ארכיון | Uncategorized RSS feed for this section

"איך אני מקיימת יחסים עם בעלי אם ככה אני מכווצת וסובלת?"

2 יונ

לפני כעשרים שנה הגעתי לרופא נשים שהמליצו עליו חברות, למרות שעות הקבלה ההזויות שלו (עבד עד 12 בלילה) נאמר שהרופא מקצועי ומצוין. טופלתי אצלו בערך כשנתיים בהן עברתי בדיקות שגרתיות ואף אירוע גניקולוגי. מיותר לציין שבדיקה גניקולוגית ממש גורמת לאי נוחות ולהתכווצויות, והנבדקת רק מחכה שזה יגמר.

בתחילת ההריון השלישי לי באחת הבדיקות המאוחרות בלילה הרופא פנה ואמר לי מדוע אני מתכווצת ככה, ואיך אני מקיימת יחסים עם בעלי אם ככה אני מתכווצת וסובלת. ברור שלא עניתי לו. הבדיקה הסתיימה וחזרתי המומה הביתה. מיד החלפתי אותו למרות שהייתי באמצע ההריון ומאז אני אצל אותו רופא שמאוד מקצועי ואינו מעיר הערות שאינן שייכות לטיפול עצמו.

משיחות שהיו לי עם חברות לאחר הרבה שנים התברר שהרבה נשים עזבו אותו, אבל ברור היום שכמו שיש נשים שעוזבות יש צעירות ונשים חדשות שעלולות להיפגע מהתייחסות כזו.

"נאנסתי על ידי הרופאה עם מכשיר דמוי פין"

26 פבר

כשהייתי בצבא הלכתי לגניקולוגית בשל איחורי מחזור. רצו לבדוק אצלי את הרחם והשחלות ולכן הפנו אותי לאולטרה סאונד. בחדר האולטרה סאונד, נשאלתי האם אני בתולה או לא, כדי להחליט עבורי אם לבצע בי אולטרה סאונד ואגינלי או חיצוני. לא ידעתי שלשם כך נשאלתי זאת, בכל זאת אולטרה סאונד ראשון, ועניתי בתמימותי שאיני בתולה, ואז נאנסתי על ידי הרופאה עם מכשיר דמוי פין בהיותי תמימה ובת 20. כי זה שכבר שכבתי עם גבר אומר שאפשר לחדור אלי שוב בלי לשאול באיזו דרך אני מעדיפה.

המקרה הזה רודף אותי וירדוף לנצח, אין לי אמון בגניקולוגים כלל וגם לא בגניקולוגיות. אני מזועזעת שבבדיקה כה פשוטה נלקחה ממני הזכות להחליט מה יקרה בגופי וממש צר לי שלא נחשפתי לפמיניזם, לזכויותיי ולחופש הדעה והבחירה שלי כאישה לפני המקרה הזה. אין ספק שאם הייתי נחשפת למידע מחזק באור פמיניסטי קודם לכן, הייתי מסוגלת להגן על גופי ונפשי.

"מה את רוצה שהדוקטור יעשה את זה בשבילך?

17 פבר

בהיכנסי לחדר הבדיקה, הורה הרופא להסיר התחתונים ולעלות על כסא הבדיקות. כסא הבדיקות היה מכוסה בנייר משומש מהבדיקה הקודמת. הסרתי את הבגד התחתון וחיכיתי. הרופא שם לב לכך לאחר כדקה-שתיים ושאל למה אני לא יושבת. ציינתי שהכיסא לא מוכן בשביל פציינט חדש. ותשובתו היתה: "אז תמשכי את הנייר" "מה?!? את רוצה שהדוקטור יעשה את זה בשבילך?"

מתשובתו ניכר שהוא אינו חושב שתפקידו של הרופא הבודק להחליף נייר בכיסא הטיפולים. אני סבורה אין זה תפקידו של הנבדק לעשות את ההכנות של הציוד לבדיקה. אם לרופא לא נאה לעשות את הפעולה הזאת, אין הוא צריך להטילה על הנבדקת. יש להעסיק אדם שיעשה את זה. הנבדקת מספיק במתח בשל הממצא שנמצא יומיים קודם. אין היא צריכה לקבל כזה יחס מהרופא, אשר עומד להחדיר אינסטרומנט בדיקות לאבריה המוצנעים.

