחר התבטאותה הסוחפת (והסלבריטאית…), איזה דבר נפלא זה המין ושרק חשוב לדעת להכיר את ה"חיות הרעות" בחוץ…
אחרי שקראתי את זה רציתי לבכות. בעיקר כי קל לשכוח בחיי היומיום את הדברים האלו. קל לשכוח שמצב העניינים יותר גרוע מכפי שנדמה לעיתים.
אם יש לך אפשרות להוציא מהשיעור הייתי צועקת על הילד הזה שהגיב כך (פיסקה לפני אחרונה) "עוף החוצה". לחילופין כותבת מילה במילה את מה שאמר על הלוח- ומראה את הקשר הישיר לפורנוגרפיה. בכלל, לכתוב את מה שהם אומרים ולפרק את זה (ההנחה התרבותית המסתתרת מאחורי המילים- שנשים לא צריכות לרצות, שבנים צריכים ללחוץ) ולהסביר באופן כללי שאנחנו מושפעים מהתרבות וזה מגיע עד לחוויות הכי אישיות שלנו, לחדר המיטות.
יעלה מקסימה,
כעקרון אני לא מוציאה ילדים מהכיתה בסדנאות שלי. אני עובדת איתם בדיוק על סטריאוטיפים והקישור לפורנו וההשפעה של זה עליהם כיצורים מיניים וכגברים בחברה שוביניסטית. יש לי איתם עוד שני מפגשים כך שהעבודה לא תמה. אל דאגה!
שלום שרון
רציתי להגיב לכאב ולייאוש שמבוטאים בפוסט, אבל לפני זה, רציתי להתפעל מהפעילות המדהימה שלך! מהיוזמה והכח לעזור לנערות, לפגוש אותן איפה שהן נמצאות ולעזור להן להתחזק בעדינות בגבולות התפקיד שלקחת על עצמך. מה שאת עושה גדול בעיני!
אני רואה שבפוסט יש התגלגלות של הכאב והאכזבה לתוך קריאה להצטרפות למאבק. וזה מדהים בעיני
אבל היה לי קשה ומכאיב לקרא בין השורות מודעות נמוכה לשינוי העצום שהמפגש איתך מחולל בסיפור של הנערות שאת עובדת איתן. אפילו אם זה מפגש מוגבל, אפילו אם הליווי עדיין מתנגש בגניקולוגית שמתנהגת כמו בהמה, או בהורים אטומים, או ביועצת חינוכית חסרת מודעות מספיקה.
הנוכחות שלך בסיטואציות רגישות וכואבות, שאינה שיפוטית, ושמחזיקה בתוכה ערכים נפלאים, יכולה לשנות את החוויה במידה רבה.
ועל תפיסת השינוי אני מבקשת לכתוב לך: גם 3% זה שינוי גדול. גם כשהשינוי לא מורגש, כי הוא נמדד מול- איך היתה מרגישה הנערה אם לא היית שם, אם לא היית רצה אחריה לשירותים, אם לא היתה רואה בפנייך את ההשתקפות של רגשות שהיא אולי לא מרשה לעצמה להרגיש, ופתאום מקבלים הדהוד מהעולם החיצוני, מדמות בוגרת, ממודל- שעל פניו היא רואה את הזעזוע שלה מהבהמיות של הגניקולוגית, או מהתגובות של הנערים בכיתה אז נכון שאין כאן שינוי שאת יכולה לבטא בקלות, אבל יש הקלה בסבל, הקלה בבורות, קול נוסף נכנס לעולם ומשמיע את עצמו. בעיני זה דבר גדול
זה מה שרציתי להגיד. טוב? בי. 🙂
זה שינוי שקשה למדוד אותו, אבל זה שינוי שהוא להביא כח מיטיב ומודע למקום שבו כוחות אלו מועטים. אז נכון שאין
שרון, תרגמתי את הפוסט הזה עבור חברתי הלא-דוברת-עברית. האם אפשר להפיץ את הגרסא האנגלית בין חברותיה? תרצי שאשלח לך את התרגום עבור פרסום בבלוג?
איתי.
