התלבטתי אם לשים את הסיפור שהגיע אליי בסיפורים מהועדות להפסקות הריון או לסיפורים מכסא הגינקולוג. החלטתי לשים אותו תחת פרויקט חדש "סיפורי הפלות" כדי שנוכל לשבור יחד את קשר השתיקה סביב הליך רפואי שעוברות כ80% מהנשים

6 יונ

שלום שרון,

מצאתי את הטור שלך כשחיפשתי נואשות מידע אודות מדיניות המדינה/משרד הבריאות/קופות החולים לגבי מתן ציטוטק לריקון הרחם למי שעברה הפלה טבעית.

בטרם אובחנה אצלי הפלה טבעית (לא נצפה דופק ושק ההריון הפסיק לגדול) עברו עלי שבועיים של בירורים קדחתניים סביב ועדות להפסקת הריון שמאוד מזכירים את מה שהעלית לבלוג, עם טויסט קל של חג שבועות שנפל על השבוע השביעי ולמעשה הפך את האופציה התרופתית לבלתי ישימה עבורי בלו"ז הישראלי.

מכיוון שהאבחנה שלי היתה בסופו של דבר הפלה בוששת, נחסכה ממני הועדה להפסקת ההריון (שהיא מבחינתי חותמת גומי מציקה בלבד, שכן אני בת 44).

יחד עם זאת, מכיוון ששק ההריון מיאן לצאת בכוחות עצמו תוך שבועיים מרגע ההכרזה על ההריון כ"כושל", ומכיוון שהממסד הרפואי לא מאמין במעקב שמרני, עמדו בפני רק שתי אופציות: תרופתית וכירורגית.

כאן התחיל סיפור קפקאי למדי שכלל רופאת נשים שאין לה מושג ("אני לומדת ממך המון" היא שחה לי באחד מביקורי השבועיים אצלה במהלך החודש המסוייט, בהם בילתה יותר זמן מול מסך המחשב מאשר בבדיקה פיזית שלי), רופא במוקד רפואת נשים שחושב שרק גרידה רלוונטית (למרות ש"בגילי" עלי לעבור לקראתה בדיקת אקג לקראת הרדמה מלאה), וחדרי מיון שאינם נותנים ציטוטק ומעדיפים להתערב כירורגית (אולי בהנחיית משרד הבריאות).

גם כשמצאתי בסופו של דבר, בלי שום עזרה מלבד האינטרנט והטלפון, חדר מיון שמטפל בציטוטק (=מיזופרוסטול) עד סוף השבוע התשיעי (שיבא, אקא תל השומר) נאלצתי לשדל את הרופאה שלי להנפיק לי הפניה ספציפית אליו, ואח"כ כשהעזתי לחזור לשם כדי לקבל מנה שניה של ציטוטק בלי להצטייד בהפניה נוספת – חויבתי באגרת חדר מיון ואני בדיונים מול קופת החולים שממאנת להפיק טופס 17.

כמו רבות אחרות, גם אני מצאתי את עצמי נאבקת בפקידים ואנשי מקצוע חסרי אמפתיה, מתנשאים, ביקורתיים, שיפוטיים וחסרי אמון ומה שהכי עצוב הוא, שרובן היו נשים. עושה רושם שמדינת ישראל נהנית להיכנס לנו לכיס דרך הוגינה בכל שלב אפשרי של גיל הפוריות, ובכל מצב צבירה. אני מחזקת את ידיך במאבק להכללת הפסקת הריון בסל הבריאות ובכלל להסדיר את כל נושא הטיפול בהפלות מכל הסוגים, כדי שנשים שנמצאות גם כך תחת לחץ עצום לא תיאלצנה להתמודד לבדן עם כל הבלגן.

 

לא מצאתי כותרת מתאימה לסיפור הבא מכסא הגניקולוג. הגועל של הרופא מדבר בפני עצמו

26 אפר

אני בהריון ראשון, יומיים לאחר בדיקת הסקירה המוקדמת, אליה הגעתי עם בן זוגי. הרופא המטפל מבצע הן בדיקת השקיפות העורפית והן את בדיקת הסקירה המוקדמת בגישה ואגינלית (בדיעבד הסתבר לי שרוב הרופאים מבצעים בדיקה זו אבדומינלית ורק אם לא רואים מספיק טוב עוברים לגישה הואגינלית, אצלו כאמור, גישה ואגינלית לכתחילה היא אידיאולוגיה).

