ארכיון | Uncategorized RSS feed for this section

הרצאה שנתתי בכינוס השנתי של החברה הישראלית לגינקולוגיה של ילדות ומתבגרות נגד ניתוח ויסטיבולקטמי לכאבים בחדירה

16 נוב

את העמדה שאציג היום נגד ניתוח ויסטיבולקטמי לכאבים בחדירה אציג מתוך כמה נקודות מבט המצטלבות זו עם זו: נקודת המבט הראשונה היא נקודת מבט של קידום בריאותן ורווחתן של נערות ונשים – עמדה חינוכית שמגיעה מהעבודה היומיומית בדלת פתוחה, אם במרכזי הייעוץ ואם בחינוך מיני בקהילה. נקודת המבט השנייה היא נקודת מבט של סוציולוגיה פמיניסטית. את עבודת המחקר שלי בתואר השני כתבתי על חוויותיהן של נשים הטרוסקסואליות עם כאבים בחדירה, שאת חלק מהממצאים והמסקנות אציג כאן כבסיס לעמדתי. נקודת המבט האחרונה אותה אני מבקשת לשלב בהצגת עמדה המתנגדת לניתוח היא נקודת מבט אישית, כאישה צעירה שאובחנה עם ויסטיבוליטיס בגיל 20.  ההצטלבות של מחקר אקדמי, עבודת שטח וחווייתי האישית, מהוות את הבסיס לעמדה זו.

בנוסף, העמדה שאציג היא עמדה מורכבת, שמביאה בחשבון את רצונן של נשים החוות כאבים בחדירה לקבל שם לבעיה, ויתרה מכך, הן רוצות פתרון לבעיה שלהן, פתרון שהניתוח לכאורה מציע להן. יחד עם זה שאני מביאה בחשבון את רצון המטופלות, אני מבקשת לקרוא תיגר על מוסכמות חברתיות וידע רפואי מערבי.

בספרות הסוציולוגית תופעה שהיא לא רפואית אבל מקבלת אבחנה רפואית, נקראת מדיקליזציה. הרפואה המערבית החלה לקחת יותר ויותר מצבים לא רפואיים ולקטלג אותם כבעיה רפואית. בעבר הכרנו את זה כהיסטריה, היום אנחנו מכירות את זה כויסטיבוליטיס. אל תבינו אותי לא נכון, הכאב הוא ממשי, הכיווץ הוא אמיתי. נשים עם כאבים בחדירה אכן סובלות מאוד מחדירה וזה משפיע נחרצות על איכות חייהן ודימוין העצמי, אבל היחס שלנו והפרשנות שלנו של הכאב, היא זו ששגויה. התייחסות לכאבים בחדירה באופן מדיקלי בלבד, כלומר התייחסות שאינה לוקחת בחשבון היבטים אחרים הקשורים לכאב, לעולם לא תוכל לתת פתרון לכאב.

הרפואה המערבית חילקה את הגוף האנושי לחלקים שונים ולדיסציפלינות שונות. מה שנקרא בספרות שעוסקת במדיקליזציה – DISEMBODIMENT. הפרדה בין גוף לנפש והפרדה בתוך הגוף עצמו בין חלקי הגוף השונים. אני מבקשת להתייחס לבעיות של כאב באופן של EMBODIMENT, האחדה של גוף נפש אבל לא רק גוף נפש. כשאנחנו רוצות לטפל בכאב, אנחנו חייבות לקחת בחשבון גם מיקום חברתי, תרבות, היסטוריה, מאפייני אישיות, ניסיון עבר, נגישות לידע. אי אפשר להתייחס לכאב, ובטח שלא לטפל בכאב, בלי לקחת בחשבון את כל המרכיבים הללו. כאבים בחדירה הוא תוצר ישיר של מערכות חברתיות ויחסי הכוחות בין גברים לנשים. אני יודעת שהמשפט הזה אולי לא נשמע הגיוני לחלק מכן אבל כעת אסביר אותו.

על מה אנחנו מדברות כשאנחנו מדברות על יחסי מין? כרופאות, כשאתן שואלות "האם את מקיימת יחסי המין?" הכוונה היא חדירה של הפין לפות. תקנו אותי אם אני טועה כמובן. החינוך המיני, המפגש הראשון עם רופאת נשים, כל סצנה מינית בסדרת טלוויזיה או סרט פורנו, ממקדת, מובילה וממרכזת את החדירה כיחסי המין הבלעדיים. התרבות והחברה מוכרים לנו את החדירה כפסגת העונג. ואז מגיעה נערה או אישה צעירה לשלב בו היא רוצה לקיים חדירה בפעם הראשונה, כי זה מה שמוגדר יחסי מין, והאכזבה היא גדולה. לא רק שזה לא כיף לה והיא לא מבינה למה היא לא נהנית, יכול להיות שגם מאוד כואב לה. אם זה לא כואב לה, זה פשוט לא כזה משהו כמו שהבטיחו לה. אבל אם זאת ההגדרה של יחסי מין עבור אישה הטרוסקסואלית, אז זו הפרקטיקה שהיא צריכה לעשות.

הבעיה היא שנשים רבות, במיוחד בגילאים הצעירים וההתחלתיים של קיום יחסי מין עם חדירה, מתקשות להגיד מה הן רוצות, ואיך הן רוצות, ובעיקר מה הן לא רוצות. וכשהן לא רוצות חדירה כי זה כואב להן, הן אסורות מלהגיד את זה כי זה מה שהן אמורות לעשות. המובן מאליו החברתי הוא שסקס שווה חדירה ולכן אין אפילו ניסיון לשאול אם אפשר לעשות מין ללא חדירה. הסיבה לכאבים בגילאים הצעירים קשורה ללחץ העצום שהן מפעילות על עצמן, שהפרטנר המיני שלהן מפעיל עליהן ושהחברה מפעילה עליהן. שלא תבינו אותי לא נכון. יש כאן הסכמה ורצון לקיים יחסי מין, אבל אלה מתקיימים בתוך לחץ מערכתי עליהן. הלחץ הוא מאוד סמוי, חמקמק ולא תמיד ניתן לזיהוי.