שלושה סיפורים שונים

9 פבר
  1. כבר קרוב לעשור שאני לא מורידה את השיער ה"מיותר" שלי – נו, זה שמגן על בלוטות הלימפה בבתי השיחה וזה שסתם נמצא על הרגליים. זה לא שאני שלמה עם הגוף שלי או משהו, הו, לא. לפעמים אני שונאת, לפעמים אני אוהבת, לרוב אני מוותרת על להרגיש יפה ומשתדלת להסתפק בכך שבעלי אומר לי שאני יפה. בכל מקרה, השיער שם. לפני כמה שנים הלכתי לגניקולוג כדי לקבל מרשם לגלולות למניעת הריון. לאחר שבדק אותי, בעודי שוכבת, פשוקת רגליים, על הכיסא המזעזע הזה, הוא אמר, כלאחר יד, "אני מבין שיש לך בעיה של שיעור יתר. אני ארשום לך את הגלולות X, זה יעזור לך עם זה" (הכוונה היא לגלולות שבין יתר השפעות הלוואי שלהן, מדללות את צמיחת השיער). האמירה הזאת מאוד העליבה אותי (עד אז לא חשבתי שאני "קופה" במיוחד, כפי שכינינו זאת בבית הספר. לא חשבתי שיש משהו פתולוגי בשיער שלי, מלבד העובדה שהוא פשוט שם) וגם מאוד כעסתי – הרי לא באתי אליו בבקשת עזרה אסתטית כלשהי, וכל דביל היה יכול להבין שאני פשוט לא מנסה להוריד את שיער הרגליים שלי – מדובר היה בשיערות ארוכות, שטופחו במשך שנים אחדות. אבל הוא לא שאל אפילו – ברור שלנשים אין שערות על הרגליים, ולכן כנראה שלאישה האומללה יש איזו בעיה. מבחינתי זו הייתה החוויה הכי שלילית שלי עם גניקולוג ואולי עם רופאים בכלל, והיא בהחלט הפחיתה את הרצון שלי לחזור לסיטואציה הזאת, שגם ככה היא לא בדיוק מהנה.

    2. לפני קצת פחות שנים הייתה לי פטריה בכוס, וזה הציק נורא. זה הכי הציק כשאוננתי, אבל לא ממש כשהזדיינתי. אני זוכרת את המבט של הגניקולוג (אחד אחר, כן? להוא בחיים לא הייתי באה שוב) כשאמרתי שאני מאוננת. הוא היה מופתע, נבוך, קצת מבודח. הוא התעקש שהבעיה היא בוודאי בשעת קיום יחסי מין. לא, אמרתי, זה בסדר. אבל אני מאוננת, וזה מציק. היום זה משעשע אותי לחשוב על זה, אבל אז ממש הרגשתי שהוא לא יודע איך לעכל את זה, ומסתכל עלי בעין שיפוטית משהו. הוא התעלם בחיוך מנושא הזה, רשם לי תרופה ושאל אותי כמה שאלות כלליות. בעיני, המבט שהיה לו בעינים היה "איזו בחורה משונה…"

    3. וסתם שטות משעשעת: אחרי צילום אולטרסאונד בעקבות כאבים, הבאתי לאותו גניקולוג את הצילומים שהגיש לי הטכנאי. כמו בסרטים מצוירים, הוא רפרף על התמונה והמשיך הלאה, ואז חזר אליה בתדהמה: היה שם עובר. אחרי רגע הוא התחיל לצחוק והסביר שהטכנאי שם תמונות של אישה אחרת יחד עם שלי.

חשבתן שהגוף שלנו שייך לנו? אז טעיתן. ובגדול. בגלל זה אני פמיניסטית רדיקאלית

27 ינו

רצף של אירועים מהשבועיים האחרונים הובילו אותי למסקנה שהגוף שלנו אינו ברשותנו. אין לנו זכות על הגוף שלנו. בשבוע שעבר הגיעו שתי נערות לדלת הפתוחה כשאחת מהן עם חשש להריון. יועצת נוספת ואני התחלנו לשוחח עם הנערות ועלה ששתיהן מקיימות יחסי מין עם החבר שלהן ללא אמצעי מניעה כלל. אם בא לו הוא גומר בחוץ ואם לא אז בפנים. כששאלתי האם הן מבקשות או דורשות קונדום הן אמרו, "אנחנו אומרות אבל זה לא משנה. הוא גם  ככה לא שם". אחרי בקשה אחת, הן כבר לא מבקשות עוד פעם. בהמשך השיחה התברר שזו שאין לה חשש להריון גם שכבה עם מישהו אחר שבוע לפני כן. כשקצת חפרנו במה קרה שם והתחלנו לקלף את הסיפור, התברר שהנערה כלל לא רצתה "לשכב" עם הבחור השני ושהיא הייתה במסיבה ושיכרו אותה או שהיא השתכרה והיא לא בדיוק זוכרת מה קרה אבל היא יודעת שהיא לא רצתה. אני כמובן לא נתתי שם לחוויה שעברה עליה. אבל שאלתי כמה פעמים אם היא רצתה והיא אמרה שלא. אחר כך שאלתי את שתיהן אם הן רוצות לקיים יחסי מין עם החבר שלהן, ותשובתן הייתה "זה בסדר. לא איכפת לי". "האם את לפעמים יוזמת? רוצה?", שאלתי. "לא" הייתה תשובתן. בהמשך דיברנו על אמצעי מניעה וגלולות למניעת הריון, אבל עד הגלולות אני רוצה שהם ישתמשו בקונדום. הנערה אמרה שאין סיכוי שזה יקרה. יחד ניסינו לראות איך היא יכולה להימנע מלקיים מין לא מוגן. בסוף השבוע היא אמורה לישון אצלו אז החלטנו שהיא פשוט לא תלך אליו הביתה. הם יבלו במסיבה אבל היא לא תגיע למצב שהיא תהיה איתו במיטה ולא תוכל לעמוד על שלה. פתרנו את הרע במיעוטו. בינתיים השנייה בהריון וצריכה לעבור ועדה והפלה.