די להקדמות – אספר מה שהיה –

כאמור, הביקור הראשון במכון של הרופא היה לצורך בדיקת השקיפות העורפית. הבדיקה עברה בשלום, ומכיוון שהיינו מאוד סקרניים שאלתי האם ניתן להעלות השערה לגבי מין העובר. התשובה שקיבלתי הייתה (שימו לב בעיצומה של בדיקה וגיאנלית) – "בשלב הזה גם לדליה איציק היה דגדגן, אי אפשר לראות אם הוא שייך למין הנכון". איכס, חשבתי לעצמי ואני עוד צריכה לחזור אליו לסקירה מוקדמת. לבסוף, מפאת החשש שלא אצליח לקבוע את הסקירה המוקדמת אצל רופא אחר בחלון הזמנים הנדרש החלטתי לתת הזדמנות שנייה לרופא והותרתי את התור על כנו. הבטחתי לעצמי, שאם תהינה הערות לא במקום אעיר לו על כך בסוף הבדיקה. אבל גם הפעם הוא הותיר אותי בלי מילים.

באותו הבוקר היו לי דימומים מטרידים ובתחילת הבדיקה יידעתי בכך את הרופא, שנשף בבוז ואמר "אז מה את רוצה?". נשלחתי לכיסא המיועד, הרופא התקרב אלי ואמר: "תתקרבי אלי כאילו את רוצה שאבדוק אותך". המשפט הזה עורר בי אי-נוחות, אך עשיתי כמצוותו.

הבדיקה ארכה כ-45 דקות (!) בהן מוט האולטראסאונד בטש בתוכי, סבל לא יתואר. ב-20 דק' עצרתי את הנשימה, עם דמעות בעיניים ורק חיכיתי שייגמר. יש לציין שתנוחת הבדיקה אפשרה לי לראות רק באופן חלקי את המסך, וכשניסיתי להרים את הראש ננזפתי שכן הדבר שהפריע לזווית הבדיקה (בגלל שיצר כיווץ בשרירי הבטן).

לקראת סופה נשאלנו האם היינו רוצים לדעת את מין העובר, שהתנוסס בבירור על המסך. אמרתי: רואים שזה בן. ואז הרופא פנה אלי ושאל "תגידי, היית עם כושי?". נאלמנו לדום. אני לא יכולתי להוציא ולו מילה אחת מהפה. אף פעם לא ביזו אותי בצורה כזו וכל זאת בעיצומה של בדיקה וגינלית!

הבדיקה הסתיימה והרופא הראה לנו שכל המדדים בטווח הנורמה. בן זוגי שאל למשקלו ונענה. אני שאלתי לאורכו, תמימה שכמותי (את ההמשך אתן יכולות כבר לנחש), כי הלא עד כה, תמיד דיברו איתנו בס"מ, ואז הרופא השיב בחיוך זדוני בעודו מצביע על תצלום איבר המין של העובר ושאל – את האורך של זה את רוצה לדעת, זה מה שמעניין אותך?!

מיותר לציין שאת הסקירה המאוחרת קבעתי אצל רופאה, הרחק משם.

אני עוד מתלבטת אם לכתוב מכתב תלונה לקופת החולים.

סיפור שני מפרויקט "סקס תרבות האונס": "שוקי ברמת גן 1990" – מתוך ספרה של ליאור גל כהן "המתנה שקיבלתי מאבא"

5 אפר

חזרתי מהצפון, נסעתי לשם לטיפול משפחתי. היו לנו כמה מפגשים שם. לא יודעת בכלל למה. זוכרת שהמטפלת באה אליי בטענות, אמרה "את ליאור שומרים בפעמון של זכוכית, לא מערבים אותה בבעיות". לא הבנתי מה אני עושה שם אבל ביקשו שאבוא אז באתי. את הג'אווה (האופנוע שלי) השארתי ברמת אביב ותפסתי טרמפים. הוא עצר לי בדרך חזרה מחיפה. אלפא-רומאו כחולה. לא דיברנו הרבה בדרך. ביקשתי שיעצור ברמת אביב. "את גרה שם?", "לא, האופנוע שלי מחכה לי שם". "איזה אופנוע?", "ג'אווה". סיפר שאבא שלו מייבא כאלה אופנועים לארץ, שרצה לתת לו מתנה, "רק תיקח", והוא לא רצה בכלל.

לפני שירדתי שאל אם אפשר לפגוש אותי שוב מתישהו, אם אפשר לקבל מספר טלפון. אמרתי שייתן את שלו ואני אתקשר.