בספרות האקדמית הגדירו את זה כ"גבר בתוך הראש", כלומר מכווין נורמטיבי פנימי שאומר לנשים מה הן צריכות לעשות מבחינה מינית, גם במחיר של כאב גדול או סיכון בריאותי. זאת תפיסה חברתית שיושבת לכולנו בתוך הראש. כששאלתי מרואיינות במחקר שלי למה הן ממשיכות לקיים חדירה כואבת, התשובה הייתה "כי צריך. כי הוא, החבר, צריך". אם אמסגר את זה מבחינה תיאורטית, מה שהן בעצם אומרות הוא שלגבר יש דחף מיני שחייב לבוא על סיפוקו בצורה מאוד מסוימת, ושאם הוא לא יבוא על סיפוקו, משהו נוראי יקרה לו. אני חברה בקבוצת פייסבוק של מטופלות החוות כאבים בחדירה. גם שם בנות מבקשות עצה על עוד ועוד טיפולים כי שום דבר לא עוזר וכי הגבר צריך. הוא צריך את הסיפוק, ולא רק שהוא צריך את הסיפוק, הוא צריך את השפיכה בתוך הנרתיק, אחרת הוא לא יהיה מסופק. כל מגע מיני אחר הוא 'כמעט' אבל הוא לא הדבר עצמו. "הגבר בתוך הראש" ו"דחף המין הגברי" משמרים ומתקפים אחד את השני וגורמים לזה שנשים הולכות נגד גופן ויוצרות נזק ממשי ומצטבר. הגוף זוכר הכל.

מה שעוד המחקר הסוציולוגי מראה לנו הוא שככל שנשים צעירות יותר, כך הן מתקשות לדבר את הכאב שלהן, להנכיח אותו ולהגיד מה הן רוצות. הן מתקשות לנהל משא ומתן מיני על הפרקטיקות המיניות שלהן ולא מרגישות שהן זכאיות למין שאינו מכאיב להן. ככל שנשים מתבגרות, כך הן מצליחות לתווך יותר את חווית הכאב, לבחור פרטנרים קשובים יותר שאינם רק ממוקדי חדירה, ולפתח אלטרנטיבות לפרקטיקות מיניות שאינן מכאיבות להן. לא במקרה אין הרבה דיווחים בספרות על ויסטיבוליטיס ראשוני גם לאחר גילאי 30, ולא סתם זה נחשב "בעיה" של צעירות. הגילאים הבוגרים יותר הם הגילאים בהם נשים מפתחות סובייקטיביות מינית, כלומר, מודעות לעצמן, יודעות לדבר, מאתגרות את  ומתנגדות אל הנורמה.

אנחנו כאן כדי לדבר על נערות. אנחנו יודעות שגיל ההתחלה לקיום יחסי מין עם חדירה הולך ויורד, אנחנו גם יודעות שאין מספיק חינוך מיני ואם יש, הוא לוקה בחסר. כשיש חינוך מיני, לא תמיד יש הדרכה מינית על החדירה עצמה. בואו גם לא נשכח שאנחנו חיות בחברה שמרנית בה דיבור על איבר המין הנשי, היכרות אנטומית עם איבר המין ואוננות של נשים, הם טאבו של ממש. נערות ונשים צעירות מגיעות למפגש המיני עם ידע מועט לגבי איבר המין שלהן ואיך להכין אותו או לאמן אותו לקראת כניסה של פין או אצבע, והדבר נכון גם לגבי ספקולום או טמפון. בדלת פתוחה אנחנו מניחות שלרוב הבנות כואב. אנחנו גם בדרך כלל צודקות. כמות הפניות של נערות שכואב להן בחדירה, הוא עצום. זה אחד הנושאים שאנחנו הכי נשאלות עליו, ואחד העמודים עם הכי הרבה כניסות באתר שלנו.

הסיבות שלנערות וצעירות רבות כל כך כואב הן מגוונות:

חוסר מוכנות לקיום חדירה, היעדר חינוך מיני, הפעלת לחץ מצד בן הזוג, קפיצה במגע המיני מאפס למאה, מה שאני קוראת לו, מנשיקה לחדירה, חוסר אוננות, היעדר מגע ללא חדירה של לפחות חצי שעה, נטילת אמצעי מניעה הורמונליים, חרדה וסף כאב נמוך, בושה וגועל מאיבר המין, חדירה ממושכת מעל חמש דקות, חיקוי של סרטי פורנו וכמובן טראומה מינית. אני יודעת שיש כאן גם שיחלקו עליי ויגידו שיש קצות עצבים מוגברים, יש מחסור אסטרוגני, מתח שרירי. אני לא מזלזלת בזה. אני פשוט רוצה לתת מקום להיבטים החברתיים, המגדריים, התרבותיים והפסיכולוגיים, שגורמים לכאב. הם מהווים משקל עצום בסיבות לכאבים ולכן מחייבות אותנו ואתכם למענה שהוא לא רפואי בלבד, ובטח לא ניתוחי. אנחנו לא יכולות לתת מענה ניתוחי לבעיה שהיא תוצר חברתי.

אז מה אנחנו כן צריכות וצריכים לעשות?

קודם כל להגיד לה שהיא לא חייבת לעשות חדירה. לנרמל את החוויה של הנערה. להגיד לה שנערות רבות חוות את מה שהיא חווה ושהיא לא חריגה או יוצאת דופן. להגיד לה שיש נערות רבות שחדירה לא באה להן באופן טבעי ושלפעמים צריך לאמן את הנרתיק לקראת חדירה. בגלל תחושת הכישלון שנערות ונשים חוות, הן תתעקשנה להיבדק ותתעקשנה למצוא ממצא רפואי חד משמעי לכאב. רובנו יודעות שלא נמצא ממצא אטיולוגי לכאב, כמו בהרבה הפרעות כאב אחרות. אבל נבדוק אותה כדי לשלול בעיות אחרות וגם כי זה השלב הראשון בתהליך שלה להבין שזה לא רק גופני. היא צריכה להבין בעצמה שאין משהו אפשר להצביע עליו ולהגיד "בגלל זה כואב לך".

נמשיך להגיד לנשים ולפתוח את נקודת המבט שלנו ושלהן על כך שיחסי מין הם לא רק חדירה. שזה לא מה שמגדיר אותה כאישה נשית או כפרטנרית ראויה. נאפשר לה אופציות לפרקטיקות מיניות אחרות מספקות ומהנות. נגיד לה שלא מגיע לה שיכאב לה ושיש מגעים מיניים אחרים בהם היא לא תצטרך לשלם את המחיר הגבוה אותו היא משלמת כשהיא נחדרת עם כאבים.

