ארכיון | מיניות RSS feed for this section

אין ייאוש בעולם כלל – או למה אנחנו כל כך ברות מזל שיש לנו ויסטי

24 ספט

 

הטקסט הזה נולד מתוך מאות שיחות ייעוץ עם נשים החוות כאבים בחדירה בזמן קיום יחסי מין. בזמן האחרון אני משוחחת ומייעצת לעוד ועוד נשים החוות ייאוש גדול שמאחלות לעצמן לפתור את הבעיה הזאת שנקראת "ויסטיבוליטיס/וגיניסמוס/וולוודיניה" (שמות שונים לכאבים בזמן חדירה). אני מזהה אצלן/אצלנו הרבה מאוד ייאוש וזה קשה לי. הייאוש שלהן/שלנו קשה לי. חשוב להבין, לחוות כאב מפעולה שהחברה שלנו מייחסת אליו כאל דבר טבעי ואבולוציוני, זאת חווייה בודדה וקשה מאוד. מי כמוני יודעת את זה. כמו שמצאתי במחקר שלי על נשים שחוות כאבים בחדירה, האופן בו נשים עם כאבים בחדירה חוות את עצמן היא שיש להן פגם, שהן לא ממלאות את תפקידן הביולוגי ושהן לא פרטנריות ראויות. כמובן שאני אינני רואה זאת כך כלל וכלל.

כפי שכתבתי כבר בעבר פה ובטורים אחרים, סקס הוא לא רק חדירה והנשיות שלנו איננה מוגדרת על ידי היכולת שלנו להיחדר ללא כאב. הנשיות שלנו היא מה שאנחנו מגידרות אותה. המיניות שלנו היא מה שאנחנו בוחרות שהיא תהיה. אנחנו מעצבות את האופן בו אנחנו מביעות אינטימיות, חשק מיני, עוררות, משיכה, עונג, אורגזמה ואהבה עצמית וזוגית. נכון, זה נשמע קשה. אנחנו חיות בחברה שהמיניות בה היא הטרונורמטיבית. כלומר, מוגדרת כחדירה בלבד ואין הרבה אפשרויות לתמרון או חיפוש אלטרנטיבה. "את יודעת כמה גברים מגעילים יש שם בחוץ?" אמרה לי מישהי עם כאבים בחדירה. זה אולי נכון. גם אני חשבתי ככה לפני שלמדתי להקשיב לגוף שלי ולדעת בדיוק מתי אני רוצה שמישהו ייכנס אליו ומתי לא, מי, כמה, איך ולמה. אבל גם עם גברים חמודים ורגישים (קטגוריה/הגדרה שמצאתי במחקר שלי) זה יכול לכאוב אז זה לא בהכרח קשור לגועל של גברים.

אז המטרה של הטור הזה הוא לא לכתוב כמה זה קשה להיות אישה שחווה כאבים בחדירה. המטרה של הטור הזה היא להבין איזה ברות מזל אנחנו שיש לנו את התופעה הזאת. כמה אנחנו מרוויחות מהדבר הזה. (אני יודעת שאתן בטח קוראות את זה עכשיו וחושבות לעצמכן "על מה היא מדברת?!?!?!). אבל אני מקווה שהטור הזה יישפר לכולנו את התחושה לגבי עצמנו, הגוף שלנו, המיניות ומערכות היחסים המגוונות שלנו.

לולא האבחנה שלי עם ויסטיבוליטיס, לא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום. האבחנה שלי היא זו שהנחתה אותי אל משימת חיי והובילה אותי למה שאני עושה היום, לקריירה המקצועית שלי ולקריירה האקדמית שלי. לולא הכאבים, לא הייתי הופכת למי שאני. הכאבים בחדירה גרמו לי לקרוא תיגר על נורמות ופרקטיקות שנראות לנו טריוויאליות כמו לאכול, לחרבן ולהזדיין (עם חדירה). כל כך הרבה נשים ונערות שלא כואב להן בחדירה, מקיימות יחסי מין עם חדירה, למרות שהיא לא מסבה להן שום עונג פיסיולוגי. נשים לפעמים שוכבות על הגב וחושבות "מתי הוא כבר יגמור ונוכל להתרכז בי?" או "יאלללה שיגמור כבר כדי שנוכל ללכת לישון". וזה לא כי כואב להן. זה כי סקס שמתמקד רק בחדירה, פמפום פנימה והחוצה, במיוחד בגילאים הצעירים של קיום יחסים של חדירה (14 – 25), הוא משעמם, לא מענג במיוחד ומונוטוני. הגוף של נשים רבות (וגם של גברים רבים) צריך רוצה עונג במקומות שונים בגוף, בקצב משתנה ובאינטנסיביות או עדינות מגוונת.

נשים שכואב להן בחדירה ידעו לזהות מהר מאוד שחדירה זה לא בשבילן (למרות שהן/אנחנו עדיין מאוד רוצות לבצע אותה כדי להרגיש אנחנו נורמאליות ושזה לא רק בראש שלנו כי "הכל תקין"), כי הגוף שלהן/שלנו סימן להן/לנו את זה. הגוף שלנו צועק "אני לא רוצה את המגע הזה. אני רוצה דברים אחרים שעינגו אותי עד עכשיו כמו מין אוראלי, סקס יבש, ליטוף, עינוג עצמי, פליק, מין ידני, נשיקה". ואז בתוך הראש שלנו מתחיל ויכוח: "למה אני צריכה לעשות חדירה אם זה כל כך כואב לי?", מול "אני רוצה להיחדר בלי כאב כדי להיות כמו כולן", לבין "אבל הוא צריך את זה. הוא צריך חדירה", וגם "אבל למה אני צריכה לעשות מה שהוא צריך אם זה כל כך כואב לי ואני בכלל לא נהנית מזה?".

אנחנו ברות מזל לא רק כי אנחנו קוראות תיגר ושואלות שאלות על מה שנתפס בעיני החברה כמובן מאליו. אנחנו ברות מזל כי אנחנו מגיעות לרמת היכרות עם הפות והנרתיק שלנו, שרוב הנשים לא מגיעות אליה בימי חייהן. אנחנו לומדות להכיר את שרירי הנרתיק שלנו מבפנים: מתי הם מכווצים, מתי הם משוחררים, איזה אזור מרגיש מתוח ומה מרגיש רפוי, מתי אנחנו רטובות ומתי החרדה כל כך גבוהה שאין סיכוי שאפילו הזרת תיכנס פנימה. נשים אחרות בכלל לא מודעות לזה (שזה גם בסדר כמובן).

אנחנו ברות מזל כי אנחנו מגלות דרכים רבות, חדשות ומגוונות להגיע לעונג מיני. אנחנו לא רק ממוקדות בחדירה "כי צריך" אלא מחפשות אלטרנטיבות, מפיקות עונג מהגוף שלנו בדרכים שלא חשבנו שניתן, ולומדות מלא תוך כדי. אנחנו לומדות לבחור פרטנרים טוב יותר ואיך לתקשר בצורה משמעותית יותר את מה שאנחנו רוצות. הצבת גבולות הופכת לקלה יותר ומשא ומתן מיני הוא מרכזי במפגשים המיניים שלנו. נכון, זה נשמע מתיש אבל אלו מיומנויות סופר חשובות במגע מיני. יש לנו תקשורת מינית גבוהה ואנחנו מחוברות לרצונות שלנו הרבה יותר מהגבר או האישה הממוצעים (בתקווה שאנחנו עוברות טיפול טוב – רגשי ופיסי).