השבוע העברתי סדנא בבית ספר מטעם מרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית תל אביב, והנושא היה מיתוסים וסטריאוטיפים על אונס ותקיפה מינית. מטרת הסדנא היא לפרק דעות קדומות שמושרשות אצלנו כחברה, וכפרטים, בנוגע לפגיעה מינית. דיברנו על "טיפוסי" נאנסת ו"טיפוסי" אנס. בטיפוסי נאנסת היו אמירות של "מי שנאנסת היא שרמוטה, נותנת, לובשת חשוף ומביאה את זה על עצמה". לפתע יצאה נערה מהכיתה בסערה. אני הופתעתי מהיציאה הדרמטית מהכיתה. למזלי הייתה עמי מנחה נוספת כך שיכולתי לצאת אחריה ולבדוק מה קרה. הנערה בכתה בשירותים וסיפרה לי שהיא נאנסה לפני שנתיים ושחלק מהבנות בכיתה יודעות וחלק לא. והבנים בטוח לא יודעים. וגם לא הוריה של הנערה. היא אמרה שהאמירות שלהם רק גרמו לה להרגיש יותר אשמה במה שקרה לה ושזה בכלל לא נכון שמי שנאנסת היא שרמוטה או נותנת. כמובן שאמרתי לנערה שהיא לא אשמה ושאין לה במה להתבייש. אין לה חלק במה שקרה לה. ושבדיוק בגלל זה אנחנו נמצאות בכיתה ומעבירות את הסדנא הזאת. אמרתי לה כל הכבוד על זה שהיא סיפרה לי וגם לחברותיה וליועצת. זה לא מעשה קל והיא גיבורה.

יום שלישי, מגיעות שתי נערות. שתי יועצות נכנסות איתה לשיחה. אחרי חצי שעה היועצות נכנסות לחדר שאני נמצאת בו ומספרות לי שהנערה סיפרה שהיא שכבה עם נער, שהיא מדממת, וכואב לה. היועצות שאלו אם היא רצתה לשכב איתו. היא אמרה שלא. הן שאלו אם היא אמרה לא והיא אמרה שהיא אמרה לא. היא אמרה לא כמה וכמה פעמים. היא בכתה והתכווצה ודיממה. הוא בחר שלא לראות. לא להקשיב. לא להרגיש. הנערה אמרה שזה לא היה אונס. כשניסינו לחדד איתה את ההגדרה, היא אמרה שנכון, היא קיימה יחסי מין נגד רצונה ונגד הסכמתה, אבל זה לא אונס. לא התווכחנו איתה. אנחנו יודעות את החשיבות של לתת שם למה שקרה לה, אבל זה לא הזמן. מה שכן, הנערה הרגישה אשמה ובושה וכמובן שלא סיפרה להוריה. היועצת וכמה חברות יודעות. נסענו לבית החולים לבדיקה גניקולוגית. וגם כדי לקבל טיפול נגד מחלות המועברות על ידי מגע מיני. זה בעיקר מה שהטריד את הנערה המקסימה הזאת. גם בבית החולים הגוף שלה לא היה שלה. הרופאה שאלה אותה הרבה שאלות, חודרניות, וללא שום אמפטיה. "מה קרה" בקול צורמני ומציק. וזה אחרי שהיא כבר סיפרה 3 פעמים בשעה האחרונה מה קרה: ליועצות, לי ולעובדת הסוציאלית בבית החולים. והיא הלכה לבדיקה גניקולוגית. וכל הזמן הזה חשבתי לעצמי, אלוהים אדירים. זו הבדיקה הגניקולוגית הראשונה של הנערה הזאת. זה מה שהיא צריכה לעבור. ככה היא צריכה לעבור את זה.

סדנא נוספת ביום רביעי. הפעם מטעם דלת פתוחה. עם נערים. הנושא הוא מיתוסים לגבי מיניות, פורנוגרפיה, יחסים זוגיים. במהלך הדיון המעורר אחד הנערים אמר "מה אני בא לתקוע אותה מאחורה וזהו". באותו הרגע נשברתי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר. שסף הסיבולת שלי לפטריארכיה נסדק. הוצאתי אותם להפסקה והתקשרתי לחברה ואשת מקצוע ממרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית. פתאום הרגשתי שזה בכל מקום. שאנחנו לא יכולות לנצח את זה. שאנחנו בצד המפסיד. ולא משנה כמה סדנאות נעביר, וכמה שיחות נעשה, וכמה חינוך והפגנות ולובי וחקיקה, זה לא יעזור. אנחנו נלחמות בתחנות רוח. ובגלל זה אני פמיניסטית רדיקאלית. כי המאבק הפמיניסטי הוא מאבק על הגוף. וכל עוד הגוף שלנו לא בידינו, השחרור האמיתי לא יכול להתקיים. הדיכוי מתקיים בגופנו.

