ארכיון | מרץ, 2012

"פשוט סבלתי מאוד מהתייבשויות". אני משיבה. "מה זאת אומרת?" הוא שואל. אני מתחילה לגמגם. "אה… כאבים, אה… באיבר".

19 מרץ

עכשיו לסיפור המגעיל שלי – זה היה לפני שנה בערך, במרכז בריאות האישה ברמת אשכול, הלכתי לאיזה גניקולוג שלא היה פנוי מתי שהיה לי נוח – ניסיתי לקבוע לגניקולוגית, אבל כמובן שהגניקולוגית היחידה שיש להם הייתה פנויה רק עוד חודשיים, ולא יכולתי יותר לחכות, נגמר לי המרשם. אני לא זוכרת את שמו של האיש הזה, כי גם איתו הייתה לי התנסות לא נעימה (לא משהו מובהק, פשוט איש לא נעים בכלל). כשנכנסתי הוא שאל על ההיסטוריה הרפואית, ואחרי שראה את שם הגלולות אמר "אולד פאשן, הא?" אמרתי משהו על זה שבצבא היא המליצה לי להחליף סוג "מי זו היא"? הוא שואל בתוקפנות. "רופאת הנשים שלי". אני עונה במבוכה. ואז הוא שואל משהו על במה השתמשתי קודם ולמה.

"פשוט סבלתי מאוד מהתייבשויות". אני משיבה. "מה זאת אומרת?" הוא שואל. אני מתחילה לגמגם. "אה… כאבים, אה… באיבר". ועכשיו רגע השיא – "איזה איבר?" – מה זאת אומרת? למה אני צריכה לדבר איתך על זה, או לדבר איתך ככה? למה שלא תקל עליי? אתה הרי יודע במה מדובר, למה להביך אותי…? "אה, כאבים בזמן החדירה." אני עונה בסוף. הוא חוזר להיות קצת ענייני – "והשינוי פתר את זה?" "כן". אני נכנסת אל מאחורי הפרגוד כדי להתפשט לקראת הבדיקה. לאחר חיפוש זריז אני לא מוצאת סדין כדי להתכסות, ומחליטה לוותר. לא נראה לי קריטי. אני שוקלת לשאול אותו, אבל הוא כ"כ מאיים ואני מתה לעוף, אז מוותרת גם על זה ונשכבת ככה. הוא מגיע שנייה אחרי, מביא איתו את הסדין שהיה מונח איפשהו מצדו השני של הפרגוד ומכסה אותי. בלי לשאול, בלי להגיד. "אני עושה פאפ". הוא מודיע לי. זה כמובן כואב. "זה הפאפ", הוא מסביר. וואללה יופי.

"בין לבין נתקלתי ברופא שביקש לדעת איך אני וזוגתי מקיימות יחסי מין"

11 מרץ

נתחיל מזה שאני לסבית. לרופא הראשון הגעתי כשהייתי בצבא. אחרי הפעמים הראשונות שקיימתי יחסי מין עם גבר, שהיה חבר שלי באותה התקופה. הרופא הסתכל, לא עלי, אלא על איבר המין שלי ואמר "נראה כמו חדש". שלוש שנים אחר כך, אחרי שנתיים במערכת יחסים עם בת זוגי, הגעתי לרופאת נשים. מבט חטוף הספיק לה כדי לקבוע שאני בתולה. הסברים ונימוקים לעניין הסיבות שמובילות אותי להניח שאני לא בתולה, לא התקבלו.

יצאתי עם דמעות בעיניים ונרגעתי רק אחרי שיחה עם אמא שלי. אמא שלי סיפרה שאצלנו במשפחה, ובכלל, יש תופעה של "קרום-גמיש" שזה קרום שלא נקרע ומדמם אלא כשמו- "גמיש" ולעיתים הוא נקרע לגמרי רק בלידה. נרגעתי- אני לא משוגעת ואם כן, אז לפחות זה משפחתי. רק בנקודה הזו, הבנתי למה התכוון הרופא הראשון. הבנתי שהוא בעצם התכוון להגיד שהוא יודע מה שאני לא יודעת ועוד יותר.

בין לבין נתקלתי ברופא שביקש לדעת איך אני וזוגתי מקיימות יחסי מין. זאת יכולה הייתה להיות שאלה לגיטימית אלמלא המבט והטון שבה היא נשאלה שהפכו אותה להיות לא עניינית, משפילה ומציצנית.

