ארכיון | מרץ, 2013

נאדה. הפרת פרטיות. פטרנליזם בשקל. חותמת גומי. טמטום צרוף.

23 מרץ

סיפור הוועדה להפסקת הריון שלי הוא לא מעניין במיוחד. כלומר, אין בו יותר מדי טראומה או דרמה, בעיקר בזבוז זמן וטמטמת מערכתית.

הייתי בת 29 כשניכסתי להריון לאחר שבן זוגי באותו זמן חדר אלי לפרק זמן קצר ללא קונדום ובלי רשות (וזה כבר סיפור למסגרת אחרת). תפסתי את ההריון בשלב מאוד מוקדם, והיה לי ברור שאעשה הפלה. תוך יום ניגשתי לוועדה, לאחר שכבר קראתי על הפלות והחלטתי שארצה לעשות הפלה באמצעות כדורים (שאפשרית בשבועות המוקדמים של ההריון). ידעתי שלא תהיה בעיה בוועדה כי לא הייתי נשואה.

הגעתי לבית החולים ביום עמוס במיוחד, נערות ונשים שכולן נמצאות באותו חדר המתנה, לכולן ברור בשביל מה האחרות שם, אפס פרטיות. כמות מסחרית של פרסומות לגלולות למניעת הריון, קודש הקודשים של הרפואה. הוועדה תקתקה את הנשים הרבות במלאכת פס ייצור. אני הייתי בין האחרונות לאותו יום.

תחילה נכנסתי אל העובדת הסוציאלית. היא שאלה אותי אם השתמשנו באמצעי מניעה, ואמרתי שבקונדום (רק בדיעבד הצלחתי להודות בפני עצמי שכנראה נכנסתי להריון מהכמה שניות האלה שהאקס היה בתוכי ללא קונדום). היא אמרה שמרוב בנות שמגיעות אליה אחרי קונדום, היא בכלל לא מחשיבה אותו כאמצעי מניעה. בהמשך אמרתי לה, לא זוכרת באיזה הקשר, שאני לא יודעת אם ארצה ילדים בעתיד או לא. הקונספט הזה נשמע לה מופרך ומרתק, כאילו ששמעה על האפשרות הזו בפעם הראשונה בחייה. אמרה שהייתה מאוד רוצה לדבר איתי על זה, אבל אין לה זמן.  היא סימנה כמה סימוני "וי" על טופס, נתנה לי אותו שלחה אותי חזרה החוצה, להמתין לרופאים. בסך הכל הייתי אצלה לא יותר משתיים או שלוש דקות. לאחר שיצאתי, הסתכלתי על הטופס, בו סומן שהוסברו לי והבנתי כל מיני דברים. היא לא שוחחה איתי על אף אחד מהדברים האלה.

לאחר מכן קראו לי להיכנס לרופאים. שני גברים ואישה אחת, כמדומני. גם בחדר הזה נכחתי פרק זמן קצרצר, אפילו קצר מהזמן אצל העובדת הסוציאלית. לא נשאלתי דבר, וישר אחד מהם התחיל לומר שיש שתי דרכים לעשות את ההפלה בשבוע בו הייתי. קטעתי אותו אמרתי "אני רוצה את הכדורים". הם אמרו לי בסדר, חתמו, ושלחו אותי החוצה. לא הוסבר לי בשום שלב המשמעות של הבחירה, הפרוצדורה, ההבדל בין השתיים.

יצאתי החוצה וניגשתי ישר לפקידה לקבוע תור. יום למחרת לקחתי את הסט הראשון של הכדורים.

הוועדה לא הייתה משפילה במיוחד, מעבר לרעיון העקרוני והאווילי שמישהו יגיד לי מה לעשות עם הגוף שלי. אבל חשבתי לעצמי, לכל הפחות, אם כבר יש הליך כזה, לפחות שיתנו מעט אינפורמציה. שיוודאו שאי מבינה מה הולך לקרות לגוף שלי.

נאדה. הפרת פרטיות. פטרנליזם בשקל. חותמת גומי. טמטום צרוף.