אני יוצאת מהסדנא ומשוחחת עם חברה ממרכז אישה לאישה שמספרת לי שאישה התקשרה אליהן וביקשה למצוא רופא/ה נשים שלא עושה ועדות להפסקת הריון. כמובן שלא היא ולא אני הפננו אותה לרופא/ה כזה/את. אין דבר כזה. הגיעה אליה אישה נשואה בשבוע 12 והם לא רוצים להמשיך את ההריון. הועדה לא תאשר לה לעשות הפלה כי היא אישה נשואה. במקרה הגרוע ביותר היא תביא ילד שהיא לא רוצה לעולם.

אז מי עדיין רוצה להפגין נגד הדרת נשים?

קטע קצר שכתבתי בעת שהותי בבר תל אביבי

30 ספט

אישה שיוצאת למרחב הציבורי אינה בטוחה. מהרגע שדינה יצאה מחוץ לביתה, המרחב הציבורי הפך למקום מאיים. הרי דינה נאנסה. ומכאן המילה יצאנית. אישה שלא אמורה לצאת מחוץ לביתה. יציאה של נשים למרחב הציבורי מאיים על הסדר החברתי הפטריארכלי, ולכן הטרדות הרחוב. הספרה הציבורית היא הספרה בו מתרחשים הדברים המשמעותיים והוא אינו מקום לנשים. את האיום שקיים ביציאה למרחב הציבורי עבור נשים, לא ניתן להעביר לגברים.

הניתוק של נשים מגופן והבשורה המחודשת שמביא עמו הספר "נשים לגופן"

17 ספט

"אני חושבת שאני בהירון. אפשר להגיע אליכם?" "בטח. תגיעי". אני פותחת את הדלת ומולי מופיעה בחורה צעירה בהריון מתקדם. בראשי אני חושבת "את חושבת שאת בהריון? את בהירון!". עשינו בדיקת הריון כדי שהיא תראה שהיא בהריון והתחלנו לדבר על הנסיבות בהן היא נכנסה להירון לא מתוכנן ולא רצוי. אמרתי לה שהיא צריכה לעשות אולטראסאונד כדי לבדוק את גיל ההריון המדויק ושלושה ימים לאחר מכן היא התקשרה לבשר לי. "אני בשבוע 36. יש מה לעשות?" שאלה אותי. אני המומה ופעורת פה עונה לה "לא. את צריכה ללדת". כמובן שגיל ההריון הפתיע אותה. אותי פחות. ברגע שראיתי את בטנה שצועקת 'קדימה' ידעתי שהיא בשבוע דומה. עזרתי לה בכל התיאומים והעזרה בקהילה שהיא יכולה לקבל והיא תלד. חשוב להגיד, האישה הצעירה הזו גרה בבית הוריה, עם אחיה הקטנים, ויש לה בן זוג שהוא לא בן הזוג שהכניס אותה להריון. אף לא אחד מהאנשים סביבה שאל אותה אם היא בהריון. אף לא אחד מהאנשים סביבה שאל אותה מדוע השמינה כל כך. ולא מדובר בבחורה שמנה. מדובר בבחורה רזה. מאוד. ההריון ברור מאוד. וזה מוביל אותי לשאלה הבאה שאתן בטח שואלות גם: איך היא לא ידעה שהיא בהריון?

אנחנו אוהבות ורגילות להיות ביקורתיות ושיפוטיות ולכן כל מי שקוראת את הטור הזה כרגע חושבת לעצמה, איך יכול להיות שהיא לא ידעה שהיא בהריון? מה היא לא שמה לב שאין לה ווסת כבר שמונה חודשים? היא לא שמה לא שהיא עלתה במשקל? היא לא ידעה שאם היא מקיימת יחסי מין ללא אמצעי מניעה היא תיכנס להריון? שאלות שהן במקום, אבל כולנו כנראה ממש לא מבינות את הנסיבות שגרמו לכך, ואת המיקום החברתי שלנו כנשים, ובעיקר כנערות או נשים צעירות.

בשנת 1971 יצא הספר המהפכני "Our Bodies, OurSelves" שעסק בנשים ונכתב למען נשים, על ידי נשים, בכל מה שעסק בעולמן, גופן ובריאותן של נשים בארה"ב של אותה התקופה. הספר הזה היווה נקודת מפנה בתפיסה הפמיניסטית של הרפואה המערבית, ובתפיסת העולם לגבי מהו ידע, מי קובע מהו ידע, ומהו ידע רפואי ומיני בפרט. הספר הנגיש את הידע המיני והוגפני של נשים לנשים, בשפה של נשים, וללא שום אמצעי תיווך פרט לכתב. הוא עסק באיברי המין של נשים, במערכת הרבייה, באמצעי מניעה, בהפלות, ביחסי מין, באורגזמה הנשית, ביחסים הטרוסקסואליים ולסביים, באלימות כלפי נשים, בגיל המעבר, בפריון ובילודה. ועוד ועוד. אמי קיבלה את המהדורה הראשונה שיצאה ולאחרונה סיפרה לי שהיווה נקודת מפנה בחייה המיניים. שאת כל הידע שלה לגבי הגוף שלה, ומיניותו, היא קיבלה מהספר הזה. היא פנתה אליו לעצות ומידע כל פעם שהיא נתקלה בקושי מסוים.