עד כאן מה שרציתי לשתף לגבי עצמי.

חוץ מזה, רציתי להוסיף שעבור רבות מחברותי הלסביות יש קושי אמיתי להגיע מלכתחילה לגניקולוג/ית (אגב, לדעתי זה מגובה בשיעורי גילוי נמוכים של מחלות למיניהן הקשורות בגניקולוגיה בקרב לסביות). זה מתחיל מזה שאומרים לנו להיבדק לראשונה לאחר קיום יחסי מין, והכוונה היא הטרוסקסואלים, וזה ממשיך עם בורות מטורפת שקיימת בקרב הרופאים/ות שבאה לביטוי בתגובות כמו זו שלעיל שסתם גורמות לתחושה מגעילה או בתגובות כמו זו שזוגתי ספגה- שאין מה לעשות לה בדיקה מסוימת כי היא לא מקיימת יחסי מין (!!!!!). (ואגב הגניקולוגית שלי ציינה שזה לא נכון לגבי הבדיקה הספציפית ההיא ושהרופאה חייבת הייתה לבדוק כבקשתה של זוגתי).

מוקדש לואגינות של העולם

8 מרץ

לרגל יום האישה החלטתי לכתוב פוסט קצת אחר. פוסט שמוקדש כולו לואגינות. בגלל סוג העבודה שלי אני מתעסקת הרבה בואגינה. או יותר נכון בפות. פותים. פותות. (מה הרבים של פות?). אני מדברת עם נערות על הואגינה שלהן, אני מסבירה להן איך מאוננות, מציירת ואגינות על הלוח ומצדיעה לדגדגן, מפרסמת פוסטים על ואגינות, חוקרת ואגינות, בקיצור, כפי שחברתי אורית קוראת לי "שרון פות" וידידי גידי קורא לי "שרון פותשלימי".

אז למה אני רוצה להקדיש פוסט שלם לואגינות? קודם כל, כי לא עושות את זה מספיק. מלבד מונולוגים מהואגינה, אין באמת שיח אותנטי על ואגינות. המפגש היחידי שיש לנו עם הואגינות שלנו עובר דרך תחבושות היגייניות, שטיפה אינטימית, כנפיים, מוליכים, ויברטורים, בולבולים, גינקולוג/ית. כל מיני דברים שמרחיקים אותנו מהואגינה שלנו. ושנית, כי יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעות על האיבר המופלא ביותר שיש לנו בגוף. שלצערי, הרבה פעמים מלווה ברגשות אשם, בושה, גועל, חרדה ולכלוך.

דבר ראשון: השיער. וידוי אישי, אני לא מורידה שיערות מהואגינה שלי. בכלל. כן כן, אולי אתן נחרדות למראה עיניכן, או יותר נכון, נחרדים (לא נראה לי שיותר מדי גברים קוראים את הבלוג שלי), אבל אני לא מורידה שיערות מוהאגינה שלי. הוגאינה שלי היא ואגינה בוגרת. ואגינה של אישה ולא של ילדה. אני לא מושא משיכה לאף פדופיל שמחפש ואגינה חלקה, לפני גיל ההתבגרות. ואם עמדה זו אינה מספקת אתכן, אז גם יש סיבה רפואית להימצאותו של השיער שם. יש לו מטרה. השיער מגן על העור הרגיש והורידים העדינים שיש בואגינה שלנו. הוא מגן עליה מפני מכה, שריטה, או כל דבר אחר לא נעים. זה לא פלא שכשמורידות שיערות בשעווה או בגילוח, יוצא לפעמים דם ונוצרים פצעים. הכל שם נורא נורא עדין.

שני: שטיפה אינטימית. מי לעזאזל המציא/ה את הדבר הזה? זה בטח המציא. אף אישה לא הייתה יכולה לחשוב על משהו כל כך מזיק לגוף שלה רק בשם ריח. ואגינה אמורה להריח ככה. זה אומר שהיא ואגינה בריאה. זה אומר שכל התהליכים שקורים לנו במהלך החודש, ביוץ וווסת, מתרחשים כשורה. הריח עוזר לנו להבין מתי משהו אינו כשורה. כשהריח הוא מאוד חזק ולא נעלם הרבה זמן, וניתן להריח אותו מבעד למכנסיים לא רק כשאת עירומה או בשירותים, אז זה אומר שאולי יש לך פטרייה או משהו חמור יותר. כל השטיפות האינטימיות המטופשות הללו רק גורמות ל – א. טשטוש הריח האותנטי שלך וקושי לזהות אם משהו אינו כשורה, ב. מגביר את הגירוי הפנימי של פנים הואגינה שלך, ומוציא מאיזון את כל החומציות הטבעית שלך. התוצאה של זה היא הגברת ההפרשות. כשאת עושה סקס, אמור להיות לך ריח של ואגינה. זה ריח של סקס. ומיצי גוף. וככה זה צריך להיות! הכי כדאי לשטוף את הואגינה שלנו עם מים בלבד.

