Archive | נובמבר, 2016

הרצאה שנתתי בכינוס השנתי של החברה הישראלית לגינקולוגיה של ילדות ומתבגרות נגד ניתוח ויסטיבולקטמי לכאבים בחדירה

16 נוב

את העמדה שאציג היום נגד ניתוח ויסטיבולקטמי לכאבים בחדירה אציג מתוך כמה נקודות מבט המצטלבות זו עם זו: נקודת המבט הראשונה היא נקודת מבט של קידום בריאותן ורווחתן של נערות ונשים – עמדה חינוכית שמגיעה מהעבודה היומיומית בדלת פתוחה, אם במרכזי הייעוץ ואם בחינוך מיני בקהילה. נקודת המבט השנייה היא נקודת מבט של סוציולוגיה פמיניסטית. את עבודת המחקר שלי בתואר השני כתבתי על חוויותיהן של נשים הטרוסקסואליות עם כאבים בחדירה, שאת חלק מהממצאים והמסקנות אציג כאן כבסיס לעמדתי. נקודת המבט האחרונה אותה אני מבקשת לשלב בהצגת עמדה המתנגדת לניתוח היא נקודת מבט אישית, כאישה צעירה שאובחנה עם ויסטיבוליטיס בגיל 20.  ההצטלבות של מחקר אקדמי, עבודת שטח וחווייתי האישית, מהוות את הבסיס לעמדה זו.

בנוסף, העמדה שאציג היא עמדה מורכבת, שמביאה בחשבון את רצונן של נשים החוות כאבים בחדירה לקבל שם לבעיה, ויתרה מכך, הן רוצות פתרון לבעיה שלהן, פתרון שהניתוח לכאורה מציע להן. יחד עם זה שאני מביאה בחשבון את רצון המטופלות, אני מבקשת לקרוא תיגר על מוסכמות חברתיות וידע רפואי מערבי.

בספרות הסוציולוגית תופעה שהיא לא רפואית אבל מקבלת אבחנה רפואית, נקראת מדיקליזציה. הרפואה המערבית החלה לקחת יותר ויותר מצבים לא רפואיים ולקטלג אותם כבעיה רפואית. בעבר הכרנו את זה כהיסטריה, היום אנחנו מכירות את זה כויסטיבוליטיס. אל תבינו אותי לא נכון, הכאב הוא ממשי, הכיווץ הוא אמיתי. נשים עם כאבים בחדירה אכן סובלות מאוד מחדירה וזה משפיע נחרצות על איכות חייהן ודימוין העצמי, אבל היחס שלנו והפרשנות שלנו של הכאב, היא זו ששגויה. התייחסות לכאבים בחדירה באופן מדיקלי בלבד, כלומר התייחסות שאינה לוקחת בחשבון היבטים אחרים הקשורים לכאב, לעולם לא תוכל לתת פתרון לכאב.

הרפואה המערבית חילקה את הגוף האנושי לחלקים שונים ולדיסציפלינות שונות. מה שנקרא בספרות שעוסקת במדיקליזציה – DISEMBODIMENT. הפרדה בין גוף לנפש והפרדה בתוך הגוף עצמו בין חלקי הגוף השונים. אני מבקשת להתייחס לבעיות של כאב באופן של EMBODIMENT, האחדה של גוף נפש אבל לא רק גוף נפש. כשאנחנו רוצות לטפל בכאב, אנחנו חייבות לקחת בחשבון גם מיקום חברתי, תרבות, היסטוריה, מאפייני אישיות, ניסיון עבר, נגישות לידע. אי אפשר להתייחס לכאב, ובטח שלא לטפל בכאב, בלי לקחת בחשבון את כל המרכיבים הללו. כאבים בחדירה הוא תוצר ישיר של מערכות חברתיות ויחסי הכוחות בין גברים לנשים. אני יודעת שהמשפט הזה אולי לא נשמע הגיוני לחלק מכן אבל כעת אסביר אותו.

על מה אנחנו מדברות כשאנחנו מדברות על יחסי מין? כרופאות, כשאתן שואלות "האם את מקיימת יחסי המין?" הכוונה היא חדירה של הפין לפות. תקנו אותי אם אני טועה כמובן. החינוך המיני, המפגש הראשון עם רופאת נשים, כל סצנה מינית בסדרת טלוויזיה או סרט פורנו, ממקדת, מובילה וממרכזת את החדירה כיחסי המין הבלעדיים. התרבות והחברה מוכרים לנו את החדירה כפסגת העונג. ואז מגיעה נערה או אישה צעירה לשלב בו היא רוצה לקיים חדירה בפעם הראשונה, כי זה מה שמוגדר יחסי מין, והאכזבה היא גדולה. לא רק שזה לא כיף לה והיא לא מבינה למה היא לא נהנית, יכול להיות שגם מאוד כואב לה. אם זה לא כואב לה, זה פשוט לא כזה משהו כמו שהבטיחו לה. אבל אם זאת ההגדרה של יחסי מין עבור אישה הטרוסקסואלית, אז זו הפרקטיקה שהיא צריכה לעשות.