מודעות פרסומת

אין תחום אפור של אונס. אונס הוא אונס הוא אונס: על הפרק "ON ALL FOUR" בסדרה בנות

14 מרץ

*אזהרת טריגר – הפוסט מגלה את פרטי הפרק וגם מתוארת בו סצנת אונס. ראו הוזהרתן

הפרק האחרון של הסדרה בנות בלבל אותי. הוא בלבל אותי כי לא היה לי ברור מה אני רואה שם. כי לקח לי זמן להבין שהרגע צפיתי באונס. בתחילת הפרק רואים את אדם, אחת מהדמויות המרכזיות בסדרה, וגבר קצת משונה, יוצא עם בחורה חדשה בשם נטליה. הם חוזרים מדייט והיא מודיעה לו שהיא מוכנה לקיים יחסי מין. אני זזה באי נוחות בספה. מה זה היא מודיעה לו ככה? איפה הפיתוי? איפה הרמיזות ההדדיות? מי מודיעה רשמית שהיא מוכנה לשכב עכשיו, ואז עוד נותנת רשימת דרישות איך לגעת בה ומה מותר או אסור לעשות, כשזה רק הפעם הראשונה שלהם אחד עם השנייה?

מוזר לי לחשוב על עצמי ככה זזה באי נוחות בסיטואציה הזאת. הרי יכולות ניהול משא ומתן מיני הוא חשוב מאין כמוהו ונשים לא רבות יודעות לעשות אותו טוב ולאורך זמן. בסך הכל זאת הייתה סצנה נחמדה של התחלה של יחסי מין ואדם אפילו אומר לנטליה שהוא שמח שהיא כל כך ישירה איתו.

מגיעות לסצנת הסיום של הפרק. אדם ונטליה הולכים אליו ומשם הכל מתדרדר. בניגוד מוחלט לסצנת הפתיחה של הפרק, בו נטליה מכריזה שהיא מוכנה לשכב איתו ושואלת אותו אם הוא רוצה לשכב איתה, פה קרה בדיוק ההיפך.

אדם מצווה על נטליה לרדת על ארבע. היא מהססת והוא אומר לה שוב "על ארבע". היא יורדת על ארבע. הוא אומר לה לזחול לחדר שלו. היא זוחלת. על הפנים שלה רואות מבט תוהה, מתלבט אך גם מסוקרן. היא משתפת פעולה. רוצה? לא בטוחה. מסכימה? כרגע כן כי רגליה זזות (או שלא?). אומרת שהיא מסכימה? ממש ממש לא. כשהיא מגיעה לחדר שלו הוא זורק אותה על המיטה ואומר לה שהוא רוצה "לזיין אותה מאחור" ומלקק לא את הישבן. היא מנסה לזוז ממגעו ואומרת לו שהיא לא התקלחה. הוא לא ממש מקשיב לה וחודר לתוכה. אחרי 5 שניות של פמפום אגרסיבי הוא מסובב אותה ובא לגמור לה על החזה. היא אומרת לו שהשמלה רק חזרה מניקוי יבש. הוא לא מקשיב לה. היא מורידה את החלק העליון של השמלה כדי שהוא לא ילכלכך לה את השמלה וגומר לה בין השדיים.

בשלב של השפיכה שלו על השדיים שלה, רואים את המבט שלה. היא נראית על סף בכי. לא מחייכת. לא שמחה כמו בסצנת המין בתחילת הסרט וגם לא צוהלת כמו בדייט שלהם בבר. היא עצובה. מנותקת. לא מבינה מה קורה לה כרגע. אחרי שהוא גומר עליה, הוא מנקה אותה עם החולצה שלו. היא מתרוממת ואומרת לו שהיא לא אהבה את זה. שהיא ממש לא אהבה את זה. והיא מעלה את השמלה שלה בחזרה והמבט שלה ממשיך להיות מבולבל. לא מבין. תוהה.

