ארכיון | 9:37 am

בשורה התחתונה – אני שונאת אותם. שונאת ללכת אליהם. שונאת את הצורך ללכת אליהם. שונאת.

1 פבר

איזו יוזמה! אני אחלוק איתך בשמחה את סיפור הגניקולוג הכי מזעזע שיש לי (יש לי כמה).

בשורה התחתונה – אני שונאת אותם. שונאת ללכת אליהם. שונאת את הצורך ללכת אליהם. שונאת. ולא משנה אם מדובר בגניקולוג או בגניקולוגית. היו לי כל כך הרבה חוויות לא נעימות איתם, שאני כבר יודעת לא להבחין על רקע מגדרי – כולם נוראיים בעיני.

אז קרה שבמשך בערך חצי שנה התלוננתי על חוסר רגישות ועל תחושות לא נעימות בואגינה שלי – החיצונית והפנימית. (כלומר, הדגדגן והנרתיק, לא הואגינה הנפשית או משהו כזה). קיצר, במשך מספר לא קטן של ביקורים, אצל מספר רופאים שונים (עוד לא מצאתי רופא נורמלי, אז לא ראיתי לנכון להמשיך עם אף אחד), פשוט נתנו לי משחות שלא עזרו. רק אחרי שממש התעקשתי, שלחו אותי לסקופיה כלשהי (לא זוכרת את השם המדויק). כשהגעתי לרופא, הוא אמר לי שהוא אונקולוג, ושזה מה שאנחנו בודקים היום. כבר נבהלתי – הרופא ששלח אותי אליו לא אמר לי כלום על סרטן!

בכל מקרה, סיפרתי לו את המצב, הוא שלח אותי להתפשט, אני מתיישבת, הוא מפשפש, בוחן, שואל ואומר: טוב, זה פשוט מאוד. הואגינה שלך מתה. אחרי כמה שניות של שתיקה מצד שנינו (מבוהלת מצידי, אדישה מצידו), הוא ממשיך: מה שקרה זה שיש לך משהו שקורה למעט נשים באוכלוסיה, וזה שבגלל המינון ההורמונלי הנמוך של הגלולות, האסטרוגן לא מגרה מספיק את השחלות שבתורן לא מייצרות מספיק משהו שיחיה את הואגינה שלך.

יש לך בעצם ואגינה של בת 50.

יש לציין שכל הזמן שהוא מדבר אני בוכה. והוא מדבר, ואני בוכה. ואז, אחרי כמה דקות של הסברים, הוא קולט שאני בוכה, טופח לי על הברך (תוך כדי שאני פעורת רגליים, כמובן), ואומר: די, יהיה בסדר, זה הפיך. כלומר: פרט שולי, שזה הפיך. לא משהו שראוי לדווח עליו די בהתחלה.

ואז הוא מוסיף בגאווה: נעשה לך רנסנס לואגינה! תודה לאונרדו.

אבל רגע, זה לא השיא:

אז הוא ממשיך שם לבדוק, ולשאול שאלות, ואני מנסה להרגע מהשוק שאני נמצאת בו, ואז הוא אומר, ומביך אותי לכתוב את זה, אבל אני רוצה לכתוב את זה כדי שידעו שגם דברים כאלה קורים: האחות לא אמרה לך לגלח לפני שאת באה לכאן? רציתי לשאול אותו: איך לעזאזל זה רלוונטי מבחינה רפואית?? רציתי להגיד לו: אני לא חושבת שזה רלוונטי לכלום ובאיזו זכות. רציתי לצעוק: בן זונה, מה אתה נכנס לי לואגינה?? אבל שתקתי. נשכתי את הלחי הפנימית ושתקתי.

את הטיפול שהוא נתן לי, לקח לי כמעט חצי שנה להתחיל, כי פשוט לא יכולתי להביא את עצמי להסתכל על הכדורים. לרופא אחר, הלכתי רק חצי שנה אחרי זה, מאחר ובכל פעם שחשבתי ללכת לגניקולוג, התחלתי לבכות. כשכבר כן הלכתי לרופא.. טוב, בואי נגיד שהטראומה רק התעצמה (זה גם סיפור, שאם תרצי אני יכולה לכתוב לך גם אותו).

בקיצור – אני שונאת אותם והלוואי ומה שאת עושה יגרום להם להיות פחות חסרי רגישות ואפאתיים למי שיושבת להם, בלית ברירה מוחלטת, על הכסא.