ואני שואלת את עצמי, מדוע אחנו צריכות ספר שילמד אותנו על עצמנו ולא יכולות להסתפק בעיניים שלנו? באצבעות? במראה? מדוע אנחנו צריכות לקרוא על, ואת עצמנו, דרך ספר?

אותה אישה צעירה שהגיעה אליי בשבוע 36 היא אחת התשובות לכך. כי אנחנו לא יודעות. כי אחנו לא מצליחות לקרוא את עצמנו כמו שמגיע לנו. כי אנחנו מתביישות. כי הגוף שלנו הוא טאבו. כי המיניות שלנו היא טאבו עוד יותר. כי הנגישות שלנו לידע היא מוגבלת. אפילו במאה העשרים ואחת של המילניום החדש. היא לא ידעה שהיא בהריון כי היא לא מכירה את הגוף שלה. היא לא מכירה את המחזוריות של החודש. היא לא מכירה את התהליך שהיא עוברת עם כל ירח, בו ביצית מתחילה את התנועה שלה, מאותתת לזרע שיפרה אותה, מעבה את רירית הרחם ומתפרקת כדם הווסת. כי היא לא ידעה שעלייה במשקל מסמנת לנו משהו. היא לא ידעה מה זה ביוץ ומתי הוא קורה. היא סירבה להביט בעצמה בראי כמו שמגיע לה, או לגעת לעצמה בבטן או בפתח הנרתיק ולראות שאין דם או הפרשות. היא פחדה להכיר את עצמה באמת. כולנו מפחדות להכיר את עצמנו באמת. ולגעת. ולהביט.

כולנו מנותקות מגופנו אלא אם כן נעשה מאמץ מודע להכיר אותו. זה יכול היה לקרות לכל אחת מאיתנו. כי ככה חינכו אותנו. חינכו אותנו שהלמטה שלנו הוא מקור לבושה ושצריך להסתיר אותה ולא לגעת בה. וגם אם גדלנו בבית הכי ליברלי בעולם והכי פתוח, עדיין קיבלנו את המסר הזה מהחברה סביבנו: מהוליווד, מהמורות שלנו, הרופאים/ות שלנו, ובני הזוג שלנו. וזו הבשורה הגדולה של התרגום המחודש לעברית של"נשים לגופן" שהוציאה עמותת נשים לגופן. ספר בן 751 עמודים שעוסק בנשים ובגופן, על כל המשתמשע מכך, שנכתב על ידי נשים, עבור נשים, ומותאם תרבותית לחברה הישראלית של 2011. הספר מכיל כמות ידע עצומה, תמונות ואיורים שמלמדים אותנו על עצמנו. הספר עבה במיוחד לעומת הספר המקורי שמונח על ידו. עבה עוד יותר החלק על אמצעי מניעה, כאבים ביחסי מין ואלימות כלפי נשים. נושאים שהיו רק בתחילת דרכם ב1971 מצאו את עצמם מרכזיים הרבה יותר בספר הישראלי החדש (או לפחות בנושאים שמעניינים אותי).

את הספר קיבלתי ביום חמישי ומאז אני מרפרפת בו מדי יום. אני, שחושבת שאני יודעת הכל בכל מה שקשור למיניות האישה, הספקתי ללמוד ממנו כל כך הרבה. אני, שנוגעת, ומביטה, ובודקת את עצמי, גיליתי דברים שאני לא יודעת על עצמי. אני מקווה שהספר החדש "נשים לגופן" יהווה נקודת מפנה עברו כולנו, כמעט, ואף יותר, משהספר שיצא בשנת '71 היווה נקודת מפנה עבור אמי ובנות דורה. מי ייתן ולא נהייה יותר מנותקות מגופנו.

לקישור לאתר של עמותת נשים לגופן: http://www.wtb.org.il/

תשובה לשאלה "אבל כבר יש שוויון אז למה צריך עוד פמיניזם?" שבוע אחד – שלושה סיפורים שונים

3 ספט

1. אני כועסת. אני כל כך כועסת. באמצע בישולים. ברקע התכנית סדר דין בערוץ 1. מראיינים שני ערוכי דין ואת רכזת הסיוע ממרכז הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בתל אביב, ענבר כהן. הדיון הוא על הטרדות ותקיפות מיניות בתוך הצבא. שני הגברים לא מפסיקים לדבר, במיוחד אחד מהם על כך שהחוק למניעת הטרדה מינית מנוצל לרעה ושכיום אפילו מבט נחשב הטרדה מינית. עורך הדין השני אומר שלא רק שצריך לטפל במטרידים צריך לטפל גם במטרידות שהולכות עם החזה בחוץ. ענבר מתחילה לדבר, וכמובן שהם מתפרצים לדבריה. היא שומרת על קור רוח. אני לא! הם טוענים שאנחנו כמובן מפריזות בכמות הפניות ובהגדרה של מה נחשב הטרדה מינית. היא מנסה להסביר שמאז שהמודעות עלתה, יש יותר ויותר דיווחים ושהצבא עושה עבודה נהדרת עם מרכזי הסיוע כדי למגר את התופעה מקרבה. הם כמובן מעלים את נושא תלונות השווא.  אז הטרדה מינית מתרחשת בכל מקום, לכל אחת ועל ידי כל אחד. כל עוד תפיסת עולנו, ובעיקר עולמם, היא פטריארכלית, הטרדות מיניות ימשכו. כי חברה שמבוססת על כוח ועל היררכיה תטריד את חבריה. וגוף כמו הצבא, במבוסס על היררכיה פטריארכלית, ומושתתת על הטרדת נשים, הסללה וריבוד מגדריים, הטרדות מיניות ימשכו.