אין בעיה. אשמח אם תשלח לי את העותק למייל שלי
sharon.orsh@gmail.com
גם אני הייתי רוצה עותק באנגלית כדי להפיץ. אולי תוכלי פשוט לפרסם את הפוסט המתורגם?
גם אני חשבתי לתרגם עבור חברה שהיא עובדת סוציאלית ולא מדברת עברית, כי היא סיפרה על חוויות שלה בעבודה עם נערות. אשמח מאוד לקבל ממישהי/מישהו לינק לפוסט המתורגם, נאמרים כאן הרבה דברים חשובים שהייתי רוצה לחלוק הלאה.
שרון יקרה, את עושה עבודת קודש! קראתי והתרשמתי שיש עוד המון מה לעשות.
חינוך מיני חייב להיות חלק מהחינוך בבית ובגן. ככל המוקדם יותר יש לנו סיכוי להוביל לשינוי.
אני מניחה שהילדים שתארת בני עשרה, ילדים נורמטיבים מ"בתים טובים"..
העיסוק שלי הוא בלחנך את ההורים בקורס הכנה ללידה איך לכבד את התינוק עם לידתו וללמד אותו אהבה. אני מלמדת אימהות צעירות לכבד את עצמן בלידה ולעמוד על זכותן לבחור את אופן הלידה ומקום הלידה.
אשמח אם תסבירי איך הגעת לתחום הזה ומה הם הכישורים שלך.
שרון, כל הכבוד לך שאחרי כל הזוועות האלו את לא נשברת ולא מתקפלת.
האמת, אין לנו ברירה אחרת!
אם אנחנו רוצות שמתי-שהוא בעתיד נשים יהיו בעלות זכויות על גופן אסור להפסיק לחנך, להפיץ מידע, להתנגד, ולהגן על אלו שלא יודעות…
בתור מדריכת הגנה עצמית אני ממליצה לכל הנערות ללמוד הגנה עצמית וגם לכל ההורים לילדות לשלוח את הבנות שלהם.
לא מדובר רק ביכולת הפיסית להגן על הגוף אלא בהבנה שזאת זכותה של כל אישה להגיד לא וזכותה לעמוד על דעותיה ולקבוע לעצמה גבולות שאין לאף אחד זכות לעבור.
ממליצה לכן לבדוק את עמותת אל-הלב המעבירה סדנאות הגנה עצמית מזווית ראייה פמיניסטית.
מאוד מצמרר, ואת יודעת מה עוד מצמרר אותי? שהתחנות של רכבת ישראל, גוף ממשלתי (או שאני טועה?) מלאות בפרסומות של אגודת אפרת למניעת הפלות. "בהריון ובקשיים כלכליים? כדי שלא תצטערי, פני לאפרת". זה משגע אותי. לא משנה מאיזה צד אני מסתכלת על הארגון הזה, אני נחרדת. בא לי ללכת להתלונן בהנהלת הרכבת אך יש לי הרגשה שאפול על אוזניים ערלות.
שרון יישר כח. בצעדים קטנים…
מה ההיגיון לכאורה של קיום הועדות האלה? ומה ההצדקה לפסול החלטה להפיל? האם אלה ועדות של רופאים? של רבנים? פעם ראשונה שאני שומע על התופעה הזאת.
היי יונתן,
הועדות הן חוק מדינה. מי שיושבים בה היא עובדת סוציאלית ורופא/ת נשים.
זה חוק מקום המדינה. וזה יחסית טוב יותר משאר מדינות המערב ששם הפלות לא חוקיות כמו פולין או אירלנד ואיטליה, או שזה קשה מאוד להשיג הפלה.
מוזר שאתה שומע על זה רק עתה כי אנחנו נאבקות בועדות הללו כבר שנים. ההיגיון הוא שזו מדינה וולדנית פורנטליסטילת שרוצה ילדים יהודים כדי לנצח באיום הדמוגרפיה ולכן לא רוצים שתהיינה הפלות האישור ניתן אוטוטמטית אם את קטינה, רווקה, הריון כתוצר של אונס או גילוי עריות, הריון לא מבעלך לו את נשואה, סכנה רפואית לאם או לעובר, ומעל גיל 40. אם את נשואה, אין סכנה לעובר או לאם, ובין 18-40, סביר להניח שלא יאשרו לך הפלה….