אז באמת שאין לנו מה להיות מיואשות. נכון, זה מצב קשה. אף אחת לא רוצה להרגיש חריגה אבל כל כך הרבה נשים חוות אי נוחות עד כאב בזמן חדירה (ושלא נדבר על מה שקורה בשנה הראשונה אחרי לידה), שזה כבר לא כזה חריג. ככל שנדבר על זה, נחשוף נשים רבות יותר לתפיסה שסקס הוא לא רק חדירה, ככה נוכל להקל על עצמנו, אחת על השניה ועל הילדות שיתבגרו ויהיו לנערות ונשים, בתקווה שיחוו עולם מיני משוחרר מציוויים, פרקטיקות נורמטיביות ודברים שנשים "צריכות" לעשות.

הדברים שלא מספרים לנו על הגלולות למניעת הריון – טור שכתבתי לאון לייף

20 יול

האם גלולות למניעת הריון באמת נתנו לנו שחרור מיני והגנה או שיעבדו אותנו להורמונים שפוגעים בגופנו ומשחררים את הגברים מכל אחריות? ומה הן עושות לחשק המיני שלנו? כל הפרטים שעוברים מפה לאוזן והרופאים/ות לא ששים/ות לספר.

כאבי ראש, בחילות, הקאות, עלייה בכולסטרול, קרישת דם, תסחיף ריאה, פטרייה חוזרת, דלקות בדרכי השתן, כאבים. לא. אלה לא תסמינים של מחלה חשוכת מרפא או אפילו שפעת רגילה. אלה רק חלק מתופעות הלוואי של גלולות למניעת הריון. וזה אפילו בלי שהזכרתי את היובש בנרתיק והירידה המשמעותית בחשק המיני.

גלולות למניעת הריון נחשבות להמצאה החשובה ביותר עבור נשים בהיסטוריה האנושית כולה, ובמאה העשרים בפרט. פחות יודעות על כך, אבל הגלולה למניעת הריון לא הומצאה כדי לשחרר נשים או לתת להן שליטה על גופן. הגלולה למניעת הריון הומצאה על ידי כומר קתולי שביקש למצוא דרך טבעית, ביולוגית, לצמצום הילודה כדי להוריד את רמת העוני, ושתאושר על ידי הכנסייה. כך הומצאה הגלולה, בעידודה של הכוהנת הגדולה של תכנון משפחה ואמצעי מניעה, מרגרט סנגר, שקראה לתכנון משפחה כבר משנות העשרים ואף ישבה בכלא על חלוקת קונדומים בגטאות העניים ביותר בארה"ב.

הגלולה למניעת הריון הגיעה לחיינו בשנת 1960, ונחשבה למעשה מהפכני של ממש. פעם ראשונה לנשים הייתה היכולת לשלוט בהשלכות של יחסי מין, במסגרת הנישואין או מחוצה לה, ובמקביל למהפכה הפמיניסטית והמהפכה המינית, היא הביאה בשורה של ממש תחת הרעיונות של שוויון מגדרי, חופש מיני ושחרור האישה.

מה המחיר שאנחנו משלמות?

ואני שואלת את השאלה הבאה, האומנם הגלולה למניעת הריון נתנה לנו את החופש הזה? האם היא שחררה אותנו באמת מבחינה מינית, או שמא היא שיעבדה אותנו מחדש לרצונותיו המיניים של הגבר, הפכה אותנו לתלויות בחברות תרופות שעושות הון על גבינו, וגרמה לנו לשלם מחיר גדול בבריאות שלנו?

תופעות הלוואי הכתובות מעלה אינן מבוססות בהכרח על מחקרים רפואיים. לחלקן יש ביסוס מחקרי וחלקן מבוססות על סמך שיחות "רגילות" עם "נשים רגילות". ה', חברתי הטובה, הפסיקה עם הגלולות והכולסטרול צנח חזרה למקומו הנורמאלי כיאה לאישה בת 25. ע' הפסיקה עם הגלולות וכאבי הראש נעלמו. מ' הפסיקה עם הגלולות ובמקום למות מתסחיף ריאה, היא הבריאה לגמרי. ג' ממשיכה להסתובב עם טיפות עיניים כי הן מתייבשות לה מאז שהיא לקחה גלולות לפני כמעט עשור, ולמרות שהפסיקה לקחת אותן.

כמעט כל הנשים שאני מכירה, שאינן משתמשות באמצעי מניעה הורמונאליים, אינן נוטות לקבל פטרייה בנרתיק, וגם יש להן הרבה פחות דלקות בדרכי השתן. נשים עם כאבים בפות במהלך יחסי מין הפסיקו עם אמצעי המניעה ההורמונאלי, והכאבים פחתו משמעותית או נעלמו לגמרי. ה' הפסיקה להשתמש בגלולות והקיבה שלה הפסיקה לעשות לה צרות. אבל עיקר הנושא עליו אני רוצה לדבר פה, הוא ייבוש הפות וירידה בחשק המיני, שנ', חברתי הטובה, ידעה להבחין בהם בצורה משמעותית, לאחר שהפסיקה עם הגלולות.

הסוד הגדול מאחורי הגלולה

אחת מתופעות הלוואי העיקריות והמושתקות ביותר בנוגע לגלולות למניעת הריון ושאר אמצעי המניעה ההורמונאליים, הם הירידה בחשק המיני וגרימת יובש בנרתיק. לא רק שממציאי ומשווקי הגלולות מסתירים מאיתנו את תופעת הלוואי המרכזית הזאת, רופאי/ות הנשים משתפים/ות עם זה פעולה. הם רואים/ות לנגד עיניהם/ן מניעת הריון ולא מעבר לכך.

תעשיית התרופות מחפשת פתרונות בהם הגבר לא יצטרך לשים קונדום או לקחת איזושהי אחריות על מניעת הריון, אפילו במחיר של מחיקת הליבידו שלנו לחלוטין. נשים מסתובבות חודשים ושנים עם השאלה "לאן נעלם החשק המיני שלי?" כשהתשובה לכך נמצאת ממש לנגד עיניהן.

גלולות למניעת הריון מכילות הורמונים שמוציאים מאיזון את מצב החומציות הטבעי בפות ולכן הנטייה החוזרת לפטרייה. השינוי ההורמונאלי, המלאכותיות של ההורמונים, הם אלו שגורמים ליובש בפות. נשים רבות מתקשות להגיע לגירוי מיני כבעבר, מהרגע שהן לוקחות גלולות, ופשוט לא בא להן יותר סקס.

למה לא מספרים לנו?