נבדוק עם המטופלת אם היא מקיימת יחסי מין של חדירה רק כשהיא באמת רוצה. אם היא לא  תמיד ממש רוצה, אז יש סיכוי גדול שיכאב לה, והרבה נערות, צעירות ונשים מקיימות יחסי מין גם כשהן לא ממש רוצות. ניתן לה הדרכה מינית טובה: מגע מקדים של לפחות חצי שעה, גם כדי שהנרתיק יסתכך וגם כדי ששרירי הנרתיק יהיו רפויים. נסביר ונדגיש את הדגדגן. נסביר על תרגול עצמי שלה ועיסוי פנימי עם האצבע לפני ניסיון להכניס פין ונסביר לה על שרירי רצפת האגן שלה. איך לתרגל אותם. אני מאוד מאמינה בטפול פיסיותרפיסטי של רצפת האגן וכמובן בטיפול שיחתי. העבודה הפיזיותרפיסטית לא עושה רק עבודה על השרירים אלא בעיקר עושה טיפול בחשיפה. מה שקורה לנשים שכואב להן הוא כניסה למעגל: הכאב, חרדה מכאב, כאב מוגבר, וכך חוזר חלילה. הטיפול הפיסיותרפיסטי חושף אותה למה שהיא התרגלה להיות בחרדה ממנו. נוריד אותה מאמצעי מניעה הורמונליים ונגיד לה להתנסות רק במין ללא חדירה כדי שהגוף שלה ישחרר לאט לאט מהטראומה והנזק שהצטבר ונצרב בגופה.

בעיקר נזכיר לה שהגוף שלה חשוב ושהוא מדבר איתה. שאם היא לא תקשיב לו, הוא רק ימשיך להכאיב לה. הוא ילחם בה. כל הניסיונות למצוא עוד פתרון, ועוד טיפול ועוד ניסוי ועוד משחה, רק מכניס את הגוף שלה למגננה. ברוב המקרים, הניתוח אינו יכול לתת מענה להפרעת כאב, גם אם היא כרונית וגם אם המטופלת נואשת למצוא פתרון. הניתוח אינו יכול לפתור בעיה שהיא תוצר ישיר של המאבק של הגוף בפרקטיקות נורמטיביות שאינן מסיבות לנשים הנאה או אושר.

מודעות פרסומת

בת 29 ענתה לקול הקורא שלי מלפני כמה שנים לסיפורים על הפסקות הריון. הנה סיפורה:

26 ינו

שלום,

החלטתי לכתוב פסוט על הפלה תרופתית ע"י ציטוטק בהריון לא רצוי. גיליתי שאני בהריון בשלב כה מוקדם שעדין לא נצפה שק הריון, ממש יומיים לאיחור המחזור. בתור מישהי שתמיד מחפשת מידע באינטרנט, גיליתי שמעט הנשים משתפות את תהליך ההפלה ולכן החלטתי לספר את סיפורי כדי לתת קצת מידע לנשים אחרות.

מבטא -112 ועד 756, עבר שבוע של הלם ופחד כי מסתבר שעד שלא רואים שק הריון בבדיקת האולטרסאונד, לא ניתן לבצע הפלה. בשלב זה כבר התפללתי כן להיות בהריון תקין וחלילה לא הריון מחוץ לרחם. תמיד הייתי נגד הפלות והייתי בטוחה שלי זה לא יקרה. והנה זה קרה בגיל 29 בעודי רווקה גרה אצל ההורים.

כשהגעתי יום א' לבית החולים עברתי ועדה שההליך שלה דיי פשוט . ראיתי סביבי ילדות וחיילות. יום ב' הגענו קבוצה של 8 בנות לקבל את הכדור הראשון ולהישאר בהשגחה של 3 שעות. הבנות היו מאוד פתוחות אחת עם השניה ונוצרה קבוצה מגובשת, בעיקר של תמיכה. לחלק גדול מהבנות היו בחילות ונאמר לנו שאסור להקיא את הכדור. אז למי שיש בחילות הריון ניתן לקבל מהאחות כדור נגד בחילות לפני כדור המפיגי'ן. לי הכדור הזה עשה בעיקר כאב ראש אחד גדול ממש תחושה לחץ על הראש. לחלק מהבנות לא היו כלל תופעות לוואי.

יומיים אחר כך יום ד' היום הגדול – ציטוטק זהו שמו של הכדור השני. וגם פה נשארים 3 שעות להשגה. רק הפעם באמת צריך!!! הכדור הזה בעצם מדמה צירים ותפקידו לכווץ את הרחם ולפלוט את התוכן. רצוי מאוד לאכול ארוחת בוקר לפני שלוקחים את הכדור. (במידה ויש בחילות אז משהו קטן).

היינו בחדר קבוצה של 5 בנות, שתי בנות התחילו לדמם ונתקפו בכאבים מאוד חזקים ונאלצו לבקש זריקה נגד הכאבים. היה מאוד קשה לצפות בהן מתפתלות וצורחות מכאבים, אבל זה היה רגעי, ונאמר לנו שזה בדרך כלל קורה בזמן פליטת התוכן. שתי בנות נוספות קיבלו דימום וכאבים כמו של מחזור ורק אני הייתי סופר מודאגת למה לא מתחיל אצלי דימום ולמה לא כואב לי?! , האם זה לא עובד עליי? הרשת מפוצצת בכתבות של חוויות קשות עם ציטוטק ואני כבר הייתי מוכנה להכל רק שיבוא!

נכנסתי לשירותים וראיתי שהתחלתי לדמם, ויחד עם זה ראיתי את התוכן שיצא.
קשה לי להעביר את התחושה שאת מרגישה באותו הרגע, גם לעבור הפלה בהריון לא רצוי זה מאוד אמציונאלי.
חדר בשירותים במיון היה צבוע בכל צבע אפשרי, בנות הקיאו שילשלו ודיממו. כל אחת והסימפתומים שלה. אך זה לא היה קשה כמו שציפיתי לאחר תחקיר מעמיק ברשת. לאחר 3 שעות האחות מגיעה ושואלת אם כולן קיבלנו דימום ואם כן משחררים הביתה.

פחדנו ללכת , פחדנו ממה ששתי הבנות הראשונות עברו שזה עוד מצפה לנו. אבל כיום אני פשוט מבינה שכל גוף מקבל את זה אחרת. אני דיממתי במשך שבוע, מה שאותי הכי הפתיע זה שזה היה פחות ממחזור ובכלל לא כאב, כבר חששתי שזה לא הצליח. מרוב דאגה כל יום הייתי מתקשרת למיון לשאול אם זה תקין. שאר הבנות דיממו קצת יותר חזק ממחזור. שמרנו על קשר בין הבנות כדי לוודא שאנחנו בסדר, חלקן לא סיפרו לאף אדם .

המלצה שלי, כן לספר אפילו לחברה, קודם כל לפרוק על ליבך ושנית שמישהו יהיה תמיד עם יד על הדופק.
שבועיים לאחר מכן באנו לבדיקת אולטרסאונד על מנת לוודא שהרחם התרוקן כראוי. ולשמחתנו כולנו נקיות. הפחד מלעבור גרידה לאחר הפלה תרופתית מאוד חזק כי את לא באמת יודעת איך הגוף מגיב ועוד בהריון ראשון.
לסיכום, זאת חוויה ממש לא נעימה, אני מאמינה שכמו שנשים שמחות על הריון רצוי באותה המידה זה גם הפוך.