הי, חשוב להגיד שניתן לעשות בישראל הפלה פרטית ללא ועדה (כמו ללכת לרופא/ה פרטי/ת שלא דרך הקופה, זה פשוט עולה יותר).
יש טעות בדברייך. הפלה פרטית גם מחייבת ועדה. הועדה היא פשוט הרופא/ה עצמו/ה ועו"ס. רופא/ה שלא מכנס/ת ועדה יכול להיות מואשם בעבירה פלילית. זה עולה כמעט אותו דבר פרטי וקופה.
לא מכירה אותך. אבלג רמת לי לבכות. הדברים כל כך קשים.
גם אני פמיניסטית. ואפילו רדיקלית (בעיניי רב האנשים)
גם אני עברתי אונס. שלק לי 8 שנים לזהות ככזה. בדיוק כמו הנערות שהגיעו אלייך.
וגם אני נלחמת עכשיו עם עצמי לקבל בחזרה את הזכות לגופי.
כבר 18 שנה.
את עושה עבודה חשובה מעין כמוהה, ואם נער או נערה אחד יושפעו מזה, אם זה יגרום רק לאחת/אחד לחשוב אחרת. עשית עולם ומלואו.
זה כמו לזרוק אבל למים, עושה גלים שאת כבר לא יכולה לראות אותם או לדעת עליהם.
תחזקנה ידיך. לא להתייאש.
כל פעילות "ממסדית" היא מבורכת, אבל ולדעתי זה אבל גדול, חינוך מיני אמיתי חייב,חייב,חייב להתחיל בבית. מי שיש לה בנות, ללמד אותן לעמוד על שלהן, להיתגונן, אם צריך פיזית, אם צריך באופן קיצוני, אם צריך באלימות ברורה ולתת להן גב לזה כשמדובר בהטרדה מינית גם אם היא מינורית. חשוב יותר, אמהות לבנים, דברו איתם, באופן ברור, באופן בוטה במילים מפורשות. ספרו להם על מקרים שקרו לכן, תעמתו אותן עם האמת, כהבן שלכן קורא למישהי כוסית שלחו אותו לשטוף את הפה בסבון ואחר כך תנו לו שטיפה על צורת הביטוי הזאת. אל תתיחסו בסובלנות וסלחנות ו"ככה זה בנים" כשהוא מדבר בצורה מגעילה על נערות ונשים. אני רואה סביבי כל כך הרבה צביעות ודו פרצופיות בתקשורת בנושאי מין בין הורי וילדים שאני לא מתפלאת שהמסרים ה"חינוכיים" לא עוברים.
גילוי נאות, אני אמא לשני בנים קטנים, ביום שאחד מהם יוציא את המילה כוסית מהפה תהיה לו שיחה לא נעימה עם אמא ואבא.
בפוסט שפרסמה ד"ר אורית קמיר בסוף השבוע הזה http://2nd-ops.com/orit/?p=65734#comments היא ניתחה את השיחה המזעזעת בה רואיינה אצל איילה חסון בתוכנית "הכל דיבורים" כשחבורה של שני גברים קהי חושים (חנן קריסטל ויוסי לוי) ואישה אטומה (איילה חסון) מצחקקים על חשבונן של נשים המוטרדות מינית ומחליפים עליהן הלצות כמו "ממתק" "רעש רקע" "מכשול" ו-"בום על קולי". בכל אותם דימויים נלבבים הם הצדיקו פיטוריה של אישה יפה מעבודתה, מאחר והיא גורמת לגברים להטרידה בעצם היותה (!) ובכך מסבכת אותם עם החוק. הילדים בבית הספר שומעים את הראיונות, מקבלים את המסר ומתייחסים אל הבנות כאל "מכשול" ו"ממתק". לממתקים כידוע אין זכות לרצון חופשי.
בלוגרית יקרה,
הקורבנות שאת כותבת מתוכה מציקה לי.
הגוף שלנו כן ברשותינו, ואם אנחנו מחונכות או מלמדות את עצמינו להיות חזקות ולעמוד על שלנו – אנחנו לא נגיע למצבים האלה. אם בכל זאת לא התחנכנו להיות חזקות ועוברים עלינו דברים קשים – אנחנו נלמד, נתעצב ובדרך הקשה נתחזק.