דבר שלישי, רביעי, חמישי ושישי: ווסת, טמפונים, הפרשות, תחתוניות. ווסת אמורה לצאת החוצה! הדם לא אמור להישאר בתוך הגוף שלך. אולי בעצם כדאי שאני אתחיל מהתחלה. לא הרבה נשים מבינות את המחזוריות של החודש. עדות לכך היא שכל כך הרבה נשים עדיין קוראת לדימום החודשי מחזור ולא ווסת. כל חודש הגוף שלנו משחררת ביצית, ואחרי 14 ימים, אם אין הריון, יוצא דימום. הדימום זה ריפוד של דפנות הרחם כהכנה להריון, וכשאין הריון, הוא יוצא החוצה. במהלך כל החודש הואגינה שלנו מפרישה הפרשות שונות בהתאם לזמן בחודש. בביוץ יש הפרשות מרובות יותר, בצבע קצת אחר מלבנבן, צהבהב וקצת חום אפילו, ולפני הווסת יש הפרשות חומות יותר. בין לבין יכולות להופיע הפרשות במקרה של פטריה, מזג אויר חם, פעילות גופנית, ועוד. הכנסת טמפון לגופך בעצם סותמת לך את הפתח ואינה מאפשרת לדימום לצאת כמו שצריך. מדובר בהכנסת כימיקלים לגוף. אני יודעת, הרבה קוראות עכשיו תגדנה לעצמן, אבל אני מתה על טמפונים. וזה בסדר גמור. אבל רק שתדענה שזה להסתובב עם חפץ זר בתוך הגוף שלכן למשך שעות. ואגב הפרשות, דענה שתחתוניות מגבירות את ההפרשות כי גם הן, כמו השטיפה האינטימית, מעוררות גירוי לואגינה ומעודדת אותה להפריש. ועל אחת כמה וכמה תחתוניות עם ריח או צבע, או נייר טואלט עם ריח או צבע, שמעוררים את אותו גירוי בדיוק. לאחר 13 שנים לפחות, הפסקתי להשתמש בתחתוניות יומיות לפני שלושה ימים. ותודה לך איילת על זה.

דבר שביעי: גלולות למניעת הריון. כבר כתבתי על זה בעבר בפוסט אחר. אבל חשוב לי לכתוב זאת שוב. נכון, הרבה נשים גם לא אוהבות קונדום (פחחחח נגיד ואני מאמינה להן), אבל יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעות על גלולות למניעת הריון. קודם כל, הן מייבשות לנו את הואגינה ומורידות לנו את החשק המיני. אבל מה לא ניתן כדי שנוכל להיות זמינות לחדירה מתי שהוא רק ירצה? שנית, גלולות לעיתים גורמות לכאבי ראש, בחילות, סחרחורות, אנגינות ומיגרנות. ובעיקר, גם הן מנתקות אותנו מההתנהלות האותנטית של הגוף שלנו. ואתן מכירות אותי, אני רחוקה מלהיות רוחניקית, של מעגלי נשים, שמהללת את הואגינה שלה. הואגינה שלי מספיק מתוסבכת גם בלי זה…. אבל גלולות מפרות ומשבשות את המחזוריות הטבעית של הגוף שלנו, ויוצרות לנו דימום מלאכותי כדי שלא נחשוב שאנחנו עקרות או משהו.