ואז הפרק נגמר. אני יושבת מול הטלוויזיה המומה. לא בדיוק מבינה מה ראיתי עכשיו. ראיתי אונס? לא ראיתי אונס? מה זה בדיוק היה? זה היה אונס תחום אפור? זה היה סקס מגעיל? לא ברור לי. אני לא אוהבת את המונח אונס תחום אפור. זה מפחית בחוויה הסובייקטיבית של הנאנסת. וזה עושה הפרדה בין אונס "לפי הספר" לאונס תחום אפור. איך יכול להיות שאני, שרון אורשלימי, המחנכת המינית המדופלמת, שעובדת במחלקת החינוך של מרכז הסיוע, לא מצליחה לזהות ולהבין אם מדובר באונס או לא?

שיהיה ברור: בשום שלב של הסצנה הזאת לא נאמרה המילה כן על ידי נטליה. בכל שלב של הסצנה הזאת לא נשאלה השאלה על ידי אדם האם היא מוכנה שהוא יעשה לה את זה. בכל שלב בסצנה הזאת לא נראתה התכוונות שלה בשפת הגוף לכך שהיא רוצה שזה מה שיקרה לה. אז למה היה לי כל כך קשה להבין את מה שהרגע ראיתי?

כי "אונס אפור" הוא חלק מהמיינסטרים של סקס הטרונורמטיבי, בו יחסי הכוחות המגדריים הם שמכוננים את יחסי המין. כי אונס אפור הוא חוויה כל כך שגרתית עבור כל כך הרבה נשים, כך שהיכולת שלנו לראות את האונס הפכה לכמעט בלתי אפשרית. כי אונס אפור הוא חלק אינטגרלי מאיך שאנחנו תופסים ותופסות יחסי מין. בעודי קוראת על הפרק בבלוגספירה האמריקאית, וכותבת שורות אלה, אני חושבת על הפער בין סצנת הפתיחה של הפרק, בו לא רק שההסכמה הייתה ברורה, אלא שהיה גם רצון הדדי ברור, מוחצן, מדובר, מתוקשר ביניהם. בסצנת האונס (שיהיה ברור שהיה כאן אונס לכל דבר) אדם לא ראה אותה בכלל. הוא לא ראה אותה כאדם. הוא לא ראה אותה  כסובייקט. היא הייתה כלי שרת עבורו, להחזיר את השליטה לידיו ולכונן את גבריותו מחדש, לאחר שזו נפגעה ורוסקה על ידי האנה.

כל כך הרבה נשים מקיימות כל כך הרבה יחסי מין שהן לא ממש רוצות. מכל מיני סיבות. זה לא צריך להיות ככה. תרבות האונס חייבת להיפסק. סקס מכוח האינהרציה לא צריך להתקיים יותר. זכותנו לחוות את עצמנו כסובייקט בכלל וכסובייקט מיני בפרט, ודרישתנו היא שיתייחסו אלינו כך בחזרה.

הגיע הזמן לשים לזה סוף. אם גם לך יש סיפור של "אונס אפור" בו את לא כל כך בטוחה אם רצית או לא, אם הבעת הסכמה או לא, אם הוא שאל אותך להסכמתך, או לא, את מוזמנת לשלוח אליי את הסיפור, ואפרסם אותו בעילום שם בבלוג. יש לסיפורים שלנו כוח לחשוף את תרבות האונס בה אנחנו חיות ולהפסיק להתייחס לזה רק כסקס גרוע. הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו: אונס.

*הפוסט נכתב בהשראת הפוסט בבלוג האמריקאי Xojane

שלושה סיפורים מהועדה להפסקת הריון

1 מרץ

אני בת 35, חיה עם בן זוג שהוא גם אבי שלושת ילדיי.

סיפור ראשון

כשהבנתי שנכנסתי להריון הייתי בשוק. הרגשתי שאני האשה הראשונה בעולם שנכנסת להריון לא רצוי. קראתי באינטרנט על הפסקות הריון והרגשתי שאני עבריינית. רק בעצם זה שנכנסתי להריון שאיני רוצה בו הרגשתי שעברתי עבירה חמורה מאוד וגם שאין לה פתרון חוקי. כלומר, ביצעתי עבירה חמורה ועכשיו אני הולכת להוסיף עליה עוד אחת. הגהנום חיכה לי מעבר לפינה.