אבל קורבנות? על מה ולמה?
כל אישה יכולה ללמוד הגנה עצמית במקום חוג תפירה, כל בחורה יכולה ללכת להרצאות אותן את מעבירה וללמוד את מה שהן לא יודעות – אנחנו לא חיות בימי הביינים. כל אישה יכולה ללכת לעבוד, להרוויח לחמה ולממן את ההפלה הלא חוקית שלה אצל רופא פרטי יקר -כל האפשרויות פתוחות.
ושוב, הקורבנות היא זו שמשאירה אותנו חלשות – אנחנו צריכות לקחת אחריות על חיינו ולהבין שהכל פרוש בפנינו, ומעבר ללהיות חשופות לתקיפה (פיזית או מינית) שגם גברים חשופים אליה (פיזית ומינית) – אנחנו צריכות להיות חזקות כמו כל יצור אחר, ולא להיתקע בקורבנות המסכנה והמזיקה הזאת.
שלום יקרה,
מסכימה איתך לחלוטין ששיח הקורבנות הוא שיח בעייתי. עם זאת, שיתפתי בחוויות שטיפלתי בהן. רציתי להצביע בכך שמדובר בבעיה מבנית, מערכתית וחברתית. ההתייחסות שלך היא התייחסות פרטנית לכל אישה ואני מתייחסת לנשים כקבוצה ולכך שאלימות מינית ודיכוי נשים היא חלק מתופעה ולא מבעיה של אישה מסוימת כזו או אחרת. ואגב, ממש אין אפשרות לכל אישה לממן הפלה. תאמיני לי שעזרתי לגייס כסף להפלות של נשים שלה היה להן גרוש על הנשמה. לא כל אחת יכולה וחשיבה כזאת היא חשיבה פמיניסטית ליברלית, אם היא בכלל פמיניסטית. בדיוק בגלל זה אני פמיניסטית רדיקלית. מקווה שהבהרתי את טיעוניי.
שרון
הי,
אני מסכימה שקרבנות זו לא נקודת פתיחה טובה, אבל אני לא ראיתי קרבנות בפוסט הזה. להיפך – ראיתי קריאה לפעולה.
נכון שאנחנו יכולות ללמוד הגנה עצמית, אבל זה לא ישנה את העובדה שכשבחור ממוצע שרואה אותי חושב על מין איתי הוא מדמיין את הסצנות שהוא ראה בפורנו, רק איתי. הבנות שבאו לדלת פתוחה יכלו ללמוד הגנה עצמית עד מחר בלי להבין שבני-הזוג שלהן אונסים אותן…
השינוי מתחיל בתודעה, וזו הסיבה להיות פמיניסטית, ולכן אני רואה בפוסט הזה פוסט לא קורבני בכלל. מציג מצב קיים נוראי – כן, מתאר מקרים בהם נשים ובנות נפגעות – כן, אבל לא קורבני.
אין ספק שמה שמתואר שם מזעזע בכל מיני רמות ולצערי כנראה מעיד משהו על החברה הפגומה שבה אנו חיים. נראה גם שהבחורות שם עושות עבודת קודש וכל הכבוד להן!
אבל אני לא רואה שום קשר בין הכתבה הזו לבין פמיניזם, בטח שלא רדיקלי. מי שחושב/ת שפמיניזם זה להילחם בתופעות של פגיעה וניצול מיני של נשים, טועה – לפי כל הגדרה מוכרת חברתית ומילונית.
ציטוט תגובה שראיתי בפייסבוק:
" לא מבינה מה זה אומר "לא תוכל לעמוד על שלה". למה לא תוכל? כי לא בא לה לבאס את חבר שלה? הגיע הזמן ללמד נערות צעירות גם קצת אחריות אישית ולהפסיק להתייחס אליהן כאל קורבנות בכל מקרה. כשמתקיימים יחסי מין בכפייה זה דבר אחד, כשבחורה לא רוצה לקיים יחסי מין בלי קונדום אבל נכנעת ללחצים של חבר שלה כי לא בא לה לריב איתו זה כבר סיפור אחר. "
" …מה זה "אין סיכוי שזה יקרה"?? מה לגבי ללמד אותה שהיא צריכה לקחת אחריות על עצמה ושאף אחד לא יוכל לעשות את זה בשבילה?! "
אני מסכים לחלוטין עם הדברים האלה על ללמד בחורות צעירות אחראיות אישית ולא להתייחס לכל אחת כקורבן בכל מקרה, לא משנה מה.