אחרי כמה ימים התקשרתי. קבענו. "מאיפה לאסוף אותך?", "אני אגיע אלייך ומשם נמשיך". מעדיפה תמיד לקבל מספר טלפון ולא לתת. ככה אני יכולה להתקשר ולא לחכות לצד השני. מעדיפה תמיד לבוא ולא שיבואו אליי. ככה אני יכולה ללכת מתי שאני רוצה. השליטה אצלי. או ככה אני חושבת.

באתי. על האופנוע. לבשתי שמלה גדולה וארוכה עם מכנסיים מתחת. המשכנו באוטו שלו לבית קפה שקוראים לו 'פינוק', סוף אבן גבירול, תל אביב. הוא קפה, אני שוקו עם קצפת. קצת דיבורים.

"מה את עושה?"

 "לומדת, סטודנטית בבר אילן. מה אתה עושה?"

"שיפוצניק", גרוש, יש לו ילדה, "לא קורא ספרים אבל מתחיל לקרוא את עיתון סוף השבוע מהמוסף המדיני". אני מתלהבת. קיבל כמה נקודות זכות בגלל המוסף המדיני. מגיעים אליו הביתה. הוא מדביק אותי לקיר ושולח ידיים מתחת לחולצה שלי. אני מנסה לדחוף אותו. הוא זז ואני הולכת משם.

אחרי כמה ימים מתקשרת שוב, באה. הוא אומר "לא חשבתי שתחזרי". אנחנו נכנסים למיטה ואני מאוד אקטיבית. הוא אומר "לא חשבתי שנגיע לזה כל כך מהר".

ככה עוד שניים-שלושה מפגשים. תמיד אצלו. הוא אפילו לא יודע איפה אני גרה. הוא מספר ששיפץ את דירתו ובמשך חודש ימים ישן כמו כלב על מזרן על הרצפה. אני לא אומרת שככה אני ישנה תמיד וכבר לא חושבת לנסות ולהזמין אותו לדירת החדר השכורה שיש לי בקריית אונו, ליד בר-אילן.

ואז באחד הביקורים הוא פתאום מחזיק אותי ממש חזק ואני לא יכולה לזוז. קופאת. באות דמעות. בוכה בשקט. הוא אומר "תורידי את המכנסיים". אני מורידה. הוא עליי, אני בוכה. הוא שואל "מישהו עשה לך פעם משהו?" אני עונה שכן. הוא ממשיך, גומר. אני נכנסת למקלחת, מסתבנת, מתקרצפת בכל הגוף. הולכת. לא אומרת כלום. יוצאת החוצה, עולה על האופנוע, נוסעת בלי מטרה ברחובות גוש דן. הדמעות יורדות מתחת לקסדה. לא רוצה לחזור לחדר בקריית אונו. נוסעת ודומעת. הדמעות האלה לא מפסיקות. אחרי שעה או שעתיים מתקשרת לחבר. הוא אומר "בואי, נצא לאנשהו". אני נוסעת לגבעתיים והוא לוקח אותנו לקפה הבימה. הזמנתי סלסלה של אטריות אורז מטוגנות מלאה בירקות מוקפצים. מדברים על סתם.

כעבור יומיים אני חוזרת אל שוקי. מצפה שישאל שיתעניין שיבין שיתנצל על חוסר ההבנה.

ערב, הטלוויזיה דולקת, חדשות בערבית. שנינו יושבים ובוהים בה. שנינו לא מבינים ערבית. בסוף החדשות, כשמראים את הטמפרטורות שיהיו מחר, אני אומרת "יהיה חם" הוא שואל "את יודעת ערבית?" אני "לא, אבל מכירה את המספרים". הוא לא אומר יותר כלום, אני קמה ויוצאת משם.

אחרי שנים שאלתי את החבר אם הוא זוכר מין ערב שכזה. אמר שלא.

אחרי שנים דיברתי עם חברה ושאלתי אותה/אותי "למה חזרתי לשם?" "מה, לא הבנתי כבר מהפעם הראשונה?".

היא ענתה לי "חוזרים לאותו מקום לא בשביל לחפש את אותו דבר, אלא בשביל לשנות, בשביל להחזיר את השליטה שאבדה שם קודם. אבל אם שום דבר לא השתנה, אם חוזרים עם אותם כלים אז לא ממש ניתן לעשות אחרת וככה יוצא ש…".

אחרי שנים כשהבאתי את הדוגמה הזאת בהרצאה שהעברתי לתלמידי משפטים, התחיל ויכוח משפטי על פרשנות. "האם הוא הבין והמשיך בכל זאת – ואז זה אונס, או לא הבין ורק התנהג בחזירות לא מתחשבת". אני אומרת להם "הויכוח הזה היה גם אצלי בראש, לכן חזרתי כדי לברר. הרי אני מעדיפה לחשוב שהייתה זו פרשנות שגוייה ולא אונס. אז נכון, הוא חזיר, אבל אולי עכשיו יבין, יתנצל ונוכל להמשיך". הוא לא הבין ולא התנצל והוא גם חזיר!