נשאלת השאלה מדוע תופעת הלוואי של ירידת החשק המיני מוסתרת מאיתנו? האם באמת יושבות להן קבוצות אינטרס ומונעת מאיתנו את המידע הזה? האם לא נעשו על כך מחקרים שניתן לפרסם? או שאולי זה באמת לא מעניין אף אחד/ת? תחשובנה כמה כסף מגלגלת התעשייה הזאת על חשבון הליבידו שלנו. דמיינה איזה אושר יש לגברים שאינם צריכים להתמודד עם ההשלכות של המעשים שלהם?

כמובן שאין כאן רצון לשלול מנשים שבוחרות בגלולות למניעת הריון כאמצעי המניעה שלהן את חופש הבחירה. יש נשים רבות שהגלולות אינן משפיעות עליהן כלל, יש נשים שנטילת גלולה מסדירה את הווסת שלהן או מעלימה אותה לגמרי, או מנקה את הפצעונים מהפנים ומעלימה את השיער מהחזה והבטן. ועם זאת, חשוב שכל אישה תדע את כל ההשלכות של בחירתה.

האם אנחנו באמת "מוגנות ומשוחררות"?

למרות מה שמנסים למכור לנו, הגלולות אומנם מגינות עלינו מפני הריון לא מתוכנן, אך הן לא הפכו אותנו ליותר משוחררות מינית או ליותר חופשיות. להיפך, הן הפכו אותנו לתלויות לחלוטין בהן. היום, להגיד לגבר לשים קונדום, זה בערך כמו להגיד לגבר שאת לא רוצה שישלם על הדייט.  הגלולות רק הפכו אותנו לזמינות מינית יותר, הן נותנות היתר לחדור אלינו תמיד, ללא השלכות, וללא דאגות. עדיין אין לרובנו את החופש להחליט מי, איך, ומתי ייכנס לגוף שלנו, והן טשטשו את הזכות שלנו להגיד לא, כי הרי אנחנו כבר "מוגנות".

אז אולי כדאי שתיקחו כמה דקות לחשוב: את מי באמת משרתות גלולות למניעת הריון? לכאורה הן בכל זאת מגינות עלינו בצורה הטובה ביותר. אך באיזה מחיר?

מוקדש לואגינות של העולם

8 מרץ

לרגל יום האישה החלטתי לכתוב פוסט קצת אחר. פוסט שמוקדש כולו לואגינות. בגלל סוג העבודה שלי אני מתעסקת הרבה בואגינה. או יותר נכון בפות. פותים. פותות. (מה הרבים של פות?). אני מדברת עם נערות על הואגינה שלהן, אני מסבירה להן איך מאוננות, מציירת ואגינות על הלוח ומצדיעה לדגדגן, מפרסמת פוסטים על ואגינות, חוקרת ואגינות, בקיצור, כפי שחברתי אורית קוראת לי "שרון פות" וידידי גידי קורא לי "שרון פותשלימי".

אז למה אני רוצה להקדיש פוסט שלם לואגינות? קודם כל, כי לא עושות את זה מספיק. מלבד מונולוגים מהואגינה, אין באמת שיח אותנטי על ואגינות. המפגש היחידי שיש לנו עם הואגינות שלנו עובר דרך תחבושות היגייניות, שטיפה אינטימית, כנפיים, מוליכים, ויברטורים, בולבולים, גינקולוג/ית. כל מיני דברים שמרחיקים אותנו מהואגינה שלנו. ושנית, כי יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעות על האיבר המופלא ביותר שיש לנו בגוף. שלצערי, הרבה פעמים מלווה ברגשות אשם, בושה, גועל, חרדה ולכלוך.

דבר ראשון: השיער. וידוי אישי, אני לא מורידה שיערות מהואגינה שלי. בכלל. כן כן, אולי אתן נחרדות למראה עיניכן, או יותר נכון, נחרדים (לא נראה לי שיותר מדי גברים קוראים את הבלוג שלי), אבל אני לא מורידה שיערות מוהאגינה שלי. הוגאינה שלי היא ואגינה בוגרת. ואגינה של אישה ולא של ילדה. אני לא מושא משיכה לאף פדופיל שמחפש ואגינה חלקה, לפני גיל ההתבגרות. ואם עמדה זו אינה מספקת אתכן, אז גם יש סיבה רפואית להימצאותו של השיער שם. יש לו מטרה. השיער מגן על העור הרגיש והורידים העדינים שיש בואגינה שלנו. הוא מגן עליה מפני מכה, שריטה, או כל דבר אחר לא נעים. זה לא פלא שכשמורידות שיערות בשעווה או בגילוח, יוצא לפעמים דם ונוצרים פצעים. הכל שם נורא נורא עדין.

שני: שטיפה אינטימית. מי לעזאזל המציא/ה את הדבר הזה? זה בטח המציא. אף אישה לא הייתה יכולה לחשוב על משהו כל כך מזיק לגוף שלה רק בשם ריח. ואגינה אמורה להריח ככה. זה אומר שהיא ואגינה בריאה. זה אומר שכל התהליכים שקורים לנו במהלך החודש, ביוץ וווסת, מתרחשים כשורה. הריח עוזר לנו להבין מתי משהו אינו כשורה. כשהריח הוא מאוד חזק ולא נעלם הרבה זמן, וניתן להריח אותו מבעד למכנסיים לא רק כשאת עירומה או בשירותים, אז זה אומר שאולי יש לך פטרייה או משהו חמור יותר. כל השטיפות האינטימיות המטופשות הללו רק גורמות ל – א. טשטוש הריח האותנטי שלך וקושי לזהות אם משהו אינו כשורה, ב. מגביר את הגירוי הפנימי של פנים הואגינה שלך, ומוציא מאיזון את כל החומציות הטבעית שלך. התוצאה של זה היא הגברת ההפרשות. כשאת עושה סקס, אמור להיות לך ריח של ואגינה. זה ריח של סקס. ומיצי גוף. וככה זה צריך להיות! הכי כדאי לשטוף את הואגינה שלנו עם מים בלבד.

דבר שלישי, רביעי, חמישי ושישי: ווסת, טמפונים, הפרשות, תחתוניות. ווסת אמורה לצאת החוצה! הדם לא אמור להישאר בתוך הגוף שלך. אולי בעצם כדאי שאני אתחיל מהתחלה. לא הרבה נשים מבינות את המחזוריות של החודש. עדות לכך היא שכל כך הרבה נשים עדיין קוראת לדימום החודשי מחזור ולא ווסת. כל חודש הגוף שלנו משחררת ביצית, ואחרי 14 ימים, אם אין הריון, יוצא דימום. הדימום זה ריפוד של דפנות הרחם כהכנה להריון, וכשאין הריון, הוא יוצא החוצה. במהלך כל החודש הואגינה שלנו מפרישה הפרשות שונות בהתאם לזמן בחודש. בביוץ יש הפרשות מרובות יותר, בצבע קצת אחר מלבנבן, צהבהב וקצת חום אפילו, ולפני הווסת יש הפרשות חומות יותר. בין לבין יכולות להופיע הפרשות במקרה של פטריה, מזג אויר חם, פעילות גופנית, ועוד. הכנסת טמפון לגופך בעצם סותמת לך את הפתח ואינה מאפשרת לדימום לצאת כמו שצריך. מדובר בהכנסת כימיקלים לגוף. אני יודעת, הרבה קוראות עכשיו תגדנה לעצמן, אבל אני מתה על טמפונים. וזה בסדר גמור. אבל רק שתדענה שזה להסתובב עם חפץ זר בתוך הגוף שלכן למשך שעות. ואגב הפרשות, דענה שתחתוניות מגבירות את ההפרשות כי גם הן, כמו השטיפה האינטימית, מעוררות גירוי לואגינה ומעודדת אותה להפריש. ועל אחת כמה וכמה תחתוניות עם ריח או צבע, או נייר טואלט עם ריח או צבע, שמעוררים את אותו גירוי בדיוק. לאחר 13 שנים לפחות, הפסקתי להשתמש בתחתוניות יומיות לפני שלושה ימים. ותודה לך איילת על זה.