אני מזועזעת כל פעם מחדש ממפגש עם המציעות הזו… יש דרך להקחת חלק בעבודת קודש הזו שאת עושה? בעמותות הללו?
תשלחי לי מייל לsharon.orsh@gmail.com
יקירתי, את נפלאה
בעיני צריך לשים את הדגש במקום אחר לגמרי, עמוק יותר, ואני חושבת שהתוצאה תהיה טובה.
מעבר לשאלת יחסי המין, כן או לא מרצון, אני בתחושה שנערות ונשים צעירות מרגישות שהערך העצמי שלהן מוגדר דרך שאלת הזוגיות. אני יודעת שאני הייתי כזו.
כאילו השאלה המרחפת היא "האם הוא ירצה אותי", במקום השאלה שצריכה להשאלת "האם אני רוצה". וזו שאלה שקודם כל נשאלת על הזוגיות, אבל באופן טבעי ממשיכה בתחום של יחסי מין.
אני חושבת שהאמירה כאילו זכותנו כנשים להתלבש בצורה חשופה, ושזה לא ירמז על רצון לקיום יחסים, היא נכונה, אבל פחות רלוונטית. כי להתלבש בצורה חשופה גורם לעיתים לנשים צעירות לשים את הערך העצמי שלהן בידי המתבונן.
וברור שלא משתמע ממה שאני אומרת שלבוש חשוף מתיר אונס.
מה שאני אומרת הוא שנשים צעירות צריכות להיות מחונכות לשמור על עצמן בכל המובנים, ולא רק בקיום יחסי מין. לקבל לתוך הנשמה שלהן, ובהתאם לתוך הגוף שלהן, את מי שהן רוצות, את מי שעושה להן טוב. לחזור למצב שקיים בטבע שבו הזכרים מתקשטים לכבוד הנקבות, ולא להיפך.
אני חושבת שבחורה צעירה, שבאה מתוך מקום של ערך עצמי, יהיה לה יותר קל להתמודד בסיטואציות האלה, לזהות בעצמה את התחושות שלא ככה זה צריך להיות, שלא זה מה שהיא רוצה.
שרון חברתי האמיצה
את מהממת ועושה עבודת קודש
אין ספק שחינוך מיני מתמודד היום עם אתגרים מורכבים בהרבה מאשר בעבר
אבל זה עדיין לא אומר שאנחנו הפסדנו בקרב או במלחמה
המין האנושי לא צריך לאבד תקווה
יש להם הרבה מזל לאותם נערים ונערות שפגשו בך באמצע הדרך ושהם עדיין בשלב שהם יכולים לעשות שינוי
חיבוק אוהב
לי ראובני
בשבוע שעבר ראיתי בטלוויזיה שידור חוזר של משחק כדורסל מה-NBA. שיחק שם יאו מינג, סיני נחמד בגובה 2.24 מ'. השבוע ראיתי עוד משחק, שבו השתתף הגמד הסיני וואנג ז'יז'י, שהגובה שלו הוא רק 2.14 מ'. בין לבין קראתי בוואלה! משהו על קשיי ההשתלבות של יי ז'יאנליאן, כדורסלן ננסי בגובה 2.13 מ' בלבד. בגלל כל זה נמלאתי הערכה לעם הסיני, הגבוה בעמי תבל.
עם זאת, יכול להיות שהיה עליי לשקול כמה דברים לפני שהגעתי למסקנות מכלילות שכאלה. למשל, אולי הזירה שממנה דגמתי את התצפיות שלי – שחקני כדורסל – היא כזו שמועדת לספק לי תצפיות מסוג מסוים, שלאו דווקא מייצגות את העם הסיני בכללותו? ואולי אפילו מהזירה הזו דגמתי והצגתי רק מקרים קיצוניים תוך התעלמות משאר המקרים, שדווקא לא מתאימים לתיאוריה היפה שלי על סינים ענקיים?