טעויות קרות ועליהם שלמים, במקרה שלי אלו היו טיפות אהבה שתמיד זילזלתי בהן. חוסר אחריות מוחלט. בנות אחרות הגיעו לאחר שלקחו פסטינור והוא לא עבד. לאחר ההפלה רצוי לדבר ולשתף בעל מקצוע או חברה טובה , יתכן דיכאון סוג של טראומה. כיום אני ממתינה למחזור הראשון .

מקווה שעזרתי לכל מי שמחפשת מידע על הפלה תרופתית, שיהיה בהצלחה ושלא נדע החלטות קשות כאלו.

נ.ב
לצערי קראתי שלהרבה נשים קורה שההריון שלהם הפסיק להתפתח גם מקבלות ציטוטק מאחלת לכן הריון בריא בהקדם האפשרי.

לא פותרים אי שוויון של קבוצה אחת על ידי דיכוי של קבוצה אחרת: על התיקון לחוק הפונדקאות שעבר בקריאה ראשונה בכנסת בשבוע שעבר

2 נוב

"אנחנו קמנו לבוקר בו קבוצת מיעוט די נרחבת בישראל מחקה אותך כליל", "גם אנחנו נמנע מלהצביע לך בבחירות הבאות. בוגדת", "נכון לעכשיו, חברת כנסת מטעם מרצ הכשירה את המשך האפליה כלפי קבוצת מיעוטים", "יש לך מזל שהחוק עבר. אם זו הייתה מרצ שמפילה את החוק, היית משלמת על זה בכסא שלך".

אלו רק חלק מהתגובות שקיבלו חברות הכנסת של מרצ החל משני בערב, בו בחרו ח"כ זהבה גלאון, ח"כ מיכל רוזין וח"כ תמר זנדברג, להימנע בהצבעה על הצעת חוק הסכמים לנשיאת עוברים, או כפי שהוא מוכר לנו, חוק הפונדקאות. חברות הכנסת של מרצ עשו את מה שהן היו צריכות לעשות במסגרת המערכת הפוליטית הקיימת ובמסגרת המחוייבות של מרצ לזכויות נשים וזכויות הקהילה הגאה.

מרצ עמדה בפני דילמה פוליטית וערכית גדולה ביותר. מצד אחד, חוק הפונדקאות כפי שהוא היום, מפלה זוגות חד מיניים והורים יחידניים בכל הקשור להבאת ילד/ה גנטי/ת לעולם באמצעות פונדקאית. מצד שני, מרצ מחוייבת לזכויות נשים, ובעיקר לזכות האישה על גופה והאיסור על סחר בבני אדם וסחר באיברים. והפלא ופלא, התיקון לחוק הפונדקאות שיזמה והגישה שרת הבריאות, ח"כ יעל גרמן, לא רואה את האישה הפונדקאית ממטר. הפונדקאית שקופה בעיניהם של מצביעי/ות הבעד. חשוב להדגיש: אין קשר בין ההימנעות של חברות הכנסת של מרצ מהצבעה על החוק הזה לבין העובדה שמדובר בחוק של יש עתיד. החוק אינו שומר על כבוד האדם של האישה הפונדקאית, על צלמה, בריאותה ובחירתה החופשית, ולזה, אנחנו בתנועה הפמיניסטית, מתנגדות בתוקף.

רבות נכתב על כך שפונדקאות מסחרית בינ"ל היא כמעט תמיד בתנועה ממזרח מערב ומדרום לצפון. כלומר, נשים עניות שמספקות בגופן ילדים וילדות חצי ביולוגיים, לנשים וגברים עשירים/ות מהמערב. הדיון בנוגע לזכות הבחירה בנושא פונדקאות הוא דיון עקר. הבחירה היא בין בחירה גרועה אחת לגרועה אחרת ולכן הדיון בנושא חופש הבחירה של האישה הוא לא רלוונטי. בנוסף, התנועה הפמיניסטית התנגדה גם לחקיקת חוק ההסכמים לנשיאת עוברים עוד בשנות התשעים לנוסח בה הוא נחקק, גם מכיוון שלא היה שום פיקוח או רגולציה על ההליך עצמו ועל תנאי החזקתן וטיפולן של הנשים הפונדקאיות, אך גם מכיוון שהחוק הפלה זוגות חד מיניים, כך שלצלוב את חברות הכנסת של מרצ ואת נשות התנועה הפמיניסטית על הסתייגותן מתיקון החוק הנוכחי, כשנאת הומואים, זה שוב, לא רלוונטי.

למי שרוצה לקרוא את האותיות הקטנות של החוק, תוכלו למצוא כמה דברים שהפריעו לנו בתנועה הפמיניסטית ולחברות הכנסת של מרצ: היחידה שמוגבלת בסכום אותו היא יכולה לקבל עבור הפונדקאות, שמתקיימת בגופה, היא הפונדקאית. המשרד המתווך, הרופאים, חברת הביטוח הרפואי – להם אין תקרה המגבילה אותם במחיר שהם רשאים לבקש. אם יש מישהי בהליך שצריכה להיות זכאית לגבות את הסכום שהיא רוצה, זו הפונדקאית. כל האחרים והאחרות צריכים להיות מוגבלים במחיר. סעיף נוסף מקומם: משרדי התיווך נתפסים כעסק לכל דבר. מדוע? חוק האימוץ הבין-ארצי  קובע שאימוץ יעשה רק דרך סוכניות אימוץ שהן סוכנויות ללא כוונת רווח. כלומר, עמותות. מדוע משרדי התיווך של הפונדקאות רשאים להיות עסק? כשמדובר בעסק וסחר בנשים ועוברים, אסור שיהיה כאן שיקול כלכלי! אסור בתכלית האיסור לאפשר רווח מהפרוצדורה הזאת לצדדים שלישיים. כשהאינטרס הוא כלכלי, הניצול מתגבר. כשיש אישה ענייה בתמונה, היא זו שתנוצל. החוק חייב לשנות את האינטרס הכלכלי של כל הנוגעים בדבר.

חברות הכנסת של מרצ, אני גאה בכן! שוב הוכחתן את המחוייבות שלכן לנשים, גופן, זכותיותיהן ובריאותן, ומבלי לוותר על המחויבות לשוויון לקהילה הגאה, מחויבות שתתבטא בעבודה הצפויה שלכן על הפיכת החוק הזה לראוי ושוויוני לכל.