2. מתעתדת ללוות אישה צעירה בת בתחילת גילאי העשרים להפלה. היא עובדת בעבודה מועדפת כחיילת משוחררת. אין לה כסף וההפלה עולה לה 2400 שקלים. יש לה 1000. יחד אנחנו מנסות למצוא כיצד היא תצליח לגייס עוד כספים, כי גם לאמה אין כסף. האישה עצמה לא יכולה לקחת הלוואה וגם אין לה כרטיס אשראי. לאמא שלה יש כרטיס אשראי (כדי שתוכל לשלם בתשלומים), אבל אמה לא יודעת מזה שהיא בהריון. דיברנו על כך שכדאי שהיא תספר לה, גם בשביל העזרה הכלכלית, אך בעיקר בשביל העזרה הנפשית. היא תוכל לגייס עוד 500 שקלים אולי. את השאר, אמרתי לה, נמצא מתרומה מהקרן חירום של "אישה לאישה". הבחור כבר לא במתונה. בהתחלה אמר לה שיעזור לה בכל ואז הפסיק לענות לה לטלפונים. נעלם. לא לוקח אחריות על מה שהוא עשה לה. וכן, הוא עשה לה. וזה מעלה את הנקודה של אחריות. ונגישות לידע על מערכת הרבייה. ונגישות כלכלית ושכלית לאמצעי מניעה. ויכולת בכלל להגיד משהו ביסטואציה של יחסי כוח מגדריים. ועוד יותר על היכולת להגיד משהו בסיטואציה מינית. להגיד כן, להגיד לא, להגיד קונדום, להגיד אני לא לוקחת גלולות, להגיד תעצור.

ואז את מגיעה לועדה להפסקת הריון ומה שהועדה הזאת עושה היא להפנות אצבע כלפייך והלגיד "את אשמה", "את הבאת את זה על עצמך". למה לא התשמשת באמצעי מניעה? אז נכון, היום יש אינטרנט, ולכאורה הכל פתוח, אבל מי מדבר איתנו על זה? וגם אם אני יודעת שאני צריכה לשים קונדום או לקחת אמצעי מניעה הורמונלי כלשהוא, זה אומר שאני יודעת איך לעשות את זה? לא מלמדים את זה. אבל מעבר לזה, הבעיה היא מבנית. המבנה הפטריארכלי לא תמיד מאפשר לאישה (או לכל קבוצה מוחלשת אחרת) להגיד מה היא חושבת. מה היא רוצה. לפעמים היא בעצמה לא יודעת מה היא רוצה להגיד. כשאנחנו נמצאות בסיטואציה כוחנית (ובעיני בכל סיטואציה יש יחסי כוח כלשהם, על אחת כמה וכמה בסיטואציה מינית) היכולת שלנו לברר עם עצמנו באמת מה אנחנו רוצות ואיך, מתערערת. האישה הזאת תצטרך להשתמש בכספים שהיא חסכה מעבודה מועדפת שמתגמלת אותה בשכר מינימום, כי "היא לא נזהרה" מספיק.  אני כועסת. אני כל כך כועסת.

3. יושבת אצל חברה בשבת בצהריים ופותחת טיים אאוט תל אביב. תחילה אני מתעצבנת כי פתחתי בעמוד עם אישה עירומה שכל הואגינה שלה מרוחה מעל דפי העיתון. אחר כך אני מתחילה לקרוא ונרגעת קצת. אפילו שמחה, מחייכת ואז קצת בוכה. הכתבה עסקה בנשים קורבנות זנות ונכתבה על ידי איש שטח של מרפאת לוינסקי ופעיל פמיניסטי. האמת, הופתעתי לראות שגבר כתב את זה. כתבה מדהימה. מציפה את כל הפשעים שנעשים לנשים במסגרת "העיסוק" בזנות, ומפרקת את כל המיתוסים הקשורים לזנות. והנה החלק העיקרי והחשוב מהכתבה:

"גם הסרסור וגם השומר בקשו בצנעה להיבדק. בכל זאת, הפריווילגיה שלהם לזיין את הבנות בלי קונדומים אינה מגיעה ללא שק של חששות. קונדומים נקרעים, קונדומים נשמטים במקרה או שלא במקרה, תלוי בלקוח, פעמים רבות הוא עשיר מספיק או אלים דיו כדי לכפות מין בלתי מוגן. זרע זולג לעיתים אל תוכה, פי הטבעת הוא מקום נוח להיפצע ולדמם קלות מבלי לחוש כאב, זיהומים רבים נוצרים כתוצאה משימוש בקרמים ושמנים שונים במקום חומר סיכה על בסיס מים, חלק ניכר מהזרע ניתז על פניהן ובמגע עם העין יכול לגרום למעבר של נגיף הHIV ומחלות זיהומיות אחרות. הזנות, גם במיטבה, היא מלכודת מוות. גיל הכניסה הממוצע הוא 13-14, מעל שמונים אחוזים ייכנסו אליה תוך כפייה או סרסרות מחושה מצד גורם בוגר וחזק מהן, מעל 90 אחוז עברו פגיעה מינית בילדות. מחציתן ימותו לפני גיל 50 – שיעור תמותה גבוה עשרות מונים משאר האוכלוסייה. מחלות מין, מנת יתר, התאבדות, רצח על ידי לקוח, אלו הן עיקר נסיבות המוות".    