כמה מאיתנו באמת הסתכלו על הואגינה שלהן? ישבו עם מראה, בפיסוק רגליים, ולקחו את היד שלהן, הפרידה את השפתיים הפנימיות, הסתכלה על פתח השתן ופתח המין, ובחנה אותה? ולמה זה מגעיל כל כך הרבה נשים? אני קוראת לכן, נשות העולם, הביטו בואגינה שלכן. היא מדהימה! למעוניינות לדעת איך לעשות את זה אני מפנה לאתר מדהים של ד"ר אחינועם לב שגיא להסבר: http://www.vclinic.co.il/

ובנימה רצינית לסיכום, אני מאחלת לכולנו לאהוב את הואגינה שלנו, לענג אותה ולדאוג לה, ללא אלימות עצמית, וכמובן ללא אלימות על ידי מישהו אחר. שרק אנחנו נבחר מי ייגע בה וייכנס אליה.

יום האישה שמח!

"הוא רצה לעשות את הבדיקה הפיזית, ולכן שאל אם אני בתולה. הייתי קצת מבולבלת – אני לסבית, מה אני אמורה לענות?"

6 מרץ

לפני קצת יותר משנה הלכתי בפעם הראשונה לגינקולוג. כלסבית, נחסכה ממני חוויית הללכת-לגינקולוג-כדי-לקבל-גלולות, כך שיצא שבגיל 24 הלכתי בפעם הראשונה. המחזור שלי היה לא סדיר, ורציתי לבדוק אם יש בעיה (וכולן גם אמרו שזה נורא חשוב ללכת פעם לגינקולוג, לבדוק שהכל בסדר). לא הכרתי אף שם של רופא, וגם לא רציתי לבזבז הרבה כסף על בדיקה שגרתית, אז קבעתי תור אצל הרופא (גבר – לא חשבתי שיהיה הבדל משמעותי בין גבר לאישה בהקשר הזה) הראשון שהיה פנוי, בקופת חולים כללית. הייתי קצת לחוצה, בכל זאת, לא נעים, מביך, להתפשט, כואב, מה אני יודעת. הרופא, היה קצר רוח כדרכם של רופאי קופת חולים באופן כללי, אבל נעים ומנומס. הוא רצה לעשות את הבדיקה הפיזית, ולכן שאל אם אני בתולה. הייתי קצת מבולבלת – אני לסבית, מה אני אמורה לענות? – אז הסברתי לו את המצב (לא מרגישה צורך להיכנס לפרטים כאן), והוא עשה את הבדיקה.

כשהתיישבתי על הכסא הוא הזהיר שזה הולך לכאוב, וזה באמת כאב. אני לא רופאה, ואני לא יודעת אם אפשר היה לעשות את זה פחות כואב. אבל גם ברור לי שבאותו רגע (שבו את יושבת חצי עירומה עם רופא בין הרגליים שלך ושפופרת זכוכית בתוך הכוס שלך וכואב לך), הרגשתי קטנה וחסרת אונים. אבל גם – עדיין באותו רגע – חשבתי לעצמי שמה שגורם לי להרגיש ככה הוא הנסיבות והכאב, ושלא היה מישהו (או מישהי, לצורך העניין), שהיו גורמים לזה להרגיש יותר טוב.
כשדיברנו אחרי הבדיקה שאלתי אותו אם הוא חושב שיש בעיה, והוא אמר שלא. הוא הוסיף (מיוזמתו) שכשיגיע הזמן שבו אני ארצה להיכנס להיריון, ואזדקק לתרומת זרע, אפשר יהיה לעשות בדיקות נוספות, אבל חזר ואמר שאין בעיה.

כמה חודשים אחר כך הייתי צריכה ללכת שוב לגינקולוג. אחרי הניסיון הסטנדרטי לגמרי של הפעם הקודמת, כבר לא חששתי לקבוע תור אצל הרופא הפנוי הראשון בכללית, וקיבלתי רופא שהיה ממש מקסים ועדין ונחמד. בגלל שכבר עשיתי בדיקה בעבר, הוא לא היה צריך לשאול אם אני בתולה. אבל תוך כדי הבדיקה הוא שאל באילו אמצעי מניעה אני משתמשת (יכול להיות שלפני זה הוא שאל אם אני במערכת יחסים, אני לא זוכרת). אמרתי שאני לא. הוא שאל אם אני לא מקיימת יחסי מין. הייתה לי שנייה של מבוכה, ואז אמרתי שאני לסבית. נראה שהוקל לו (זה לא שאני מקיימת יחסים לא מוגנים…). אחרי הבדיקה הוא המליץ לי על תרופה מסוימת ועל בדיקה, וביקש ממני לוודא שאני מקבלת את התוצאות שלה, והסביר לי מה אני אמורה לראות. הוא גם הוסיף שאם הבעיה לא נפתרת, הוא מציע שאתקשר אליו, והוא יפנה אותי לאחת משתי רופאות שמתמחות בבעיה הזאת.