אולי, שרון, הדגימה שלך מוטה באותו אופן ממש, והמסקנות שלך מוטעות מאותן סיבות?
כמו כן, מצער כי אינך מייחסת לנשים אחרות ולו קמצוץ ממה שהלועזים מכנים "agency", כלומר יכולת עצמאית לבחור ולפעול ליישום הבחירות. כך, אישה היא לעולם קורבן פסיבי ש"עושים לה". אם החבר שלה לא מוכן לשים קונדום והיא משתפת איתו פעולה, אזי הוא אחראי לבחירה שלו שלא לשים קונדום, כפי שכל אדם תבוני ופעיל אחראי לבחירותיו, והיא אינה אחראית לבחירה שלה לשתף איתו פעולה, כפי שעולל בן יומו אינו יכול באמת לבחור או לנקוט פעולה אקטיבית בכדי להשפיע על מצבו. אלא שנשים אינן עוללים והן יכולות לבחור ולפעול. כולנו בנקודה זו או אחרת מניחים לרצונו של אחר להכתיב את מהלך הדברים, אבל זו בחירה שלנו, ככל בחירה אחרת, ואנחנו אחראים לה.
חבל גם שאת מתייחסת לבני אדם כאל קטגוריות ולא כאל אינדיבידואלים. לאורך ההיסטוריה, ועד עצם היום הזה, הרבה דברים רעים צמחו מצורת ההתייחסות הזו. אם גבר מקיים יחסי מין עם אישה שאמרה לו "לא", אפשר לטעון שבאותו רגע הוא מפקיע ממנה את המיניות שלה. הוא, לא "גברים". ממנה, לא מ"נשים". השכן שלי מלמעלה לא אחראי להחלטה של אותו גבר לפגוע בה, כפי שהוא לא קשור לכל שאר מקרי האלימות שאינם אונס שגברים מבצעים. מעשהו של אותו גבר פוגע באישה שאיתו, לא בשכנה שלי ממול. אלו לא "הערבים" שרוצחים "אותנו", לא "היהודים" ששולטים בהוליווד ולא "הרוסים" שמשתכרים בגנים ציבוריים ותוקפים עוברים ושבים. יש גברים שפוגעים ויש נשים שנפגעות. אין זה הכלל ואין קנוניה גברית כנגד נשים, כפי שמרמזת ההכללה "הגוף שלנו לא שייך לנו" (אלא לפטריארכיה *שלהם*).
מי שרוצה לראות הדרה, כפייה, אונס ופוגענות מצד חצי מהאוכלוסייה כלפי החצי השני ימצא את הדוגמאות שלו, כפי שמי שאוהב סינים עצומים ידע לאן להפנות את מבטו. הדברים האלה קיימים, אנחנו לא חיים בעולם מושלם של הרמוניה בין-מינית וסינים זעירים. לטעמי, אותו אדם נדון לא רק לפספס את רובה המוחלט של האינפורמציה בנושא שקרוב ללבו, אלא גם לפרש לא נכון את המעט שיש לו. חבל.
ועדיין 95% מעבירות המין מבוצעות על ידי גברים. מי בעצם מסתכל על סיניים ענקיים?
שרון יקרה
אני כל כך מתחברת לייאוש שלך, כי כמוך גם אני נתקלת פעם אחר פעם בתזכורת לדרך הארוכה שעדיין ניצבת לפנינו. מה שעוד יותר מגביר את ייאושי היא העובדה שאנחנו כה מעטות במאבק הזה, ולכן גם התקדמותנו כה איטית. מנגד, כמוך גם אני יודעת שאין לנו את הלוקסוס להיכנע לייאוש הזה, אלא להפכו למנוף למאבקינו. ואולי ניתן להתנחם פה ושם בהישגים קטנים. למשל, אני מלמדת בחוג לעבודה סוציאלית במכללת תל חי קורס טיפול בטראומות מיניות שכולו על טהרת הניתוח הפמיניסטי של התופעה – והעובדה שמוסד אקדמי מאפשר קורס כזה היא כבר הישג ענק בפני עצמו. אך לא על זה רציתי לכתוב, כי אם על כך שאחד הבחורים שלוקח את הקורס הציג אתמול בפני הכיתה פוסט מהפייסבוק שעסק בהטרדה מינית ברחוב, והפגין כזו אמפטיה כלפי הבחורה והפנמה עמוקה של הפסול שבדבר – אז לפעמים יש גם סיבה לתקווה.