דבר שביעי: גלולות למניעת הריון. כבר כתבתי על זה בעבר בפוסט אחר. אבל חשוב לי לכתוב זאת שוב. נכון, הרבה נשים גם לא אוהבות קונדום (פחחחח נגיד ואני מאמינה להן), אבל יש הרבה דברים שאנחנו לא יודעות על גלולות למניעת הריון. קודם כל, הן מייבשות לנו את הואגינה ומורידות לנו את החשק המיני. אבל מה לא ניתן כדי שנוכל להיות זמינות לחדירה מתי שהוא רק ירצה? שנית, גלולות לעיתים גורמות לכאבי ראש, בחילות, סחרחורות, אנגינות ומיגרנות. ובעיקר, גם הן מנתקות אותנו מההתנהלות האותנטית של הגוף שלנו. ואתן מכירות אותי, אני רחוקה מלהיות רוחניקית, של מעגלי נשים, שמהללת את הואגינה שלה. הואגינה שלי מספיק מתוסבכת גם בלי זה…. אבל גלולות מפרות ומשבשות את המחזוריות הטבעית של הגוף שלנו, ויוצרות לנו דימום מלאכותי כדי שלא נחשוב שאנחנו עקרות או משהו.

כמה מאיתנו באמת הסתכלו על הואגינה שלהן? ישבו עם מראה, בפיסוק רגליים, ולקחו את היד שלהן, הפרידה את השפתיים הפנימיות, הסתכלה על פתח השתן ופתח המין, ובחנה אותה? ולמה זה מגעיל כל כך הרבה נשים? אני קוראת לכן, נשות העולם, הביטו בואגינה שלכן. היא מדהימה! למעוניינות לדעת איך לעשות את זה אני מפנה לאתר מדהים של ד"ר אחינועם לב שגיא להסבר: http://www.vclinic.co.il/

ובנימה רצינית לסיכום, אני מאחלת לכולנו לאהוב את הואגינה שלנו, לענג אותה ולדאוג לה, ללא אלימות עצמית, וכמובן ללא אלימות על ידי מישהו אחר. שרק אנחנו נבחר מי ייגע בה וייכנס אליה.

יום האישה שמח!

חשבתן שהגוף שלנו שייך לנו? אז טעיתן. ובגדול. בגלל זה אני פמיניסטית רדיקאלית

27 ינו

רצף של אירועים מהשבועיים האחרונים הובילו אותי למסקנה שהגוף שלנו אינו ברשותנו. אין לנו זכות על הגוף שלנו. בשבוע שעבר הגיעו שתי נערות לדלת הפתוחה כשאחת מהן עם חשש להריון. יועצת נוספת ואני התחלנו לשוחח עם הנערות ועלה ששתיהן מקיימות יחסי מין עם החבר שלהן ללא אמצעי מניעה כלל. אם בא לו הוא גומר בחוץ ואם לא אז בפנים. כששאלתי האם הן מבקשות או דורשות קונדום הן אמרו, "אנחנו אומרות אבל זה לא משנה. הוא גם  ככה לא שם". אחרי בקשה אחת, הן כבר לא מבקשות עוד פעם. בהמשך השיחה התברר שזו שאין לה חשש להריון גם שכבה עם מישהו אחר שבוע לפני כן. כשקצת חפרנו במה קרה שם והתחלנו לקלף את הסיפור, התברר שהנערה כלל לא רצתה "לשכב" עם הבחור השני ושהיא הייתה במסיבה ושיכרו אותה או שהיא השתכרה והיא לא בדיוק זוכרת מה קרה אבל היא יודעת שהיא לא רצתה. אני כמובן לא נתתי שם לחוויה שעברה עליה. אבל שאלתי כמה פעמים אם היא רצתה והיא אמרה שלא. אחר כך שאלתי את שתיהן אם הן רוצות לקיים יחסי מין עם החבר שלהן, ותשובתן הייתה "זה בסדר. לא איכפת לי". "האם את לפעמים יוזמת? רוצה?", שאלתי. "לא" הייתה תשובתן. בהמשך דיברנו על אמצעי מניעה וגלולות למניעת הריון, אבל עד הגלולות אני רוצה שהם ישתמשו בקונדום. הנערה אמרה שאין סיכוי שזה יקרה. יחד ניסינו לראות איך היא יכולה להימנע מלקיים מין לא מוגן. בסוף השבוע היא אמורה לישון אצלו אז החלטנו שהיא פשוט לא תלך אליו הביתה. הם יבלו במסיבה אבל היא לא תגיע למצב שהיא תהיה איתו במיטה ולא תוכל לעמוד על שלה. פתרנו את הרע במיעוטו. בינתיים השנייה בהריון וצריכה לעבור ועדה והפלה.

השבוע העברתי סדנא בבית ספר מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב, והנושא היה מיתוסים וסטריאוטיפים על אונס ותקיפה מינית. מטרת הסדנא היא לפרק דעות קדומות שמושרשות אצלנו כחברה, וכפרטים, בנוגע לפגיעה מינית. דיברנו על "טיפוסי" נאנסת ו"טיפוסי" אנס. בטיפוסי נאנסת היו אמירות של "מי שנאנסת היא שרמוטה, נותנת, לובשת חשוף ומביאה את זה על עצמה". לפתע יצאה נערה מהכיתה בסערה. אני הופתעתי מהיציאה הדרמטית מהכיתה. למזלי הייתה עמי מנחה נוספת כך שיכולתי לצאת אחריה ולבדוק מה קרה. הנערה בכתה בשירותים וסיפרה לי שהיא נאנסה לפני שנתיים ושחלק מהבנות בכיתה יודעות וחלק לא. והבנים בטוח לא יודעים. וגם לא הוריה של הנערה. היא אמרה שהאמירות שלהם רק גרמו לה להרגיש יותר אשמה במה שקרה לה ושזה בכלל לא נכון שמי שנאנסת היא שרמוטה או נותנת. כמובן שאמרתי לנערה שהיא לא אשמה ושאין לה במה להתבייש. אין לה חלק במה שקרה לה. ושבדיוק בגלל זה אנחנו נמצאות בכיתה ומעבירות את הסדנא הזאת. אמרתי לה כל הכבוד על זה שהיא סיפרה לי וגם לחברותיה וליועצת. זה לא מעשה קל והיא גיבורה.