ובשורה התחתונה – לא, זאת לא חוויה נעימה במיוחד, ואני לא אלך לגינקולוג בשביל הכיף, אבל שתי הדוגמאות (המאוד אקראיות ולא בהכרח מייצגות) האלה היו חוויות טובות. כדאי לדעת שגם זה קיים, ולא במאמץ מיוחד. ידוע לי גם מחברותיי הלסביות שיש "רשימה" של גינקולוגים/ות שידועים כגיי-פרנדלי, ועוברת מפה לאוזן, ואני יכולה להבין את מי שבוחרות לפנות לרופאים ברשימה. בכל זאת, לא נראה לי נכון להכפיש ציבור שלם בצורה כזאת, ויכול להיות שאפשר להתמודד עם הבעיה בצורה בונה. למשל, להעביר הרצאות (של מרכזי הסיוע, של ארגון חוש"ן ושל ארגונים אחרים) לקבוצות של גינקולוגים, במטרה להפוך את הביקור לחוויה נעימה ולא פוגענית. יותר מזה, אפשר לתקוף כל דבר, ואפשר לראות כל התנהגות או אמירה מאלף זוויות. מה שחשוב זה איך כל ואחת ואחת מרגישה כשהיא שם. לכן, ומבלי לערער על חוויות פוגעניות, משפילות ומעליבות שחוו אחרות באותה סיטואציה, התחושה שלי הייתה טובה.

אה, ובקשר לכסא. אני לגמרי מוכנה להאמין שהוא הומצא לנוחותו של הרופא, אבל אני חייבת להודות (ושוב, מבלי ידע נרחב באנטומיה או בארגונומיה), שזה נראה לי מאוד נוח גם לאישה שנבדקת. גם כי באופן כללי, אם הגישה של הרופא נוחה, זה אומר שזה יכאב פחות, וגם כי הזווית נראית לי הגיונית לצורך הכנסה של השפופרת (או איך שקוראים לזה). אולי אני טועה, ואולי זה גם שונה מאישה לאישה, אבל אני לא חושבת שיש פה איזה קונספירציה. אני גם חושבת שאם יש מישהי שתגיד לרופא שלא נוח לה ככה והיא מעדיפה אחרת, הוא ינסה בדרך אחרת. אולי זה לא נכון (או לא נכון לכל הרופאים), אבל שווה לנסות. להשוות את זה למכשיר עינויים נראה לי קצת לא הגון.

מה יש לנו עם הגניקולוג?

2 מרץ

זה קרה לגמרי באמת, השבוע: הייתי במספרה כשחברתי י' נכנסה כרוח סערה. "מהר מהר", היא דרבנה בלחץ את צוות הספרים, "אני חייבת מ-הר צבע, גוונים, תספורת ופן", ולי היא הספיקה ללחוש באוזן: "יש לי תור בעוד שעה ל XXX (וכאן היא נקבה בשמו של רופא נשים ידוע ובעל שם באזורנו), אני חייבת להיות יפה!".  "הי חמודה", ניסיתי להסביר לה בהיגיון, "נראה לי שאת מפספסת משהו. גוונים? פן?, אלה לא בדיוק האזורים שעליהם הוא מסתכל במסגרת תפקידו. נראה לי שאת מכוונת גבוה מדי…".

מאז כל מי שסיפרתי לו את הסיפור הזה סבור שזה משעשע למדי (אויש, אני שנונה…), אבל אחרי הצחוקים הקדשתי לזה לא מעט מחשבה. ואלה המסקנות שהגעתי אליהן: ההכנות של י' לקראת המפגש עם הגניקולוג היו היסטריות בדרכה, אבל היי, לכולנו יש את הקטע שלנו עם הגניקולוג. וכל מי שאומרת שלא כנראה שלא ראתה אחד כזה מקרוב לפחות עשור.