עלי והצליחי בפועלך המרשים, ויחד נגשים את המטרה, כי אין לנו כל אלטרנטיבה.
איתך,
אביגיל מור
אני קטנונית, אני יודעת, ובכל זאת לא מתאפקת.
אתן מבקרות את הרופאה על "קולה הצורמני". עוד קצת הדרת נשים….
באמת סיפורים קשים, עם זאת החינוך נגד אלימות מינית לנוער, שואף לאפס בבתי הספר, ובטח מספר שנים לפני.
והחשיפה לפורנו בגיל בגיל צעיר מעוותת את מוחם של בני בנות הנוער, ומוביל לאמירות קשות אלה. לדעתי עד שהורים יוציאו את המחשבים מחדרי הילדים לסלון הבית, ויעסקו בחינוך והסברה תוך הבנה ולא שיפוטיות, לא נדע מנוח.
אל תשברי. אנחנו יכולים ללמוד ולהשתנות. כנער גם אני עשיתי דברים שאמנם לא הגיעו לכדי ניסיון אונס אבל אני רחוק מאוד מלחשוב שהם ראויים היום. אז חשבתי שככה זה צריך להיות, היום אני יודע שניסיתי לכפות את עצמי על מישהי שהייתה יקרה לי וגרמתי לה אי נעימות והרגשה מחורבנת.
מה שאת עושה הוא חשוב מאוד, ואם יהיו מספיק כמוך, בסוף אנשים כמוני לא יצטרכו להגיע לגיל 25 כדי להבין איזה אנשים דוחים הם היו בגיל 18.
שרון יקרה.
אני חייבת לציין שאינני, לעולם מגיבה בבלוגים, כאלו או אחרים, אבל רציתי מאוד מאוד.
אז הנה אני.
במהלך חיי, כבחורה, נתקלתי פעמים רבות באלימות, מילולית, פיזית, ואפילו סתם, תת קרקעית.
מהסוג שישב אצלי בבטן הרבה זמן, ואם היתי מנסה לנסח אותו הוא היה נראה לי כשטותי או חסר משמעות.
ונפגעתי, על ידי גבר. גם.
אבל אני חייבת לומר דבר.
אני לא חושבת שתחושבת האשמה שנופלת על נשים, לאחר מעשה, היא מוצדקת. אפילו לא מעט.
אבל בעיני. ישנה אחריות.
האחריות היא לא איך אני מתללבשת או למי בא לי "לתת" (בשפה היפה).
האחריות בעיני, היא על עך שאני לא מוכנה לקבל שום התייחסות כלפי שעומדת מתחת להיותי בן אדם, אישה, ואישה טובה.
גברים חזקים, מדכאים. לעיתים קרובות הם נרדפים. ואהובים.
על ידי נשים פיקחות, יפות ומוכשרות.
בגלל איזשהוא צד, שכנראה הוטמע בנו עם השנים, של סגפנות.
אנחנו אוהבות גברים קשים להשגה, קשוחים. וכן, גם קצת ששולטים בנו.
וביום שנפסיק לשמוע את קולם בכזו עוצמה. הם יפסיקו.
כי אחרי הכל. גם הם רוצים, פשוט, לא להיות לבד.
אני חייבת לומר, שבמהלך חיי, באותה מידה, גם פגשתי גברים כל כך רגישים, ואוהבים.
ואני גאה להגיד, שהבחור שבחרתי, כן, בחרתי, לצידי, מכבד אותי, אוהב אותי, ומעריך אותי.
כי הוא כזה. ולא כי אני רודה בו.
ולא הייתי מקבלת שום דבר מתחת לזה.
לעולם.
זו החלטה.
וזה כל מה שצריך.
היי
תודה על השיתוף..
תוכלי להגיד לי באילו מקומות את מעבירה סדנאות בנושאים האלה?
אני מחפשת בנרות ולא מוצאת…
תוכלי לפנות אליי בtamarlock@gmail.com