פוסט משמח לסוף שנה

31 דצמ

אתמול נפל דבר בישראל. אתמול קבעה ועדת סל התרופות של משרד הבריאות להנגיש שירותי בריאות מציל חיים לנשים. לא, לא מדובר בתרופה לסרטן השד או חיסון למניעת רעלת הריון. מדובר בהכנסת הפסקות הריון עד גיל 33 למימון מלא של קופות החולים ללא אינדיקציה רפואית או עבירה על החוק הפלילי.

כתבתי רבות על הצורך להכניס הפסקות הריון לסל התרופות לכלל הנשים בישראל. אז את הטור הזה אני רוצה להקדיש לכל אותן נשים ששיתפו אותי במצוקתן סביב הריון לא מתוכנן ונתנו לי את הזכות להיות שם לצידן: לק', שאביה עובד בשירותי הבריאות ומתנגד להפלות כי הוא מגיע מרקע שמרני, לצ' שנכנסה להריון לא מתוכנן כתוצאה מאונס והייתה צריכה לריב עם רופאת נשים בקופת החולים שתאשר לה טופס 17, לע' בת שירות לאומי מהתנחלות מבודדת בשטחים שלא יכלה לשתף איש בהריון, לר' מכפר ערבי בצפון שאם משפחתה הייתה יודעת שהיא מקיימת יחסי מין לפני הנישואין היו רוצחים אותה, לי' מתל אביב שלא הספיקה להתאים לעצמה אמצעי מניעה ונכנסה להריון, לק' שמי שהכניס אותה להריון נטש אותה אחרי שהאשים אותה בהריון ולא ענה לטלפונים שלה, לת' שהתלבטה רבות אם להפסיק את ההריון או לא כי הרב אסר עליה ולבסוף החליטה שכן, לד' מיישוב קטן בשפלה בו לא מדברים על סקס והיא נאלצה לקחת הלוואות למימון הפלה, לכ' מעיר בגליל המערבי שהגרוש שלה נכנס לביתה באישון לילה וכפה עצמו אליה אחרי ששיכר אותה, לח' חברתי שהצליחה לגייס את הכסף יחד עם האחראי להריון, למ' חברתי ששילמה על הפלה אחרי שהאמצעי מניעה שלה נכשל, לג' משוחררת טרייה שעדיין לא התחילה לעבוד ומצאה את עצמה בהריון לא מתוכנן, לזוג הסטודנטים המקסימים שאספו שקל לשקל כדי לממן הפלה וויתרו על סמסטר כדי לשאת בהוצאות, לי' אם חד הורית לשלושה ילדים, בגילי, שחיה מהבטחת הכנסה ללא יכולת למממן את ההפלה ונאלצה לשקר לפסיכיאטר, הטור הזה מוקדש לכן!

הכנסת הפסקות הריון עד גיל 33 ללא אינדיקציה רפואית היא בשורה של ממש עבור נשים. עד כה נשים נאלצו לשלם אלפי שקלים לבתי החולים הציבוריים והפרטיים על מנת לעבור הליך לא מסובך שיכול להשפיע על חייהן לעולם. המצוקה בה נשים נמצאות בהריון לא מתוכנן היא מצוקה נפשית גדולה, כל שכן נשים שאינן יכולות למממן את ההליך היקר. חשוב שנזכור, נשים משלמות חודש בחודשו הן ביטוח בריאות לקופת החולים שלהן והן לביטוח לאומי. בבוא היום כשהן נקלעות לצרה רפואית כמו הריון לא מתוכנן, קופת החולים לא עזרה להן אם ההריון לא היה כתוצאה מאונס או עם בעיה רפואית ו/או נפשית. המצב יצר אפליה ממוסדת כפולה: הראשונה, בין נשים לגברים שלרוב לא נטלו בנטל ההוצאה על הפסקת הריון, והשנייה, בין נשים עניות לנשים אמידות. נשים שיכלו לשלם על הפסקות הריון עשו זאת ללא בעיה בבתי החולים הציבוריים או הפרטיים, בעוד נשים עניות נאלצו לכתת רגליהן מהבנק, ללשכת הרווחה, לחברות, למשפחה, למרכז בריאות הנפש, כדי לנסות ולמצוא את המימון הדרוש להליך. פעמים רבות הקושי לגייס את הכסף גרם לכך שההריון גדל וגדל, והמחיר של הפסקתו רק עלה, מה שהפך את ההליך הרפואי לבעל סיכון גדול יותר והיווה איום של ממש על בריאותה של האישה.

היום אפשר להגיד בחיוך גדול שכל זה מאחורינו. לילות בלי שינה בהם אני דואגת איך להשיג לאותה צעירה את הכסף שייך לנחלת העבר. החרדה שהייתה לי לנסות להוציא בועדות להפסקת הריון אישור על סעיף נפשי כדי לקבל טפסי 17 כבר לא יקרו יותר. שיהיה מאוד ברור: הכנסת הפסקות הריון ללא תנאי עד גיל 33 היא לא חסד ולא צדקה. מדובר בצדק בריאותי לנשים שנמצאות במצבי סיכון בריאותיים גדולים יותר בתרבות לא שוויונית, בו אין נגישות מלאה לאמצעי מניעה ותרבות האונס היא חלק מהמיינסטרים של יחסי מין הטרוסקסואליים. הזכות לבריאות מינית של נשים היא בראש ובראשונה שליטה על הפריון שלנו וההחלטה אם ללדת, כמה ללדת ומה יהיה המרווח בין הלידות, והיא של האישה בלבד! מדובר בחלק אינטגרלי של זכויות האדם של נשים, שללא שליטה על פריון, לא ניתן למממש את הפוטנציאל הגלום בנו כבנות אנוש.

אתמול היה אחד הימים המשמחים ביותר בחיי! עכשיו כל שנותר לעשות הוא לבטל את הועדות להפסקות הריון כדי שגם נשים נשואות תוכלנה לעבור הפסקת הריון על פי בחירתן, ולהכניס את כלל אמצעי המניעה, כולל קונדומים, לסל הבריאות. ועדת סל הבריאות 2015, תתכוננו!

על מי האחריות למנוע הריון? "גניבת זרע" כפתרון משפטי לסקס פטריארכלי

24 דצמ

בכתבת מגזין של תכנית החדשות בשישי בערב של ערוץ עשר בתאריך 20/12/13 שודרה כתבה בשם "זרע הפורענות" בו גברים הפכו לאבות בעל כורחם לאחר ליל אהבים קצרצר, או קשר ארוך טווח, שאחריו גילו שהכניסו את האישה להריון וזו לא מעוניינת לבצע הפלה או שזה מאוחר מדי לביצוע הפלה. שלושה גברים רואיינו בכתבה ואישה אחת, אם לילד בן שבע שאביו מסרב להכיר בו או לקחת אחריות כספית עליו, והורשעה לאחרונה בבית משפט השלום ב"גניבת זרע". יש לי הרבה מה להגיד על המקרים שתוארו אבל אתייחס תחילה לשם הכתבה.