האמת היא שלא היה טעם לדבר עם י' בהיגיון. היא בחורה אינטליגנטית שיודעת לבד לאיזה כיוון גניקולוגים מסתכלים. והיא גם לא שפכה על השיער שלה מלא כימיקלים מחמצנים רק בגלל ש XXX  הוא גבר נאה שמוצא חן בעיניה (ובשביל הפרוטוקול: הוא בהחלט גבר נאה ובהחלט יתכן שבמודע או לא במודע מוצא חן בעיניה, אבל זה לא האישיו). זו רק היתה הדרך שלה להתמודד. כי אצלנו הנשים היגיון וביקור מתקרב אצל הגניקולוג לא הולכים ביחד. כל אחת מתמודדת בדרכה. שמעתי כבר על בנות שלוקחות כדורי הרגעה לפני הביקור הזה, שמעתי על כאלה, ממש לא חסודות או דתיות, שמתעקשות שתבדוק אותן רק רופאה אישה וכאלה שרק לא אישה. וכו-לן, אבל כולן, עושות לפני זה שעווה באופן יסודי ובוחרות תחתונים מוצלחים.

יש לנו את הקטע עם הגניקולוג כי כשאנחנו יושבות שם, בחדר האפור והמנוכר הזה, באיזה סניף של קופת חולים, על הכסא ההוא, עם מכשירי המתכת הקרים, שגורם לנו להרגיש הכי פגיעות ומקולפות מהגנות שיש. זה אולי יהיה מוגזם להגיד שבישיבה הזאת יש משהו משפיל, אבל גם כיף גדול זה ממש לא.

יש לנו את הקטע עם הגניקולוג מכיוון שהתכנים שעולים בביקור הזה נוגעים לנו בעצבים החשופים. אולי בגלל שהם קשורים ישירות לנשיות, מיניות, זוגיות, לידה ואמהות. כל הנושאים שאנחנו נושאות לגביהם כל כך הרבה רגשי אשם, חוסר ביטחון, חרדות וטונות של ציפיות חברתיות ומשפחתיות. קשורים לרגעי האושר והכאב הכי גדולים שחווינו.

גם לי יש את הקטע שלי עם הגניקולוג. הקטע שלי, כמו רבות וטובות הוא סתם הימנעות. אני פשוט מדחיקה את ההמלצה להגיע אליו כל חצי שנה לבדיקה שגרתית. כל שלוש שנים גם כן טוב. וגם אז רק בגלל שאני קוראת כמה כתבות מפחידות על חשיבות הבדיקות הסדירות. ואפילו כשאני מגיעה או מתקשרת סוף סוף לקבוע תור, ההימנעות וההכחשה ממשיכות: אני מסרבת להתחייב לגניקולוג קבוע. "תני לי את מי שפנוי", אני אומרת בזעף לפקידת הקבלה. רק שיעבור ומהר וישכח מהר. כן, זה נשמע דבילי אני יודעת. אבל כבר סיכמנו שנשים, גניקולוג והיגיון זה לא הולך ביחד.

לא מזמן היה הביקור התלת-שנתי שלי אצל הגניקולוג. והמגננות להתמודדות עם המבוכה והמתח המשיכו גם כשישבתי על הכסא ההוא בפוזה הבלתי חביבה ההיא (שיכולה להיות מאוד חביבה בהקשרים ובזמנים אחרים). "תגיד לי", פתחתי בשיחה עם הגניקולוג הקשיש והזר, "כמה בדיחות על גניקולוגים מספרים לך בשבוע?".

בסך הכל רציתי שזה יהפוך לפינג-פונג משעשע של בדיחות גניקולוגים, שיעזרו לי לשקוע לתוך ענן של צחוק מרגיע ומשכיח. "לא מספרים לי בדיחות על גניקולוגים", ענה ביובש, מבלי שהעלה על פניו אפילו בדל חיוך. "איך זה יכול להיות?", תמהתי. "זה הרי מתבקש. אפילו לי, סתם אזרחית מהשורה בלי שום קשר למקצוע, מספרים או שולחים במייל כל שבוע בממוצע שלוש בדיחות על גניקולוגים". אבל על הגניקולוג הזה זה לא עשה שום רושם. "לא ידעתי שיש כל כך הרבה בדיחות על גניקולוגים", הוא חתם את הדיון עם פניו היבשושיות, ואני נאלצתי להסתפק בבדיקה בלתי סימפטית ושגרתית.

בפעם הבאה, בעוד שלוש שנים, נראה לי שבכל זאת אתעקש על משהו כשאקבע תור: זה חייב להיות גניקולוג עם חוש הומור. לפחות זה. ואז אולי אפילו אדפוק פן וגוונים.