כאשר עשיתי חיפוש באינטרנט לא היה שם שום רמז לכל השקרים שרופאים מוכנים לספר כדי לבצע את המהלך הלא חוקי הזה תמורת תשלום נאה, ולכן כאשר התקשרתי בסוף לאחד הרופאים הרגשתי שאני מבקשת ממנו בעצם טובה ענקית, בגידה באתיקה המקצועית שלו ולעבור עבירה פלילית משל עצמו. אני סופרת כבר שלוש עבירות על החוק, למרות שחלקן בראש שלי. נכנסתי להריון לא רצוי, אני מחפשת הפסקת הריון לא חוקית ועכשיו גם מדיחה רופא לעבור עבירה. הגיהנום התקרב אלי צעד נוסף.

כבר בטלפון התחלתי להבין איך העסק עובד, כאשר הרופא אמר לי (איך הוא לא פחד שמקליטים אותו?) שלא משנה מה הוא ימצא בבדיקה הוא יתעד הריון ללא שק הריון. הייתי המומה. אה, אז ככה זה עובד? איזה מזל. הייתי בטוחה שנפלתי במקרה לגמרי על רופא חריג שמבין ללבי. אולי הוא יזכה להגיע לגן עדן, בעודי בדרך לגיהנום. בפגישה בינינו הוא אכן ראה שק הריון. מאחר והוא תיעד ששק כזה אינו קיים לא היה צורך אפילו בוועדה להפסקת הריון מאחר וזה לכאורה רקע רפואי.

הרופא היה מקסים. חם ואוהד, נטול שיפוטיות, רך ומבין. רק מילים טובות היו לי לומר עליו עד השלב שבו נשכבתי על מיטת הניתוח והוזרק לי חומר הרדמה. או אז נעמד לו הרופא בין רגליי הפשוקות והחל ללטף לי את הירכיים והברכיים כאילו שעוד שנייה עומד להתרחש בינינו סקס בהסכמה. כשזה קרה אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי "טוב, הוא רק רוצה להרגיע אותך, שלא תהיי לחוצה". לקח לי שבוע בערך להפוך את מה שהרגשתי לכעס. הרגשתי שאני חייבת לו. אז עוד לא ידעתי שיש המון רופאים שעושים בדיוק מה שהוא עושה. הרגשתי שמצאתי אחד מיוחד, שמציל אותי מעצמי ומהחוק. הרגשתי בת מזל שנמצאת בחוב לעולמי עד לרופא הזה. הבנתי שאני לעולם לא אוכל להגיש נגדו תלונה מסוג כלשהו מאחר ואני עצמי שותפה פה לדבר עבירה. אם אני חושפת אותו הוא חושף אותי. שנינו באותה ביצה טובענית.

החלטתי לכתוב לו מכתב. שילבתי את תחושת התודה הכנה שלי עם הרתיעה מהמגע שלו. תשובה לא קיבלתי מעולם. זה היה טיפול רפואי ברמה גבוהה מאוד אבל זה חיסל לנו את החסכונות והשאיר בי צלקת נפשית רצינית. אני חושבת שהחיבור הזה בין שני אנשים שהם שותפים לדבר עבירה מעודד מעשים כאלה. האשה לא יכולה להזיק לרופא אבל הוא בהחלט יכול להזיק לה מבלי שהיא תוכל לעשות דבר בעניין.

סיפור שני

ההיכרות שלי עם הגוף שלי עמוקה מאוד. כשאני בהריון אני יודעת את זה ממש יום יומיים אחרי. כשנכנסתי להריון פניתי לרופא פרטי שנראה מהאינטרנט נחמד. בפעם הקודמת שעברתי הפסקת הריון ביצעו בי שאיבה. החלטתי ללכת הפעם על הכדורים כי פחדתי מהדבקות ברחם ולא הייתי מוכנה להיות מורדמת שוב. הרופא היה מקסים אבל משהו בהתנהלות שלו היה לא מקצועי. בהתחלה הוא סירב לפגוש אותי כל כך מוקדם וטען שלא יראו שק הריון אבל התעקשתי. עד היום אני לא יודעת אם הוא ראה שק הריון לפני שהחליט לתת לי את הכדורים.