"כשהמיטה שלך הופכת לשדה קרב" הוא הסיפור הראשון שהגיע אליי בפרויקט החדש שלי שקורא לנשים לשלוח סיפורי "סקס תרבות האונס". ובגלל זה אני צריכה את מצעד השרמוטות

3 אפר

את יוצאת לבר. פוגשת בחור. כבר הרבה זמן לא התחלת עם מישהו וגם לא התחילו איתך. לא היה לך חשק. לא הרגשת שווה. לא הרגשת נחשקת. את רואה בחור חמוד. מחייכת אליו. הוא מחייך אלייך חזרה. לא קורה דבר. חברים שלך מתחילים להראות תזוזה לכיוון הדלת ואת נורא רוצה שהוא יבוא לדבר איתך ויבקש ממך להישאר לעוד בירה. "את כבר הולכת?" הוא שואל אותך בעודך שמה את המעיל שלך באיטיות על שכמך. "אלא אם כן אתה רוצה שנשתה עוד בירה יחד" את עונה לו. הוא מחייך ואתם מתיישבים על הבר. הוא קצת ביישן אבל ככל שאתם שותים עוד ועוד בירות, הביישנות יורדת. אתם מדברים הרבה, על החיים של כל אחד מכם. והיד שלו עוברת לירך שלך וזה עושה לך נורא נעים. ומפתה. ומעלה את הבטחון העצמי. הוא רוצה אותך עכשיו. את מבינה את זה. בשלב מסוים, ואחרי כמות גדולה של אלכוהול, הוא אומר לך שאת נורא סקסית ואת רוכנת ומנשקת אותו. אתם מתחילים להתמזמז, ואז לדבר קצת, ואז להתמזמז, ושוב לדבר. בשלב מסוים, ואחרי שהבר כבר חצי ריק, אתם מחליטים ללכת איש איש לביתו. את יודעת שאת רוצה לחזור הביתה לבד, אבל בכל זאת משהו קטן בראש אומר לך להזמין אותו אלייך הביתה.

את מוצאת את עצמך איתו במונית הביתה, למרות שאמרת לו במפורש שאת לא רוצה שהוא יבוא. קירות המגננות שלך יורדות ואת מתקשה לעמוד על שלך. עולים הביתה. מתחילים להתמזמז, נכנסים למיטה. עוד במונית אמרת לו שאת לא רוצה לשכב איתו וזה התנאי שלך שהוא יבוא אלייך. הוא כמובן אומר "ברור ברור, לא נשכב". אתם במיטה מחובקים כפיות. הוא מתחיל להוריד לך את הבגדים. את אומרת לו להפסיק, אבל מוצאת את עצמך בלי חלק תחתון. ואז בלי חלק עליון. ואז גם הוא פתאום בלי בגדים. "אני לא רוצה" את אומרת לו והוא נרגע. אחרי 10 דקות זה קורה שוב. הוא נוגע בך, בחזה, באיבר המין ונשכב עלייך. מנשק אותך בצוואר, בפטמות, ומתחיל להתחכך עם איבר המין שלו באיבר המין שלך. את שוב אומרת לו "לא לא, אני לא רוצה. אמרנו שלא נשכב". הוא יורד ממך. עוברות שוב עשר דקות, ושוב את מוצאת את עצמך שוכבת תחת כל כובד משקלו. אותו תרגיל. נשיקות בצוואר, בפטמות וחיכוך בין איברי המין. "אני לא רוצה. תפסיק", את אומרת לו ושוב הוא יורד ממך. וכל זה תחת עלטת אלכוהול גדולה. את נרדמת לשלוש שעות ומתעוררת כשידיו סביבך והוא שוב נשכב עלייך.

פוס.

אתן בטח חושבות לכן (אבל בעיקר חושבים לכם) למה היא לא העיפה אותו מהבית? למה היא נשארה שם? למה היא לא יצאה מהמיטה והלכה לישון בסלון? למה היא לא התקשרה למשטרה? למה? למה? למה? היא שאלה את עצמה בדיוק את אותו הדבר. קומי. פשוט קומי מהמיטה וצאי מכאן. אבל היא רצתה להאמין שהוא לא יתגלה כתוקפן. שהוא ידע לכבד את הגבולות שלה. שהוא ידע לעצור כשצריך. היא רצתה להאמין שהיא תצליח לתקן את המצב הזה ושהיא תצליח לעמוד על שלה מולו. והיא גם קפאה במקום. הייתה די המומה מהסיטואציה בו היא צריכה כל הלילה לעמוד על המשמר ולהגן על גופה מפני גופו הכבד.