יום שלישי, מגיעות שתי נערות. שתי יועצות נכנסות איתה לשיחה. אחרי חצי שעה היועצות נכנסות לחדר שאני נמצאת בו ומספרות לי שהנערה סיפרה שהיא שכבה עם נער, שהיא מדממת, וכואב לה. היועצות שאלו אם היא רצתה לשכב איתו. היא אמרה שלא. הן שאלו אם היא אמרה לא והיא אמרה שהיא אמרה לא. היא אמרה לא כמה וכמה פעמים. היא בכתה והתכווצה ודיממה. הוא בחר שלא לראות. לא להקשיב. לא להרגיש. הנערה אמרה שזה לא היה אונס. כשניסינו לחדד איתה את ההגדרה, היא אמרה שנכון, היא קיימה יחסי מין נגד רצונה ונגד הסכמתה, אבל זה לא אונס. לא התווכחנו איתה. אנחנו יודעות את החשיבות של לתת שם למה שקרה לה, אבל זה לא הזמן. מה שכן, הנערה הרגישה אשמה ובושה וכמובן שלא סיפרה להוריה. היועצת וכמה חברות יודעות. נסענו לבית החולים לבדיקה גניקולוגית. וגם כדי לקבל טיפול נגד מחלות המועברות על ידי מגע מיני. זה בעיקר מה שהטריד את הנערה המקסימה הזאת. גם בבית החולים הגוף שלה לא היה שלה. הרופאה שאלה אותה הרבה שאלות, חודרניות, וללא שום אמפטיה. "מה קרה" בקול צורמני ומציק. וזה אחרי שהיא כבר סיפרה 3 פעמים בשעה האחרונה מה קרה: ליועצות, לי ולעובדת הסוציאלית בבית החולים. והיא הלכה לבדיקה גניקולוגית. וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי, אלוהים אדירים. זו הבדיקה הגניקולוגית הראשונה של הנערה הזאת. זה מה שהיא צריכה לעבור. ככה היא צריכה לעבור את זה.

סדנא נוספת ביום רביעי. הפעם מטעם דלת פתוחה. עם נערים. הנושא הוא מיתוסים לגבי מיניות, פורנוגרפיה, יחסים זוגיים. במהלך הדיון המעורר אחד הנערים אמר "מה אני בא לתקוע אותה מאחורה וזהו". באותו הרגע נשברתי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. שסף הסיבולת שלי לפטריארכיה נסדק. הוצאתי אותם להפסקה והתקשרתי לחברה ואשת מקצוע ממרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. פתאום הרגשתי שזה בכל מקום. שאנחנו לא יכולות לנצח את זה. שאנחנו בצד המפסיד. ולא משנה כמה סדנאות נעביר, וכמה שיחות נעשה, וכמה חינוך והפגנות ולובי וחקיקה, זה לא יעזור. אנחנו נלחמות בתחנות רוח. ובגלל זה אני פמיניסטית רדיקאלית. כי המאבק הפמיניסטי הוא מאבק על הגוף. וכל עוד הגוף שלנו לא בידינו, השחרור האמיתי לא יכול להתקיים. הדיכוי מתקיים בגופנו.

אני יוצאת מהסדנא ומשוחחת עם חברה ממרכז אישה לאישה שמספרת לי שאישה התקשרה אליהן וביקשה למצוא רופא/ה נשים שלא עושה ועדות להפסקת הריון. כמובן שלא היא ולא אני הפננו אותה לרופא/ה כזה/את. אין דבר כזה. הגיעה אליה אישה נשואה בשבוע 12 והם לא רוצים להמשיך את ההריון. הועדה לא תאשר לה לעשות הפלה כי היא אישה נשואה. במקרה הגרוע ביותר היא תביא ילד שהיא לא רוצה לעולם.

אז מי עדיין רוצה להפגין נגד הדרת נשים?

כמה מכן פנו אליי בשאלת מקור השם של הבלוג. התשובה תינתן ברשומה הבאה. אני מבקשת לא להפיץ אותה בפייסבוק אבל כן להפיץ אותה לנשים שנדמה לכן שסובלות ממה שמתואר מטה. אתן לא מאמינות איך זה יקל עליהן. ותפנו אותן אליי. אני רוצה לראיין אותן לתזה שלי

17 יונ

אובחנתי לראשונה בויסטבוליטיס בגיל 20, לקראת יום הולדתי העשרים ואחת. הייתי בשנה הראשונה שלי באוניברסיטה וכשנה קיימתי יחסי מין מלאים עם חדירה ועם כאבים. אחרי מקרה בו הלכתי עם גבר הביתה אחרי הדייט הראשון שלנו, ושכבתי איתו, מאוד מאוד כאב לי, החלטתי שאני לא עושה את זה יותר. שסקס לא אמור להיות ולהרגיש ככה ובטוח משהו בי לא בסדר. אני אמצא את הבעיה. וככה רופאת הנשים שלי הפנתה אותי לרופאת מומחית לטיפול מיני שתוכל לעזור לי. איני זוכרת את הרגשתי אז, אך היום אני קוראת לה הרופאה שהצילה את חיי. ולא, מה שהיה לי הוא לא מחלה מסכנת חיים והיא אפילו לא מחלה. לא מחלה בעיני.

הגעתי אל ד"ר ליאורה אברמוב עם רגשות מעורבים. שמחתי על כך שאולי יש מישהי שתעזור לי אבל לא הבנתי מה זה כבר יכול להיות. אף פעם לא שמעתי על בעיה בקיום יחסי מין אצל נשים או על כאבים כל כך חזקים שבא לך למות תוך כדי חדירה. הגעתי אליה עם אמא שלי והיא חיכתה בחוץ. בפנים שאלה אותי הרופאה מיליון שאלות: על המשפחה שלי, ההתנסויות המיניות שלי, הפחד מזריקות והיחס לכאב באופן כללי, על האופי שלי ועוד ועוד. היא אמרה שכדי לאבחן את הבעיה היא צריכה לעשות בדיקה מקיפה של מי אני ולא רק לבודד את בעיית הכאב. אחרי זה היא הורתה לי לשבת על כסא הגניקולוגית לבדיקה שתאבחן אותי. אין צורך להסביר כמה בדיקה גניקולוגית כואבת לויסטבוליטית. היא לקחה מקל אוזניים. המקלות הקטנים איתם אנחנו מנקות את האוזניים. והכניסה אותו לואגינה שלי. היא העבירה את המקל על דפנות הואגינה שלי ואני צעקתי מכאבים. אמרתי לה להפסיק שהיא מכאיבה לי ואני לא מבינה איך יכול להיות שהמקל הקטן הזה כואב לי. היא אמרה לי שמה שיש לי זה ויסטבוליטיס. ואני שאלתי אותה מה זה ולא הבנתי על מה היא מדברת. היא עשתה לי עוד כמה בדיקות כדי לשלול סיבות אחרות לכאבים כמו בדיקת פאפ והחזירה אותי לשולחנה.