לקחתי את הכדורים ו"זכיתי" לליטוף על הראש ועל הכתפיים. מה יש להם לרופאים האלה שהם לא מצליחים להסתפק במילים כדי לעודד? ידיים ושוב ידיים… זה לא היה ליטוף גס כמו בפעם הקודמת שהייתי במצב הזה אבל זה היה מיותר לגמרי. בפעם הזו נאלצתי להיכנס לוועדה. ישבו שם לבד מהרופא גם רופאה נוספת ועובדת סוציאלית. אחרי שמילאו את כל הפרטים הם התחילו להתלבט בקול רם מה לכתוב בסיבה להפסקת ההריון. הרופאה אמרה לרופא, כאילו שאני לא שם בכלל, שיכתבו שנכנסתי להריון מחוץ למסגרת הנישואין והוא הסכים. אמרתי להם שאני כאן בחדר ושאני לא מוכנה שיכתבו עלי דבר כזה. הם לא ידעו מה לעשות. הרופאה הציעה בלית ברירה שיכתבו שלקחתי תרופה חזקה נגד דלקת בשתן שעלולה לפגוע בהריון. הפעם הם טרחו לבדוק איתי שזה מתאים לי והסכמתי.

ברמה הרפואית הכל היה בסדר גמור. לקחתי כדורים, חזרתי אחרי יומיים ולקחתי עוד כדורים והמתנתי. הרופא הגיע ושאלתי אותו האם ומתי אני אמורה להגיע לביקורת. הוא נפנפף את הביקורת. אמר לי שאצור איתו קשר אחרי הווסת הבאה ונראה. משהו בדיבור שלו היה מאוד יבש. כאילו זה לא ממש משנה לו לפגוש אותי. ואכן, לא קבעתי תור לביקורת. לא אצלו ולא אצל אף אחד אחר. הספיק לי מרופאים.

סיפור שלישי

נכנסתי להריון. החלטתי הפעם לוותר על ההוצאה הכספית העצומה כי כבר לא יכולנו לעמוד בזה. כל פעם כזו נעלמים לנו 2500 שקלים. יחד עם ייסורי המצפון שלי זה כבר יותר מדי. הלכתי לבית החולים איכילוב ונכנסתי לוועדה. הנימוק שלי לצורך בהפסקת הריון היה משולש. קיימתי יחסי מין עם קונדום והייתי ילדה טובה. ההריון הכניס אותי למצב נפשי קשה וברור לי שאין לי שום אפשרות נפשית לעמוד כרגע בהריון נוסף וגידול של ילד רביעי. הגוף שלי, אחרי שלוש לידות, במצב רעוע. יש לי שני קרעים ברצפת האגן (מתועדים רפואית), שלפוחית שתן צנוחה (מתועדת גם כן), אנדומטריוזיס (מתועד רפואית) וחשש גדול שהריון נוסף יחמיר את המצב ויהפוך את חיי, שאיכותם נפגמה גם ככה, לירודים.

העובדת הסוציאלית שקיבלה את פניי היתה אוהדת רק למראית עין. היא הבהירה לי שאם הגניקולוג שלי היה חושב כמוני הוא היה מצייד אותי במכתב שמפרט את כל החששות שלו. אה, הבנתי, החששות שלי אינם מספקים, אבל אם הרופא חושש אז יש על מה לדבר. אני בכלל לא העליתי בדעתי לבקש מהגניקולוג שלי מכתב כזה. בין היתר, משום שהוא הבהיר לי מבלי ששאלתי, את דעתו על הפסקות הריון מהסוג שאני מבקשת. לקחתי ממנו את בדיקת האולטראסאונד ויצאתי ממנו בדמעות. לבקש ממנו מכתב על מצבי? בחלום הלילה. הסתפקתי בכל התיעוד הרפואי שהיה לי אבל מסתבר שבלי מכתב מסכם זה לא נחשב. העובדת הסוציאלית התמקדה במצב הנפשי שלי ויעצה לי לנגן על זה כי אחרת אני עלולה להידחות. אני מודה שבכלל לא העליתי על דעתי רעיון כזה. אחרי שרופאים בכירים הסכימו לשקר בשביל כסף לא עצרתי לחשוב שכאשר לא משלמים בשחור גם השקרים הופכים חיוורים יותר.