הבעיה היא שנשים רבות, במיוחד בגילאים הצעירים וההתחלתיים של קיום יחסי מין עם חדירה, מתקשות להגיד מה הן רוצות, ואיך הן רוצות, ובעיקר מה הן לא רוצות. וכשהן לא רוצות חדירה כי זה כואב להן, הן אסורות מלהגיד את זה כי זה מה שהן אמורות לעשות. המובן מאליו החברתי הוא שסקס שווה חדירה ולכן אין אפילו ניסיון לשאול אם אפשר לעשות מין ללא חדירה. הסיבה לכאבים בגילאים הצעירים קשורה ללחץ העצום שהן מפעילות על עצמן, שהפרטנר המיני שלהן מפעיל עליהן ושהחברה מפעילה עליהן. שלא תבינו אותי לא נכון. יש כאן הסכמה ורצון לקיים יחסי מין, אבל אלה מתקיימים בתוך לחץ מערכתי עליהן. הלחץ הוא מאוד סמוי, חמקמק ולא תמיד ניתן לזיהוי.

בספרות האקדמית הגדירו את זה כ"גבר בתוך הראש", כלומר מכווין נורמטיבי פנימי שאומר לנשים מה הן צריכות לעשות מבחינה מינית, גם במחיר של כאב גדול או סיכון בריאותי. זאת תפיסה חברתית שיושבת לכולנו בתוך הראש. כששאלתי מרואיינות במחקר שלי למה הן ממשיכות לקיים חדירה כואבת, התשובה הייתה "כי צריך. כי הוא, החבר, צריך". אם אמסגר את זה מבחינה תיאורטית, מה שהן בעצם אומרות הוא שלגבר יש דחף מיני שחייב לבוא על סיפוקו בצורה מאוד מסוימת, ושאם הוא לא יבוא על סיפוקו, משהו נוראי יקרה לו. אני חברה בקבוצת פייסבוק של מטופלות החוות כאבים בחדירה. גם שם בנות מבקשות עצה על עוד ועוד טיפולים כי שום דבר לא עוזר וכי הגבר צריך. הוא צריך את הסיפוק, ולא רק שהוא צריך את הסיפוק, הוא צריך את השפיכה בתוך הנרתיק, אחרת הוא לא יהיה מסופק. כל מגע מיני אחר הוא 'כמעט' אבל הוא לא הדבר עצמו. "הגבר בתוך הראש" ו"דחף המין הגברי" משמרים ומתקפים אחד את השני וגורמים לזה שנשים הולכות נגד גופן ויוצרות נזק ממשי ומצטבר. הגוף זוכר הכל.

מה שעוד המחקר הסוציולוגי מראה לנו הוא שככל שנשים צעירות יותר, כך הן מתקשות לדבר את הכאב שלהן, להנכיח אותו ולהגיד מה הן רוצות. הן מתקשות לנהל משא ומתן מיני על הפרקטיקות המיניות שלהן ולא מרגישות שהן זכאיות למין שאינו מכאיב להן. ככל שנשים מתבגרות, כך הן מצליחות לתווך יותר את חווית הכאב, לבחור פרטנרים קשובים יותר שאינם רק ממוקדי חדירה, ולפתח אלטרנטיבות לפרקטיקות מיניות שאינן מכאיבות להן. לא במקרה אין הרבה דיווחים בספרות על ויסטיבוליטיס ראשוני גם לאחר גילאי 30, ולא סתם זה נחשב "בעיה" של צעירות. הגילאים הבוגרים יותר הם הגילאים בהם נשים מפתחות סובייקטיביות מינית, כלומר, מודעות לעצמן, יודעות לדבר, מאתגרות את  ומתנגדות אל הנורמה.

אנחנו כאן כדי לדבר על נערות. אנחנו יודעות שגיל ההתחלה לקיום יחסי מין עם חדירה הולך ויורד, אנחנו גם יודעות שאין מספיק חינוך מיני ואם יש, הוא לוקה בחסר. כשיש חינוך מיני, לא תמיד יש הדרכה מינית על החדירה עצמה. בואו גם לא נשכח שאנחנו חיות בחברה שמרנית בה דיבור על איבר המין הנשי, היכרות אנטומית עם איבר המין ואוננות של נשים, הם טאבו של ממש. נערות ונשים צעירות מגיעות למפגש המיני עם ידע מועט לגבי איבר המין שלהן ואיך להכין אותו או לאמן אותו לקראת כניסה של פין או אצבע, והדבר נכון גם לגבי ספקולום או טמפון. בדלת פתוחה אנחנו מניחות שלרוב הבנות כואב. אנחנו גם בדרך כלל צודקות. כמות הפניות של נערות שכואב להן בחדירה, הוא עצום. זה אחד הנושאים שאנחנו הכי נשאלות עליו, ואחד העמודים עם הכי הרבה כניסות באתר שלנו.