היא הגדירה ויסטבוליטיס ככאבים בדפנות הנרתיק בזמן חדירה הנובעים מכיווץ בלתי רצוני של הנרתיק או מיובש. היא אמרה שהרפואה לא יודעת ממה זה נגרם או למה אבל זה שכיח אצל נשים צעירות בין גילאי 20 – 30 ואחת מכל שמונה נשים סובלת מזה. היא גם אמרה לי שלא יודעים אם זו תגובה פיסיולוגית למשהו או נפשית. אין לדעת. לא האמנתי שיש דבר כזה שכל כך הרבה נשים סובלות ממנו ואף אחד לא מדבר על זה. אין שום מודעות לזה באף מקום. וכמה רופאות עברתי עד שהגעתי אליה. היא אמרה לי שאסור לי להשתמש בגלולות ונתנה לי כל מיני הנחיות מעתה שאני צריכה לעשות כדי להקל על הואגינה שלי. הטיפול שהיא נתנה לי מחולק לשלושה חלקים: עבודה עצמית בבית, טיפול מיני של דיבור וטיפול פיסיותרפי לרצפת האגן. פיסיותרפי? צעקתי לה. היא אמרה שכן. שזה טיפול שהתחיל במקור לשיקום נפגעות אונס והתרחב לנשים כמוני. שיש להן כאבים וצריכות לאמן מחדש את הואגינה שלהן כדי שתתאים לחדירה. הטיפול העצמי בבית כלל החלפת אבקת הכביסה שלי לנטולת חומרים שיכולים לעורר גירוי מסוים אצלי, החלפת נייר הטואלט ללבן ללא ריח או צבע, החלפת הסבון שלי לואגינה בלבד, וידוא שכל התחתונים שלי הם מכותנה, אמבטיות פעמיים בשבוע עם שמנים ארומטיים של רבע שעה לפחות, נטילת כדורים הומופאתיים ותרגילי שרירים לשרירי הואגינה שלי כל יום. מה זאת אומרת? כל יום להכניס לעצמי אצבע ולעבוד על האזורים הכואבים. הטיפול המיני כלל שיחה עם סקסולוגית פעם בשבוע שזה היה בערך כמו טיפול פסיכולוגי רגיל אך היה ממוקד במיניות שלי. שכמובן איננה מופרדת משאר האני שאני.

הטיפול הפיסיותרפי שעברתי, שלו אני מקנה את מרב ההצלחה, כלל ביקור אחת לשבוע אצל אינה המהממת במרפאת מכבי בחולון, בו היא הכניסה לי אצבע כל שבוע ועבדה איתי על השרירים הכואבים שלי. אחרי כמה פעמים של עבודה עם אצבע עבדנו על מרחיבים וביופידבק. את המרחיבים הייתי צריכה להזמין מצרפת משום מה. התחלנו עם מבחנת דם קטנה ואמרתי לאינה שאין סיכוי שהדבר הזה נכנס אליי. פשוט אין סיכוי. כל כך פחדתי מהכאב שלא הבנתי למה אני צריכה לעשות את זה אם זה לא זין. מספיק אני כואבת כשזה ביחסי מין אז למה גם עכשיו? "שרון, הרי קיימת כבר יחסי מין וזה הרבה יותר גדול מזה נכון? אז למה נראה לך שזה לא ייכנס?". וזה נכנס וכאב כאבי תופת. אבל אחרי כמה שבועות שעבדתי בבית עם המבחנה הקטנה הזאת, זה כבר לא כאב. אז עברנו למבחנה קצת יותר גדולה. ושוב אותו הסיפור. "אין סיכוי שזה ייכנס אליי" אמרתי לאינה והיא בתגובה אמרה "שרון, אמרת את זה גם על המבחנה הקודמת". והיא הכניסה לי את המבחנה ואני כאבתי מאוד. גם הכאב הזה דעך אחרי כמה שבועות ואז הגיעה האלקטרודה של הביופידבק.

אני יודעת שזה נשמע כמו עינוי אבל זה לא. האלקטרודה הייתה טיפה יותר גדולה מהמבחנה השנייה ומאוד פחדתי מזה. אבל הפעם הויכוח עם אינה לא התרחש. היא הכניסה לי את האלקטרודה וגם היא כאבה. את האלקטרודה היא חיברה למסך מחשב שהראה קו שנמצא גבוה מאוד על הצג. הקו הזה הראה את רמת הכיווץ בו אני נמצאת. כלומר, האלקטרודה קלטה את מצב השרירים שלי ואני עכשיו הייתי צריכה ללמוד כיצד לשחרר את השרירים שלי כדי להוריד את הקו. ככה עבדנו כמה שבועות. בשלב מסוים הייתי צריכה לצייר את הציורים שיש על הצג לפי הכיווצים שלי. למדתי לתאם בין התחושה שלי לרפיון האמיתי של שרירי. תמיד כשהאלקטרודה נכנסה הקו היה גבוהה ועם הזמן, מהר מאוד, הקו ירד. היו פעמים אפילו שכבר הרפיתי לפני הכנסת האלקטרודה והקו היה נמוך יחסית. אחרי זה עברנו למבחנה מספר ארבע, זו מצרפת. מבחנה גדולה, מפלסטיק איכותי שמרגיש ונראה כמו זכוכית. פחדתי פחד מוות. זה היה גדול ומפחיד ואין סיכוי שזה נכנס אליי בלי להכאיב לי. ובסופו של דבר, אחרי משא ומתן עם אינה, זה נכנס וכאב ואז זה כבר כאב פחות.

מרחיב מספר חמש היה מאותו הסוג רק קצת יותר גדול. אותו הסיפור היה גם כאן. אני שמחתי שהגענו למרחיב האחרון ונשמתי לרחבה שאני משתפרת. במקביל, כל פעם שעברנו מרחיב, הייתי צריכה לעבוד איתו בבית על תרגילים שאינה נתנה לי ועל תנוחות שהרופאה נתנה לי. הייתי צריכה לנסות להחדיר את המרחיב כשאני על הגב, כשאני בישיבה, כשאני על הברכיים, כשאני בעמידה. כשאינה אמרה לי שאני לקראת סיום, קבעתי תור נוסף לליאורה. היא ביקשה ממני ללכת לקנות ויברטור. "ויברטור? למה?" היא אמרה שהמרחיב הגדול ביותר שיש לי אינו הגודל הכי גדול של זיינים שאני אתקל בהם והיא רוצה להכין אותי לכל. היא הפנתה אותי לחנות צעצועי מין לנשים "סיסטרס" ואמרה לי להגיד להן שהיא הפנתה אותי. היא אמרה לי להראות את המרחיב שלי ולהגיד שאני צריכה משהו רחב יותר וארוך יותר. הכי פשוט שיש. וכמו חיילת צייתנית, לקחתי את אמא שלי והלכנו לחנות מין. הן היו סופר מקצועיות וידעו בדיוק מה אני ומה אני צריכה. אמא שלי שילמה לי על הויברטור (היא לא יודעת שזו המתנה הכי טובה שקיבלתי בחיים שלי….) והייתי צריכה לעשות את התרגילים הפיסיותרפיסטים שלי עכשיו עם הויברטור. זה היה אתגר אמיתי אבל גם אותו צלחתי.