"זרע הפורענות" כשמו כן הוא. זרע של גברים הוא אכן מועד לפורענות. גברים שכחו לקחת עליו אחריות והוא מתפרץ לו בשצף קצף לכל עבר, מפרה ומרביע את מי שהוא רק יכול. הגברים בכתבה יגידו אחרת. הם יגידו שהיא אמרה שהיא על גלולות ואפילו הראתה להם אותן. הם יגידו שהיא אמרה שהיא ב"ימים הבטוחים" ושלא צריך לקחת את גלולת היום שאחרי. הם יגידו שהיא תכננה מראש להיכנס מהם להריון ולכן החליטה לשמור את ההריון ולא לעשות הפלה. אבל מה שמעניין הוא מה שהם לא יגידו. הם לא יגידו שהם שכנעו את האישה לקיים יחסי מין ללא קונדום כי הם רצו להנות בסקס ולהרגיש באמת את החדירה. הם לא יגידו שהם היו פזיזים, חסרי אחריות וחסרי מחשבה לפני מעשה.

אף לא אחד מהגברים שרואיינו בכתבה השתמשו בקונדום. אף לא אחד מהם חשש למחלות המועברות על ידי מגע מיני או מהריון. אף לא אחד מהם לוקח על עצמו את האחריות לאחר מעשה אחרי שלא שמו קונדום, ובשיא חוצפתם מעזים להאשימה בגניבת זרע, פרט לאחד שהציע שהיא תיקח את גלולת היום שאחרי. והכי חמור, הם מתלוננים שהיא הרסה להם את החיים. מי בעיקר נהרסו לו החיים, זו אותה אישה, הורה יחידנית, וילד שיודע שאביו לא מוכן להכיר בו או לקבל אותו ומאשים את עצמו בכך. האישה שהפכה לאם אחרי הריון לא מתוכנן, שינתה את מסלול חייה. לא עוד לימודם, קריירה, פרנסה בכבוד, מערכות יחסים חדשות או זמן פרטי. להיות אם משנה לך את החיים וקוטע את המסלול שייעדת לעצמך. הוא משנה תכניות, עושה סדר חדש בסדר העדיפויות ובעיקר משאיר הרבה נשים במעמד סוציו אקונומי נמוך ללא יכולת מוביליות חברתית.

אז איפה האחריות של הגבר בסיפור הזה? רוב הגברים גלגלו את אחריותה הבלעדית של ההריון על האישה. מדהים עוד יותר שבית משפט השלום הסכים איתם במקרה של אחד הגברים. האם יחסי מין הוא לא פעולה בו שני אנשים לקחו חלק? האם אין אחריות משותפת על התוצאות של יחסי מין? האם אין אחריות משותפת על מניעת הריון ומחלות מין? ומעבר לכך, האם נשים וגברים מגיעים באותה עמדת כוח ליחסי המין? בתיאור של האישה את ליל ההתעברות, היא סיפרה שהיא הגיעה לבקר את הגבר האחראי בבסיס בו הוא שירת במילואים וזה שכנע אותה באופן כמעט אגרסיבי לקיים איתה יחסי מין. וכמובן בתוך המיתוס של "לא להרוס את ספונטניות הסקס", מיתוס שגברים רבים מתעקשים לשמר, הם לא השתמשו בקונדום. היא מספרת גם שלפני כן, במהלך הקשר שלהם, היא אמרה לו שהיא לא לוקחת גלולות והוא סירב לקחת את האחריות עליו. גם הידיעה שהפלה קיימת כאופציה, ושהוא מוכן להעביר אותה הליך רפואי לא פשוט ולא נעים, שעלותו הכלכלית יקרה, והמוסריות שלו שנויה במחלוקת (לא עליי כמובן), היא אנוכיות, חוסר אחריות ודוגמא מובהקת לשליטה גברית ביחסי מין.

אז בפעם הבא שגברים חושבים לקיים יחסי מין ללא קונדום, שיחשבו על אלפי השקלים בחודש שהם עלולים לשלם אם יכניסו אישה להריון שהיא לא רוצה להפסיק, לא יכולה להפסיק או לא מאמינה בהפלה כאפשרות. את זרע הפורענות קל לחסום מלפרוץ. את הגברים כנראה קצת יותר קשה.

"איך אני מקיימת יחסים עם בעלי אם ככה אני מכווצת וסובלת?"

2 יונ

לפני כעשרים שנה הגעתי לרופא נשים שהמליצו עליו חברות, למרות שעות הקבלה ההזויות שלו (עבד עד 12 בלילה) נאמר שהרופא מקצועי ומצוין. טופלתי אצלו בערך כשנתיים בהן עברתי בדיקות שגרתיות ואף אירוע גניקולוגי. מיותר לציין שבדיקה גניקולוגית ממש גורמת לאי נוחות ולהתכווצויות, והנבדקת רק מחכה שזה יגמר.

בתחילת ההריון השלישי לי באחת הבדיקות המאוחרות בלילה הרופא פנה ואמר לי מדוע אני מתכווצת ככה, ואיך אני מקיימת יחסים עם בעלי אם ככה אני מתכווצת וסובלת. ברור שלא עניתי לו. הבדיקה הסתיימה וחזרתי המומה הביתה. מיד החלפתי אותו למרות שהייתי באמצע ההריון ומאז אני אצל אותו רופא שמאוד מקצועי ואינו מעיר הערות שאינן שייכות לטיפול עצמו.

משיחות שהיו לי עם חברות לאחר הרבה שנים התברר שהרבה נשים עזבו אותו, אבל ברור היום שכמו שיש נשים שעוזבות יש צעירות ונשים חדשות שעלולות להיפגע מהתייחסות כזו.

"נאנסתי על ידי הרופאה עם מכשיר דמוי פין"

26 פבר

כשהייתי בצבא הלכתי לגניקולוגית בשל איחורי מחזור. רצו לבדוק אצלי את הרחם והשחלות ולכן הפנו אותי לאולטרה סאונד. בחדר האולטרה סאונד, נשאלתי האם אני בתולה או לא, כדי להחליט עבורי אם לבצע בי אולטרה סאונד ואגינלי או חיצוני. לא ידעתי שלשם כך נשאלתי זאת, בכל זאת אולטרה סאונד ראשון, ועניתי בתמימותי שאיני בתולה, ואז נאנסתי על ידי הרופאה עם מכשיר דמוי פין בהיותי תמימה ובת 20. כי זה שכבר שכבתי עם גבר אומר שאפשר לחדור אלי שוב בלי לשאול באיזו דרך אני מעדיפה.