נכנסתי לוועדה. גניקולוגית וגניקולוג. די מהר פרצתי בבכי כי הבנתי שעשיתי טעות. שאני לא צריכה להיות שם אלא באיזו קליניקה פרטית, לא משנה כמה זה עולה. הגניקולוגית הסבירה לי שלא יקרה לי כלום מהריון נוסף. כאילו היא מגדת עתידות. היא טענה שרצפת האגן היא המומחיות שלה ועל סמך הסטטיסטיקה לא יקרה לי כלום. תודה, באמת. בתור חוקרת בעצמי אני יודעת בדיוק מה שווה סטטיסטיקה ואת העובדה הפשוטה שלכל התפלגות יש קצוות שאני לא רוצה ליפול בהם. שני הרופאים החליטו שמצבי הנפשי יהיה סיבה מספקת אבל הזהירו אותי שזה אומר כתם לכל החיים. קודם כל, "שמחתי" לשמוע שהם עצמם חושבים שמצב נפשי רעוע בגלל הריון לא רצוי זה כתם שאני צריכה להיזהר ממנו… שנית, התרגזתי שנותנים לי הרגשה שעושים לי פה טובה גדולה כאשר מוצאים "תירוץ" לאשר לי משהו שהוא זכותי המלאה. ואז גיליתי שכאשר מצבי הנפשי הרעוע תלוי רק בהתרשמות הוועדה, ולא מעוגן בחוות דעת פסיכיאטרית, אני צריכה גם לשלם את הסכום המלא.

הייתי המומה. אין לי כסף לזה. הם אמרו שאם אביא אישור פסיכיאטרי יבטלו לי את התשלום. אלא שמה אומר לפסיכיאטר? שחרב עלי עולמי כשהבנתי שאני תקועה עם הריון לא רצוי? הרי ברגע שאישרו לי את הפסקת ההריון חזר עולמי למבנהו השלם. אז מה נשאר? אה, כן, הכסף. כלומר, יכולתי ללכת לפסיכיאטר ולומר לו שלפני זמן קצר חרב עלי עולמי, כרגע עולמי במצב תקין, אבל אין לי כסף לשלם על הפינוי בינוי הזה, ולכן אודה לו אם יכתוב מכתב שיגרום לתשלום להיעלם. פארסה שכזו. ניסיתי בכל זאת לקבוע תור חירום לפסיכיאטר אבל לא הצלחתי. כך הגעתי להפסקת ההריון, כועסת, בוכה, עם כרטיס אשראי.

לקחתי כדורים והלכתי הביתה. ביום השני רצתה האחות, לקראת השחרור שלי, להחתים רופא. פתאום שמעתי את קולו של הרופא שביצע בי את הפסקת ההריון הראשונה. זה שהחליט שבעודי מורדמת מותר ללטף אותי. סירבתי לראות אותו או להיבדק על ידו. סירבתי גם לקבוע תור לביקורת מהחשש שהוא יהיה הבודק. שוב שילמתי, שוב הוכתמתי, שוב שקרים. וואלה, לא מגיע לי.

מערכת הבריאות שלנו משלמת בנדיבות על כל הטעויות שאנחנו עושים. רוב הכסף נזרק על זה שאנחנו לא אוכלים נכון, לא זזים מספיק, צורכים חומרים ממכרים מסוגים שונים ונוהגים בצורה מזעזעת בעודנו יודעים מראש שאלו הן טעויות שיביאו לנו סבל גופני. אבל כשהטעויות האלה הן של נשים בלבד זה על חשבונן. כמה נוח…