חשוב לי לציין שמרגע האבחון ועד סיום הטיפול הרגשתי מצד אחד דפוקה ומצד שני ברת מזל. דפוקה כי למה זה קרה לי? ואיך יכול להיות שיש דבר כזה? וכמה אני לא בסדר ואין סיכוי שזה ישתנה. התחלתי גם לכעוס על העולם שלא סיפר לי את האמת על חדירה ועל דברים כאלה. ואיך תמיד הסרטים מראים שרגע החדירה והמשכה הם כל כך מענגים עבור נשים שזה פשוט מעולה. כעסתי. מאוד.

כשסיימתי את כל הטיפול, הפיסיותרפי והמיני, פגשתי בחור שהיה החבר הרציני האמיתי שלי והפעם הראשונה שלא כאב לי בחדירה. זה לא שזה לא כאב לי אף פעם, אבל יכולתי להפוך את זה לכואב פחות. ידעתי איך לשלוט בכאב כדי להפחית אותו ואיזה תרגילים לעשות כשהחדירה רק מתחילה. אני יודעת בדיוק איך ואיפה כואב לי ופשוט למדתי להכיר את הגוף שלי ואת הואגינה שלי בפרט. למדתי שכואב לי בחדירה הראשונית ואז אחרי שהזין כבר בפנים, פחות כואב לי. למדתי שכואב לי כשיוצאים עד הסוף ונכנסים שוב אבל אם אין יציאה של הזין עד הסוף אז לא כואב לי. הדבר החשוב ביותר שלמדתי על עצמי ועל ה"מחלה" הזאת היא שכואב לי כשזה סטוץ או כשאני מרגישה מנוצלת. זה כואב לי כשאני נמצאת בסיטואציה מינית לא שוויונית או תחת השפעת אלכוהול. זה כואב לי פחות כשאני בטוחה בקשר, בבן זוג, בעצמי, וכשיש רגשות הדדיים ביני לבין הבחור. היום הויסטבוליטיס בא והולך, תלוי בסיטואציה, בבחור, במצב הרוח שלי. היום זה בשליטתי ואני יודעת להתמודד עם זה. ועם זאת, עלו בי המון מחשבות בעקבות האבחנה, הטיפול והמגעים המיניים שלי.

המחשבה הראשונה שלי היא על ההגדרה יחסי מין. מדוע יחסי מין מוגדרת רק כחדירה? ומה זאת המילה חדירה בכלל? ולמה אני צריכה לעשות אותה אם אין בכוונתי להיכנס להריון? אם גם ככה רוב הנשים אינן חוות אורגזמה מחדירה, ואני אחת מהן, אז למה לקיים אותה? משם המחשבה שלי המשיכה לכך שבעצם אין לנו, כנשים הטרוסקסואליות, בחירה בקיום חדירה או לא. כלומר, אם קיום יחסי מין משמעותה חדירה, אז לא חדירה זה לא קיום יחסי מין. בעצם אם איני מקיימת חדירה איני מקיימת יחסי מין ואני רוצה לקיים יחסי מין. ואז נהיה לי גם כעס על האנטומיה והביולוגיה. בעצם על אלוהים או מי שלא בראה אותנו. למה בראו אותי עם האיבר המיני המענג שלי בחוץ ולא בפנים? למה אין התאמה בין הגבר לאישה? למה קיום יחסי המין הוא תמיד לפי תנאיו של הגבר? למה זה תמיד נגמר כשהגבר גומר? למה כבר אין השקעה ב"להתחרמן" כמו שהיה בגיל לפני קיום יחסי המין המלאים עם החדירה? זה היה הרבה יותר כיף לי, יותר מענג ויותר מעניין. ולמה זה נקרא יחסי מין מלאים וסקס יבש לא? ואז קראתי את דבורקין. דבורקין שינתה את עולמי, לרעה ולטובה, אך היא שינתה אותו. דבורקין בעצם אמרה את מה שהרגשתי בבשרי כל הזמן. שבמשגל ההטרוסקסואלי עצמו יש כוח שהופך נשים למוכפפות ומדוכאות. אפילו במילה חדירה יש הפעלת כוח.  וככל שקראתי עוד ועוד הגות פמיניסטית בביקורת על משגל, כך כעסתי עוד יותר על הויסטבוליטיס, על הרפואה, על המטפלת המינית שלי ועל הגברים איתם שכבתי. החלטתי שאני רוצה לעודד מין ללא חדירה ולהגדיר מחדש את המונח "חדירה" למונח "התחברות".

מכאן נולדה המחשבה השנייה שלי. ויסטבוליטיס איננה מחלה. אולי לא אמורה להתקיים חדירה לא למטרות פריון אם איני חפצה בה? כמה חופש יש לי לדבר כזה? למה קוראים לזה מחלה? הבעיה היא במוסד הרפואי ולא בי. המטרה של הרפואה הייתה לגרום לי להצליח לקיים חדירה ללא כאבים. לא הייתה להם אלטרנטיבה אחרת. זאת הייתה מטרת העל. חתירה לחדירה. כאילו כל האקטיים המיניים האחרים אינם נחשבים כשאת גדולה. כשקראתי את ההטרוסקסואליות הכפויה ראיתי איך הממסד הרפואי הוא הגוף המרכזי האמון על זה במקרה של טיפול בויסטבוליטיס. והכעס שלי גדל.

היום אני ויסטבוליטית. זה חלק מהזהות שלי. ממי שאני. ויסטבוליטיות הפכה עבורי לתפיסת עולם. לפרדיגמה עליה אני מסתכלת על יחסי הכוח החברתיים בהקשר המיני, המגדרי והזוגי.

ניתן לפנות למרפאתה של ד"ר רונית אלוני לטיפול בויסטבוליטיס. להלן לינק לאתר שלה: http://www.dr-aloni.co.il/

הגלולה למניעת הריון: אמצעי הגנה ולא אמצעי שחרור

8 יונ

השבוע צפיתי בעוד פרק מהסדרה "אימפריית הפשע" בה בעצם האישה המרכזית בסדרה נענית לבקשתו של נאקי תומפסון להיות לו פילגש. מרגרט, מהגרת אירית שבעלה נרצח על ידי נאקי מכיוון שהכה אותה, מבקשת עצה מאחת מנשות הליגה נגד אלכוהול. האם לענות לבקשתו או לא? מה זה יגיד עליה כאישה מהוגנת? אותה מנהיגה מקומית של ארגון הנשים אומרת לה להיענות לבקשתו ונותנת לה חוברת ראשונה מסוגה בכותרתה: תכנון משפחה, מאת מרגרט סנגר. סנגר הייתה מהראשונות שהפיצה וחינכה לאמצעי מניעה למטרות צמצום הילודה. בהמשך הפרקים אנחנו רואות את מרגרט משתמשת בשיטה הכתובה בחוברת במטרה למנוע הריונות לא רצויים.