המקרה הזה רודף אותי וירדוף לנצח, אין לי אמון בגניקולוגים כלל וגם לא בגניקולוגיות. אני מזועזעת שבבדיקה כה פשוטה נלקחה ממני הזכות להחליט מה יקרה בגופי וממש צר לי שלא נחשפתי לפמיניזם, לזכויותיי ולחופש הדעה והבחירה שלי כאישה לפני המקרה הזה. אין ספק שאם הייתי נחשפת למידע מחזק באור פמיניסטי קודם לכן, הייתי מסוגלת להגן על גופי ונפשי.

"מה את רוצה שהדוקטור יעשה את זה בשבילך?

17 פבר

בהיכנסי לחדר הבדיקה, הורה הרופא להסיר התחתונים ולעלות על כסא הבדיקות. כסא הבדיקות היה מכוסה בנייר משומש מהבדיקה הקודמת. הסרתי את הבגד התחתון וחיכיתי. הרופא שם לב לכך לאחר כדקה-שתיים ושאל למה אני לא יושבת. ציינתי שהכיסא לא מוכן בשביל פציינט חדש. ותשובתו היתה: "אז תמשכי את הנייר" "מה?!? את רוצה שהדוקטור יעשה את זה בשבילך?"

מתשובתו ניכר שהוא אינו חושב שתפקידו של הרופא הבודק להחליף נייר בכיסא הטיפולים. אני סבורה אין זה תפקידו של הנבדק לעשות את ההכנות של הציוד לבדיקה. אם לרופא לא נאה לעשות את הפעולה הזאת, אין הוא צריך להטילה על הנבדקת. יש להעסיק אדם שיעשה את זה. הנבדקת מספיק במתח בשל הממצא שנמצא יומיים קודם. אין היא צריכה לקבל כזה יחס מהרופא, אשר עומד להחדיר אינסטרומנט בדיקות לאבריה המוצנעים.

שלושה סיפורים שונים

9 פבר
  1. כבר קרוב לעשור שאני לא מורידה את השיער ה"מיותר" שלי – נו, זה שמגן על בלוטות הלימפה בבתי השיחה וזה שסתם נמצא על הרגליים. זה לא שאני שלמה עם הגוף שלי או משהו, הו, לא. לפעמים אני שונאת, לפעמים אני אוהבת, לרוב אני מוותרת על להרגיש יפה ומשתדלת להסתפק בכך שבעלי אומר לי שאני יפה. בכל מקרה, השיער שם. לפני כמה שנים הלכתי לגניקולוג כדי לקבל מרשם לגלולות למניעת הריון. לאחר שבדק אותי, בעודי שוכבת, פשוקת רגליים, על הכיסא המזעזע הזה, הוא אמר, כלאחר יד, "אני מבין שיש לך בעיה של שיעור יתר. אני ארשום לך את הגלולות X, זה יעזור לך עם זה" (הכוונה היא לגלולות שבין יתר השפעות הלוואי שלהן, מדללות את צמיחת השיער). האמירה הזאת מאוד העליבה אותי (עד אז לא חשבתי שאני "קופה" במיוחד, כפי שכינינו זאת בבית הספר. לא חשבתי שיש משהו פתולוגי בשיער שלי, מלבד העובדה שהוא פשוט שם) וגם מאוד כעסתי – הרי לא באתי אליו בבקשת עזרה אסתטית כלשהי, וכל דביל היה יכול להבין שאני פשוט לא מנסה להוריד את שיער הרגליים שלי – מדובר היה בשיערות ארוכות, שטופחו במשך שנים אחדות. אבל הוא לא שאל אפילו – ברור שלנשים אין שערות על הרגליים, ולכן כנראה שלאישה האומללה יש איזו בעיה. מבחינתי זו הייתה החוויה הכי שלילית שלי עם גניקולוג ואולי עם רופאים בכלל, והיא בהחלט הפחיתה את הרצון שלי לחזור לסיטואציה הזאת, שגם ככה היא לא בדיוק מהנה.

    2. לפני קצת פחות שנים הייתה לי פטריה בכוס, וזה הציק נורא. זה הכי הציק כשאוננתי, אבל לא ממש כשהזדיינתי. אני זוכרת את המבט של הגניקולוג (אחד אחר, כן? להוא בחיים לא הייתי באה שוב) כשאמרתי שאני מאוננת. הוא היה מופתע, נבוך, קצת מבודח. הוא התעקש שהבעיה היא בוודאי בשעת קיום יחסי מין. לא, אמרתי, זה בסדר. אבל אני מאוננת, וזה מציק. היום זה משעשע אותי לחשוב על זה, אבל אז ממש הרגשתי שהוא לא יודע איך לעכל את זה, ומסתכל עלי בעין שיפוטית משהו. הוא התעלם בחיוך מנושא הזה, רשם לי תרופה ושאל אותי כמה שאלות כלליות. בעיני, המבט שהיה לו בעינים היה "איזו בחורה משונה…"

    3. וסתם שטות משעשעת: אחרי צילום אולטרסאונד בעקבות כאבים, הבאתי לאותו גניקולוג את הצילומים שהגיש לי הטכנאי. כמו בסרטים מצוירים, הוא רפרף על התמונה והמשיך הלאה, ואז חזר אליה בתדהמה: היה שם עובר. אחרי רגע הוא התחיל לצחוק והסביר שהטכנאי שם תמונות של אישה אחרת יחד עם שלי.

