ארכיון | 6:17 pm

מה יש לנו עם הגניקולוג?

2 מרץ

זה קרה לגמרי באמת, השבוע: הייתי במספרה כשחברתי י' נכנסה כרוח סערה. "מהר מהר", היא דרבנה בלחץ את צוות הספרים, "אני חייבת מ-הר צבע, גוונים, תספורת ופן", ולי היא הספיקה ללחוש באוזן: "יש לי תור בעוד שעה ל XXX (וכאן היא נקבה בשמו של רופא נשים ידוע ובעל שם באזורנו), אני חייבת להיות יפה!".  "הי חמודה", ניסיתי להסביר לה בהיגיון, "נראה לי שאת מפספסת משהו. גוונים? פן?, אלה לא בדיוק האזורים שעליהם הוא מסתכל במסגרת תפקידו. נראה לי שאת מכוונת גבוה מדי…".

מאז כל מי שסיפרתי לו את הסיפור הזה סבור שזה משעשע למדי (אויש, אני שנונה…), אבל אחרי הצחוקים הקדשתי לזה לא מעט מחשבה. ואלה המסקנות שהגעתי אליהן: ההכנות של י' לקראת המפגש עם הגניקולוג היו היסטריות בדרכה, אבל היי, לכולנו יש את הקטע שלנו עם הגניקולוג. וכל מי שאומרת שלא כנראה שלא ראתה אחד כזה מקרוב לפחות עשור.

האמת היא שלא היה טעם לדבר עם י' בהיגיון. היא בחורה אינטליגנטית שיודעת לבד לאיזה כיוון גניקולוגים מסתכלים. והיא גם לא שפכה על השיער שלה מלא כימיקלים מחמצנים רק בגלל ש XXX  הוא גבר נאה שמוצא חן בעיניה (ובשביל הפרוטוקול: הוא בהחלט גבר נאה ובהחלט יתכן שבמודע או לא במודע מוצא חן בעיניה, אבל זה לא האישיו). זו רק היתה הדרך שלה להתמודד. כי אצלנו הנשים היגיון וביקור מתקרב אצל הגניקולוג לא הולכים ביחד. כל אחת מתמודדת בדרכה. שמעתי כבר על בנות שלוקחות כדורי הרגעה לפני הביקור הזה, שמעתי על כאלה, ממש לא חסודות או דתיות, שמתעקשות שתבדוק אותן רק רופאה אישה וכאלה שרק לא אישה. וכו-לן, אבל כולן, עושות לפני זה שעווה באופן יסודי ובוחרות תחתונים מוצלחים.

יש לנו את הקטע עם הגניקולוג כי כשאנחנו יושבות שם, בחדר האפור והמנוכר הזה, באיזה סניף של קופת חולים, על הכסא ההוא, עם מכשירי המתכת הקרים, שגורם לנו להרגיש הכי פגיעות ומקולפות מהגנות שיש. זה אולי יהיה מוגזם להגיד שבישיבה הזאת יש משהו משפיל, אבל גם כיף גדול זה ממש לא.

יש לנו את הקטע עם הגניקולוג מכיוון שהתכנים שעולים בביקור הזה נוגעים לנו בעצבים החשופים. אולי בגלל שהם קשורים ישירות לנשיות, מיניות, זוגיות, לידה ואמהות. כל הנושאים שאנחנו נושאות לגביהם כל כך הרבה רגשי אשם, חוסר ביטחון, חרדות וטונות של ציפיות חברתיות ומשפחתיות. קשורים לרגעי האושר והכאב הכי גדולים שחווינו.

גם לי יש את הקטע שלי עם הגניקולוג. הקטע שלי, כמו רבות וטובות הוא סתם הימנעות. אני פשוט מדחיקה את ההמלצה להגיע אליו כל חצי שנה לבדיקה שגרתית. כל שלוש שנים גם כן טוב. וגם אז רק בגלל שאני קוראת כמה כתבות מפחידות על חשיבות הבדיקות הסדירות. ואפילו כשאני מגיעה או מתקשרת סוף סוף לקבוע תור, ההימנעות וההכחשה ממשיכות: אני מסרבת להתחייב לגניקולוג קבוע. "תני לי את מי שפנוי", אני אומרת בזעף לפקידת הקבלה. רק שיעבור ומהר וישכח מהר. כן, זה נשמע דבילי אני יודעת. אבל כבר סיכמנו שנשים, גניקולוג והיגיון זה לא הולך ביחד.

לא מזמן היה הביקור התלת-שנתי שלי אצל הגניקולוג. והמגננות להתמודדות עם המבוכה והמתח המשיכו גם כשישבתי על הכסא ההוא בפוזה הבלתי חביבה ההיא (שיכולה להיות מאוד חביבה בהקשרים ובזמנים אחרים). "תגיד לי", פתחתי בשיחה עם הגניקולוג הקשיש והזר, "כמה בדיחות על גניקולוגים מספרים לך בשבוע?".

בסך הכל רציתי שזה יהפוך לפינג-פונג משעשע של בדיחות גניקולוגים, שיעזרו לי לשקוע לתוך ענן של צחוק מרגיע ומשכיח. "לא מספרים לי בדיחות על גניקולוגים", ענה ביובש, מבלי שהעלה על פניו אפילו בדל חיוך. "איך זה יכול להיות?", תמהתי. "זה הרי מתבקש. אפילו לי, סתם אזרחית מהשורה בלי שום קשר למקצוע, מספרים או שולחים במייל כל שבוע בממוצע שלוש בדיחות על גניקולוגים". אבל על הגניקולוג הזה זה לא עשה שום רושם. "לא ידעתי שיש כל כך הרבה בדיחות על גניקולוגים", הוא חתם את הדיון עם פניו היבשושיות, ואני נאלצתי להסתפק בבדיקה בלתי סימפטית ושגרתית.

בפעם הבאה, בעוד שלוש שנים, נראה לי שבכל זאת אתעקש על משהו כשאקבע תור: זה חייב להיות גניקולוג עם חוש הומור. לפחות זה. ואז אולי אפילו אדפוק פן וגוונים.