הרגשתי שאני עומדת להתפוצץ. שאני כועסת. כל כך כועסת. איך ייתכן שאחד הפשעים הכי נתעבים כלפי נשים עדיין מתקיים? הרי הפושעים שצורכים את גופן של קורבנות הזנות הם החברים שלנו, האבות שלנו, האחים והדודים שלנו. ואנחנו לא מצליחות להפסיק את זה. אנחנו נאבקות ונאבקות ולא מצליחות. והכי מדהים הוא, שהם ישנים טוב בלילה. הם מצליחים להירדם. אני יודעת שאין מקום להשוואה, אבלאני לפעמים לא מצליחה להירדם בגלל הכיבוש. אני יודעת שאני חלק מקבוצת הכוח שמדכאת, מנשלת, הורגת את הקבוצה נטולת הכוח, וזה עושה לי נדודי שינה. איך גברים מציליחם לישון בלילה בשלווה, כשהם יודעים שהם חלק מהקבוצה עם הכוח ושהקבוצה שלהם עושה פשעים כאלה נגד קבוצה משוללת כוח? אני רוצה להאמין שאם הייתי גבר, הייתי צורחת על קבוצת הכוח שלי על המעשים שלה. על הפשעים הנתעבים שקבוצת הכוח הזאת עושה נגד נשים. הייתי פותחת במאבק עיקש נגד חבריי לקבוצת הכוח.

אני כועסת. כל כך כועסת. לא מבינה איך הם מצליחים לישון בלילה.

לכתבה בעיתון טיים אאוט: http://82.80.254.140/ActiveMagazine/getBook.asp?Path=TOM/2011/08/31&BookCollection=TOM_TA&ReaderStyle=Time_Heb&Language=Hebrew&Hebrew=1&browserWindowWidth=1356&browserWindowHeight=718&IsNetscape=1

באיזו שנה אנחנו בדיוק? על הזכות להפלה והחובה של המדינה לעזור למי שאינה יכולה לממן את הפלתה

18 יול

שבוע שעבר עברתי חוויה ששאלתי את עצמי "אנחנו בשנת 2011 או בשנות השישים לפני המשפט של רו מול ווייד?" ולמה כוונתי? סיפור שהיה כך היה. במהלך המתנה לוועדה להפסקת הריון, בה ליוויתי נערה לוועדה, צפיתי באישה צעירה שחיכתה בתור. לא שמתי לב אליה יותר מדי, רק ראיתי שהיא לבד ושהיא בלחץ וחרדה. בשלב מסוים שמעתי את העו"ס קוראת לה. ע' שמה. ערביה. אחרי שהיא יצאה מהוועדה הלכתי אחריה ושאלתי אותה אם הכל בסדר. היא רק הביטה בי, והתחילה לבכות. פשוט התפרקה לי בידיים. אישה צעירה, ללא כל אמצעי קיום, לא נשואה, בהריון. היא עובדת בתעסוקת עוני ושקועה בחובות, כך שהלוואה מהבנק אינה באה בחשבון. או כמו שאומרים, אין לה שקל על התחת. או יותר נכון, אין לה שקל על הרחם. התחלתי לדובב אותה ולבדוק אם יש לה רשת בטחון, תמיכה משפחתית, היכן הגבר שהכניס אותה להריון. היא ענתה לי בין בכי לבכי שהיא לא בקשר עם משפחתה ואין מי שיעזור לה. היא אינה מוכרת ברווחה ובין היתר מלמלה שאם המשפחה שלה תגלה, היא תרצח אותה. אני כמובן קפאתי לדקה, ואז התעשתי על עצמי ואמרתי לה שיהיה בסדר ושאני אנסה לעזור לה. החלפנו מספרי טלפון, חיבקתי אותה, והלכתי. ואז התחיל "גולשים בזמן" לשנות השישים.

למי שלא יודעת, הפלה מעל גיל 19 עולה בין 2500 – 3000 ₪. קופות החולים אינן מממנות הפלות אם את מעל גיל 19. מה עושה אישה מעל גיל 19 שאין לה כסף? יולדת את התינוק/ת. מה עושה אישה שנמצאת בסכנת חיים ואין לה כסף למממן את ההפלה? גם אחרי שמונה שעות, אין לי תשובה.