חשבתן שהגוף שלנו שייך לנו? אז טעיתן. ובגדול. בגלל זה אני פמיניסטית רדיקאלית

27 ינו

רצף של אירועים מהשבועיים האחרונים הובילו אותי למסקנה שהגוף שלנו אינו ברשותנו. אין לנו זכות על הגוף שלנו. בשבוע שעבר הגיעו שתי נערות לדלת הפתוחה כשאחת מהן עם חשש להריון. יועצת נוספת ואני התחלנו לשוחח עם הנערות ועלה ששתיהן מקיימות יחסי מין עם החבר שלהן ללא אמצעי מניעה כלל. אם בא לו הוא גומר בחוץ ואם לא אז בפנים. כששאלתי האם הן מבקשות או דורשות קונדום הן אמרו, "אנחנו אומרות אבל זה לא משנה. הוא גם  ככה לא שם". אחרי בקשה אחת, הן כבר לא מבקשות עוד פעם. בהמשך השיחה התברר שזו שאין לה חשש להריון גם שכבה עם מישהו אחר שבוע לפני כן. כשקצת חפרנו במה קרה שם והתחלנו לקלף את הסיפור, התברר שהנערה כלל לא רצתה "לשכב" עם הבחור השני ושהיא הייתה במסיבה ושיכרו אותה או שהיא השתכרה והיא לא בדיוק זוכרת מה קרה אבל היא יודעת שהיא לא רצתה. אני כמובן לא נתתי שם לחוויה שעברה עליה. אבל שאלתי כמה פעמים אם היא רצתה והיא אמרה שלא. אחר כך שאלתי את שתיהן אם הן רוצות לקיים יחסי מין עם החבר שלהן, ותשובתן הייתה "זה בסדר. לא איכפת לי". "האם את לפעמים יוזמת? רוצה?", שאלתי. "לא" הייתה תשובתן. בהמשך דיברנו על אמצעי מניעה וגלולות למניעת הריון, אבל עד הגלולות אני רוצה שהם ישתמשו בקונדום. הנערה אמרה שאין סיכוי שזה יקרה. יחד ניסינו לראות איך היא יכולה להימנע מלקיים מין לא מוגן. בסוף השבוע היא אמורה לישון אצלו אז החלטנו שהיא פשוט לא תלך אליו הביתה. הם יבלו במסיבה אבל היא לא תגיע למצב שהיא תהיה איתו במיטה ולא תוכל לעמוד על שלה. פתרנו את הרע במיעוטו. בינתיים השנייה בהריון וצריכה לעבור ועדה והפלה.

השבוע העברתי סדנא בבית ספר מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב, והנושא היה מיתוסים וסטריאוטיפים על אונס ותקיפה מינית. מטרת הסדנא היא לפרק דעות קדומות שמושרשות אצלנו כחברה, וכפרטים, בנוגע לפגיעה מינית. דיברנו על "טיפוסי" נאנסת ו"טיפוסי" אנס. בטיפוסי נאנסת היו אמירות של "מי שנאנסת היא שרמוטה, נותנת, לובשת חשוף ומביאה את זה על עצמה". לפתע יצאה נערה מהכיתה בסערה. אני הופתעתי מהיציאה הדרמטית מהכיתה. למזלי הייתה עמי מנחה נוספת כך שיכולתי לצאת אחריה ולבדוק מה קרה. הנערה בכתה בשירותים וסיפרה לי שהיא נאנסה לפני שנתיים ושחלק מהבנות בכיתה יודעות וחלק לא. והבנים בטוח לא יודעים. וגם לא הוריה של הנערה. היא אמרה שהאמירות שלהם רק גרמו לה להרגיש יותר אשמה במה שקרה לה ושזה בכלל לא נכון שמי שנאנסת היא שרמוטה או נותנת. כמובן שאמרתי לנערה שהיא לא אשמה ושאין לה במה להתבייש. אין לה חלק במה שקרה לה. ושבדיוק בגלל זה אנחנו נמצאות בכיתה ומעבירות את הסדנא הזאת. אמרתי לה כל הכבוד על זה שהיא סיפרה לי וגם לחברותיה וליועצת. זה לא מעשה קל והיא גיבורה.

יום שלישי, מגיעות שתי נערות. שתי יועצות נכנסות איתה לשיחה. אחרי חצי שעה היועצות נכנסות לחדר שאני נמצאת בו ומספרות לי שהנערה סיפרה שהיא שכבה עם נער, שהיא מדממת, וכואב לה. היועצות שאלו אם היא רצתה לשכב איתו. היא אמרה שלא. הן שאלו אם היא אמרה לא והיא אמרה שהיא אמרה לא. היא אמרה לא כמה וכמה פעמים. היא בכתה והתכווצה ודיממה. הוא בחר שלא לראות. לא להקשיב. לא להרגיש. הנערה אמרה שזה לא היה אונס. כשניסינו לחדד איתה את ההגדרה, היא אמרה שנכון, היא קיימה יחסי מין נגד רצונה ונגד הסכמתה, אבל זה לא אונס. לא התווכחנו איתה. אנחנו יודעות את החשיבות של לתת שם למה שקרה לה, אבל זה לא הזמן. מה שכן, הנערה הרגישה אשמה ובושה וכמובן שלא סיפרה להוריה. היועצת וכמה חברות יודעות. נסענו לבית החולים לבדיקה גניקולוגית. וגם כדי לקבל טיפול נגד מחלות המועברות על ידי מגע מיני. זה בעיקר מה שהטריד את הנערה המקסימה הזאת. גם בבית החולים הגוף שלה לא היה שלה. הרופאה שאלה אותה הרבה שאלות, חודרניות, וללא שום אמפטיה. "מה קרה" בקול צורמני ומציק. וזה אחרי שהיא כבר סיפרה 3 פעמים בשעה האחרונה מה קרה: ליועצות, לי ולעובדת הסוציאלית בבית החולים. והיא הלכה לבדיקה גניקולוגית. וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי, אלוהים אדירים. זו הבדיקה הגניקולוגית הראשונה של הנערה הזאת. זה מה שהיא צריכה לעבור. ככה היא צריכה לעבור את זה.

סדנא נוספת ביום רביעי. הפעם מטעם דלת פתוחה. עם נערים. הנושא הוא מיתוסים לגבי מיניות, פורנוגרפיה, יחסים זוגיים. במהלך הדיון המעורר אחד הנערים אמר "מה אני בא לתקוע אותה מאחורה וזהו". באותו הרגע נשברתי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. שסף הסיבולת שלי לפטריארכיה נסדק. הוצאתי אותם להפסקה והתקשרתי לחברה ואשת מקצוע ממרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. פתאום הרגשתי שזה בכל מקום. שאנחנו לא יכולות לנצח את זה. שאנחנו בצד המפסיד. ולא משנה כמה סדנאות נעביר, וכמה שיחות נעשה, וכמה חינוך והפגנות ולובי וחקיקה, זה לא יעזור. אנחנו נלחמות בתחנות רוח. ובגלל זה אני פמיניסטית רדיקאלית. כי המאבק הפמיניסטי הוא מאבק על הגוף. וכל עוד הגוף שלנו לא בידינו, השחרור האמיתי לא יכול להתקיים. הדיכוי מתקיים בגופנו.

אני יוצאת מהסדנא ומשוחחת עם חברה ממרכז אישה לאישה שמספרת לי שאישה התקשרה אליהן וביקשה למצוא רופא/ה נשים שלא עושה ועדות להפסקת הריון. כמובן שלא היא ולא אני הפננו אותה לרופא/ה כזה/את. אין דבר כזה. הגיעה אליה אישה נשואה בשבוע 12 והם לא רוצים להמשיך את ההריון. הועדה לא תאשר לה לעשות הפלה כי היא אישה נשואה. במקרה הגרוע ביותר היא תביא ילד שהיא לא רוצה לעולם.

אז מי עדיין רוצה להפגין נגד הדרת נשים?