הסיבות שלנערות וצעירות רבות כל כך כואב הן מגוונות:

חוסר מוכנות לקיום חדירה, היעדר חינוך מיני, הפעלת לחץ מצד בן הזוג, קפיצה במגע המיני מאפס למאה, מה שאני קוראת לו, מנשיקה לחדירה, חוסר אוננות, היעדר מגע ללא חדירה של לפחות חצי שעה, נטילת אמצעי מניעה הורמונליים, חרדה וסף כאב נמוך, בושה וגועל מאיבר המין, חדירה ממושכת מעל חמש דקות, חיקוי של סרטי פורנו וכמובן טראומה מינית. אני יודעת שיש כאן גם שיחלקו עליי ויגידו שיש קצות עצבים מוגברים, יש מחסור אסטרוגני, מתח שרירי. אני לא מזלזלת בזה. אני פשוט רוצה לתת מקום להיבטים החברתיים, המגדריים, התרבותיים והפסיכולוגיים, שגורמים לכאב. הם מהווים משקל עצום בסיבות לכאבים ולכן מחייבות אותנו ואתכם למענה שהוא לא רפואי בלבד, ובטח לא ניתוחי. אנחנו לא יכולות לתת מענה ניתוחי לבעיה שהיא תוצר חברתי.

אז מה אנחנו כן צריכות וצריכים לעשות?

קודם כל להגיד לה שהיא לא חייבת לעשות חדירה. לנרמל את החוויה של הנערה. להגיד לה שנערות רבות חוות את מה שהיא חווה ושהיא לא חריגה או יוצאת דופן. להגיד לה שיש נערות רבות שחדירה לא באה להן באופן טבעי ושלפעמים צריך לאמן את הנרתיק לקראת חדירה. בגלל תחושת הכישלון שנערות ונשים חוות, הן תתעקשנה להיבדק ותתעקשנה למצוא ממצא רפואי חד משמעי לכאב. רובנו יודעות שלא נמצא ממצא אטיולוגי לכאב, כמו בהרבה הפרעות כאב אחרות. אבל נבדוק אותה כדי לשלול בעיות אחרות וגם כי זה השלב הראשון בתהליך שלה להבין שזה לא רק גופני. היא צריכה להבין בעצמה שאין משהו אפשר להצביע עליו ולהגיד "בגלל זה כואב לך".

נמשיך להגיד לנשים ולפתוח את נקודת המבט שלנו ושלהן על כך שיחסי מין הם לא רק חדירה. שזה לא מה שמגדיר אותה כאישה נשית או כפרטנרית ראויה. נאפשר לה אופציות לפרקטיקות מיניות אחרות מספקות ומהנות. נגיד לה שלא מגיע לה שיכאב לה ושיש מגעים מיניים אחרים בהם היא לא תצטרך לשלם את המחיר הגבוה אותו היא משלמת כשהיא נחדרת עם כאבים.

נבדוק עם המטופלת אם היא מקיימת יחסי מין של חדירה רק כשהיא באמת רוצה. אם היא לא  תמיד ממש רוצה, אז יש סיכוי גדול שיכאב לה, והרבה נערות, צעירות ונשים מקיימות יחסי מין גם כשהן לא ממש רוצות. ניתן לה הדרכה מינית טובה: מגע מקדים של לפחות חצי שעה, גם כדי שהנרתיק יסתכך וגם כדי ששרירי הנרתיק יהיו רפויים. נסביר ונדגיש את הדגדגן. נסביר על תרגול עצמי שלה ועיסוי פנימי עם האצבע לפני ניסיון להכניס פין ונסביר לה על שרירי רצפת האגן שלה. איך לתרגל אותם. אני מאוד מאמינה בטפול פיסיותרפיסטי של רצפת האגן וכמובן בטיפול שיחתי. העבודה הפיזיותרפיסטית לא עושה רק עבודה על השרירים אלא בעיקר עושה טיפול בחשיפה. מה שקורה לנשים שכואב להן הוא כניסה למעגל: הכאב, חרדה מכאב, כאב מוגבר, וכך חוזר חלילה. הטיפול הפיסיותרפיסטי חושף אותה למה שהיא התרגלה להיות בחרדה ממנו. נוריד אותה מאמצעי מניעה הורמונליים ונגיד לה להתנסות רק במין ללא חדירה כדי שהגוף שלה ישחרר לאט לאט מהטראומה והנזק שהצטבר ונצרב בגופה.

בעיקר נזכיר לה שהגוף שלה חשוב ושהוא מדבר איתה. שאם היא לא תקשיב לו, הוא רק ימשיך להכאיב לה. הוא ילחם בה. כל הניסיונות למצוא עוד פתרון, ועוד טיפול ועוד ניסוי ועוד משחה, רק מכניס את הגוף שלה למגננה. ברוב המקרים, הניתוח אינו יכול לתת מענה להפרעת כאב, גם אם היא כרונית וגם אם המטופלת נואשת למצוא פתרון. הניתוח אינו יכול לפתור בעיה שהיא תוצר ישיר של המאבק של הגוף בפרקטיקות נורמטיביות שאינן מסיבות לנשים הנאה או אושר.