תחילה התקשרתי למנהלת מחלקת הרווחה בעיר עימה יצרתי קשר בבוקר בנושא אחר לגמרי. היא לא יכלה לעזור לי. בעבר היה סעיף שיכול לעזור למימון פרוצדורות רפואיות/ בריאותיות לתושבים/ות מוכרים/ות מהרווחה. הן הצליחו להכניס מימון הפלה תחת הסעיף הזה אך מהרגע שראו שעל זה יוצאים הכספים, אסרו על הרווחה לממן הפלות. "כל עוד אין סעיף תקציבי תחתיו ניתן להכניס את זה, אי אפשר למממן לה", אמרה לי המנהלת הנחמדה. היא הפנתה אותי לאישה בעירייה שאחראית על גיוס תרומות למשפחות וכו' בעיר, שהבוסית שלה במקרה היא גם היועצת לקידום מעמד האישה בעירייה. אולי דרכן אצליח להוציא כספים.

משם פניתי לר', עורכת דין ופעילה פמיניסטית וביקשתי ממנה עזרה. אולי היא יודעת למי לפנות, אם יש קרן שתעזור לממן את זה או ארגון. הרי לא יכול להיות שזה המקרה הראשון של אישה ערביה שנמצאת בסכנת חיים שצריכה הפלה ואין לה כסף. כך פניתי למספר ארגונים שלא הייתה להן תשובה עבורי או פתרון. הסיבה לכך היא שהארגונים מרוששים והמדינה לא מוכנה לעזור בנושא.

בינתיים שוחחתי עם ג', מישהי שמלווה אותי בעבודתי של ליווי נערות והיא סיפרה לי שיש דרך לתמרן את המערכת. צריך למצוא פסיכיאטר/ית שמוכנ/ה לכתוב על ע' חוות דעת פסיכיאטרית שתעיד שאם היא תמשיך בהריון זה ישפיע עליה נפשית. יש קופות חולים שמממנות הפלות אם לאישה יש בעיה נפשית. אחרי זה צריך לבוא עם חוות הדעת לוועדה להפסקת הריון ואישור מהקופה ויממנו את ההפלה. הבעיה היא שע' כבר הלכה לוועדה בלי זה. "אז קחי אותה לבית חולים אחר ולוועדה אחרת" אמרה לי ג'. "היא תצטרך לשלם עוד פעם לוועדה (שזה 330 ₪) אבל לא נורא". לא נורא? אין לאישה הזאת אפשרות לשלם עוד פעם. ואולי היא לא רוצה שיגידו שהיא משוגעת? ואולי היא לא רוצה שיהיה לזה תיעוד בשום מקום בגלל הסכנה בו היא נמצאת? ואיפה נמצא פסיכיאטר/ית שתסכים לכתוב חוו"ד שקרי ובחינם?

שיחה נוספת שהתקיימה במקביל הייתה עם ו', עוזר פרלמנטרי של ח"כ ערבי שאמר לי שיש לו כמה רעיונות לפתרונות, אבל שהוא לא יכול לדבר על זה "כרגע". אני חשבתי שהוא לא יכול לדבר על זה כי יש סביבו ערבים ועדיף שכמה שפחות מהקהילה הערבית תדע מהמקרה. שמועות רצות מהר בחברות קטנות. אבל מסתבר שהוא לא רצה לדבר על זה כי "מאזינים לי לטלפון". "מי, השב"כ?" שאלתי אותו. "כן". "אתה רציני?" שאלתי. "כן". עד עכשיו אני לא כל כך מבינה מה הקשר בין האזנות השב"כ למימון הפלה לאישה ערביה.

השלב הבא היה לפנות לג', חברת כנסת ולנסות להשיג את עזרתה. תשובתה הראשונית הייתה "המדינה לא תממן את זה. אין סיכוי". כך שגם לה לא היה פתרון אך היא אמרה שתתייעץ עם א', חבר כנסת, ותחזור אליי עם רעיונות. התשובה אחר כך הייתה שזו לא הפעם הראשונה שיש מקרה כזה ואף פעם אין פתרון וצריך באמת לחשוב על משהו.

ועכשיו אני כותבת את הבלוג הזה. התחושה שהייתה לי היא שאני עושה משהו אסור. סודי. לא חוקי. מטלפון אחד, לטלפון שני, לתמרון המערכת מצד אחד והאזנות ביטחוניות שקשורות להפלות מצד שני. מה לא בסדר בתמונה הזאת? אישה נכנסה להריון והיא לא רוצה את הריונה. מדוע זה נמנע ממנה? מסיבה כלכלית. היא לא יכולה להרשות לעצמה להפסיק את הריונה. והיא נמצאת בסכנת חיים. ומה יש למדינה להציע לה? כלום. המדינה מפקירה אותה לחלוטין ונותנת שירותי הפלות רק לנשים שיכולות לממן אותן. קרי, נשים יהודיות, בדרך כלל אשכנזיות, עשירות. נשים שהן מעל גיל 19, ללא אמצעים או רשת תמיכה משפחתית, קהילתית וכלכלית, ובלי תמיכה זוגית של גבר כמובן, אינן יכולות לעבור הפסקות הריון. גורלן נחרץ במקרה הטוב וחייהן נגמרים במקרה הרע.

תחושת תסכול גדולה אופפת אותי. אני מקווה שאצליח להירדם.

יום נוסף עבר וגיליתי שאיכילוב הסכימו למממן לה את ההפלה. שמחתי מאוד. צדיק אחד בסדום.