ארבעים שנה אחרי, וחודש לפני שצפיתי באימפריית הפשע, סיימתי לצפות בעונה הרביעית של הסדרה מדמן. מדמן מתארת את חייהם/ן של העובדים והעובדות בחברת הפרסום בשדרת מדיסון הניו יורקית. הסדרה מציגה בדיוק רב את הלך הרוח במקומות העבודה מבחינת היחס לנשים ואי השוויון בין גברים לבין נשים. יותר נכון לומר בין גברים לבנים לכל מי שאינו גבר לבן: נשים, יהודים, שחורים. בפרק הראשון של הסדרה, מדריכה המנהלת האדמיניסטרטיבית של המשרד, ג'ואן, את המזכירה חדשה פגי, מה היא צריכה לעשות כדי להיות מוכנה לעבודה. פגי הולכת בעקבות עצותיה לרופא הנשים השכונתי כדי לקבל אמצעי מניעה: גלולות או דיאפרגמה, זה לא כל כך ברור. בהמשך הסדרה ברור לנו מדוע היא צריכה אמצעי מניעה. לקראת סוף העונה הראשונה, פגי נכנסת להריון לא רצוי ומוסרת את תינוקה. בדרך היא גם קצת משתגעת אך בהמשך היא הופכת לקופירייטרית מצליחה, נאבקת על זכותה כאישה בחברה גברית ולדעתי אף תבשר את המהפכה הפמיניסטית בעונה הבאה. אז מה הקשר בין שתי הסדרות הללו?

בצילן של שתי הסדרות הללו מתקיימות אחת המהפכות הגדולות והמשמעותיות ביותר של המאה העשרים, אם לא של ההיסטוריה כולה. הרקע של הסדרה אימפריית הפשע מבוסס על חוק היובש שהעבירו קבוצות של נשים במטרה להיטיב עם חייהן של נשים. המסקנה שלהן הייתה כזאת: כשגברים שותים הם הופכים לאלימים. כשגברים אלימים הם מרביצים לנשותיהם. גברים ששותים מרביצים לנשים. כמובן שברגע שאלכוהול הוצא מחוץ לחוק, השוק השחור שגשג ובעצם על בסיסו התהווה הפשע המאורגן בארה"ב. הסדרה מתארת את התבססות הפשע המאורגן באמריקה. מה שמעניין הוא שאותן קבוצות נשים שהעבירו את חוק היובש, לחמו למען זכויות נשים בכלל וזכות הבחירה של נשים בפרט. בעצם בצילה של הסדרה מתרחש לו הגל הראשון של הפמיניזם. שלימים יקרא הפמיניזם הליברלי.

במדמן בעצם רואים את התהליך שעוברות חלק מהנשים במשרד הפרסום, מעבר ממצב של חוסר הכרה להכרה במצבן הפוליטי ומיקומן החברתי. נשים מוטרדות מינית, מנוצלות ונאנסות, על בסיס יומי. זה בא כחלק מהגדרת התפקיד. הנשים בסדרה נטולות כוח ולכן הן היו חייבות להשתמש באמצעי מניעה. בעצם, ברקע של הסדרה מתרחש לו הגל השני של הפמיניזם הליברלי והגל הראשון של הפמיניזם הרדיקלי. בפרק האחרון של הסדרה רואות כיצד פגי וג'ואן משתפות אחת את השנייה בחוויה שלהן וכאילו נוצרת שם קבוצה להעלאת תודעה. הן מפסיקות להיות מתחרות והופכות להיות שותפות למאבק.

אז מה הקשר בין כותרת המאמר לבין תוכנו? בשתי הסדרות נשים אינן רשאיות לשלוט על גופן. הן לא אחראיות על מי שחודר אליהן. הן לא בוחרות במי שחודר אליהן או מעדיפות בחור כזה או אחר. בשתי הסדרות הנשים משרתות את הפטריארכיה בכך שהן מספקות שירותי מין. יש ששירותי המין נמכרים לנו כצופות, מרצון, ויש שהם נמכרים לנו באי רצון. בשני המקרים מדובר באונס. אם זה כתוצאה מכך שזה הבוס שלך שדורש יחסי מין כחלק מההעסקה, אם זה המאפיונר העירוני שמשכן אותך בבית ומכלכל את ילדייך בתמורה לשירותי מין, אם זה קולגות במשרד פרסום שמקיימים יחסי מין "בהסכמה" אך בעצם מיקומה הפוליטי של האישה לא מאפשר לה להסכים באופן טהור, ואם זה זוג נשוי במשק בית פטריארכלי.

בעצם הגלולה למניעת הריון, ואמצעי מניעה בכלל, לא היוו כלי משחרר עבור נשים, אלא כלי מגן. לנשים לא הייתה שליטה על גופן ולכן הגלולה בעצם מנעה מהן להיכנס להריון לא רצוי. הגלולה הפחיתה את התוצאות הבעייתיות של יחסי מין לא מוגנים, אך לא הקנתה בעלות של האישה על גופה. אומנם, הגלולה ניתקה את הקשר בין מין לפריון ואפשרה לנשים לקיים יחסי מין מחוץ למסגרת הנישואים בלי דאגה להיכנס להריון, אך היא לא שינתה את מערך יחסי הכוח מן היסוד. הגלולה הגנה על נשים ולא שיחררה אותן. היא הסירה אחריות מגברים בהקשר לתוצאות של יחסי המין בכפייה. ולמה בכפייה? כי כשאת צריכה להתפרנס, רוצה להתקדם בעבודה או פשוט נשואה בקשר לא שוויוני, יחסי המין בכפייה. לפחות שנשלוט על הפריון. לפחות שלא נוליד הרבה ילדים. הגלולה לא שחררה נשים. היא התירה לגברים לחדור אליהן בקלות רבה יותר.

מאחורי הגלולה מסתתרת אלימות שקופה. היום "ברור מאליו" שנשים תיקחנה גלולות וגברים לא יישאו בתוצאות של מעשיהם. ניתן לראות זאת בעיקר בקרב בני נוער הנמצאים בזוגיות ומגיעים יחד לייעוץ בקשר לאמצעי מניעה. הם לא רוצים להשתמש בקונדום כי "הוא לא מרגיש" או "זה פחות כיף". במילים אחרות, הוא החליט שהיא "עולה על" גלולות כי הוא לא רוצה לשים קונדום. 150 שנים של מהפכה, ולא הרבה השתנה בתחום הזה. הגלולה למניעת הריון אומנם הגנה על נשים מהריונות לא רצויים, ואף הפחיתה את כמות הילודה באופן ניכר, אך היא ממש לא שחררה נשים או העניקה לנו חירות על גופנו. הגלולה אינה תרופה נגד דיכוי נשים. להיפך, היא כלי שרת בידי הפטריארכיה המבקשת לשמר את יחסי הכוחות המגדריים והפעם יש לה גם מרשם רופא.