בבוקר, כשאת מגלה אותו שוב שוכב עליך את חושבת לעצמך אולי פשוט אתן לו מה שהוא רוצה. הוא אפילו ניסה קצת לענג אותך, אבל ידעת שאת לא רוצה לשכב איתו. ובסוף הסכמת. ביוזמתך פתחת את מגירת הקונדומים והוצאת קונדום. לא החלפתם מילה. הוא נראה מרוצה. את שתקת. פתחת את הקונדום והלבשת אותו על איברו הזקור והמוכן לקראתך. עדיף לך לתת לו אתה מה שהוא רוצה ויעזוב אותך בשקט. הזדיינתם. היית יבשה לגמרי. זה כאב לך מאוד. אפילו שרף. כשאמרת לו שכואב לה הוא אמר "אבל אני חייב לגמור איפשהוא". "אז תגמור כבר" את אומרת לו והוא גמר. מיד אחר כך הוא יוצא ממך וזרק את הקונדום ואז נרדם. נשארת לאונן במיטתך, כאילו זה יעזור במשהו בהרגשה שלך. אולי פורקן של עונג יכהה את הכאב המפלח את גופך. אחרי שעה הוא שוב התעורר, ניסה למשוך את עצמו מעליך שוב ומחמיא לך תוך כדי, "אני רוצה ממך עוד" ו"את כזאת סקסית". לא היה לו מושג מה עבר עליך. איך את מרגישה. מה זה היה בשבילך להדוף אותו כל הלילה ואז בסוף לאפשר לו לחדור אליך כדי שיעזוב אותך בשקט. והרי את הסכמת לזה בסוף. ואת יזמת עם הקונדום. ואת זזת מעליו. אז מה את רוצה? הוא הרי "חייב" לגמור איפשהוא.

אחרי כמה שעות שהוא המשיך לישון אצלך, ואחרי שלך שרף לעשות פיפי וכאב לך לשבת, החלטת להגיד לו איך הרגשת במהלך הלילה. בלי קשר לבוקר וליחסי חדירה "בהסכמה" שהיו שם. הסברת לו שממש פחדת תוך כדי הלילה ושהוא ממש ניסה לכפות את עצמו עליך. ושאת בשאריות כוחך הצלחת להדוף אותו, עד הבוקר. "אבל בבוקר הסכמת" הוא אומר לך. את עונה לו שהסכמת אבל שלא כל כך רצית. הוא לא כל כך הבין על מה את מדברת, ותוך כדי השיחה הוא כל הזמן ניסה להכניס את היד שלו למכנסיים שלך. וגם אז אמרת לו, "די כבר". והוא הפסיק. ואז הגיע משפט המחץ: "אבל מה את רוצה ממני? אני גבר. אני גבר נורמאלי כמו כל הגברים".

ככה זה כשהמיטה שלך הופכת לשדה קרב.

נאדה. הפרת פרטיות. פטרנליזם בשקל. חותמת גומי. טמטום צרוף.

23 מרץ

סיפור הוועדה להפסקת הריון שלי הוא לא מעניין במיוחד. כלומר, אין בו יותר מדי טראומה או דרמה, בעיקר בזבוז זמן וטמטמת מערכתית.

הייתי בת 29 כשניכסתי להריון לאחר שבן זוגי באותו זמן חדר אלי לפרק זמן קצר ללא קונדום ובלי רשות (וזה כבר סיפור למסגרת אחרת). תפסתי את ההריון בשלב מאוד מוקדם, והיה לי ברור שאעשה הפלה. תוך יום ניגשתי לוועדה, לאחר שכבר קראתי על הפלות והחלטתי שארצה לעשות הפלה באמצעות כדורים (שאפשרית בשבועות המוקדמים של ההריון). ידעתי שלא תהיה בעיה בוועדה כי לא הייתי נשואה.

הגעתי לבית החולים ביום עמוס במיוחד, נערות ונשים שכולן נמצאות באותו חדר המתנה, לכולן ברור בשביל מה האחרות שם, אפס פרטיות. כמות מסחרית של פרסומות לגלולות למניעת הריון, קודש הקודשים של הרפואה. הוועדה תקתקה את הנשים הרבות במלאכת פס ייצור. אני הייתי בין האחרונות לאותו יום.

תחילה נכנסתי אל העובדת הסוציאלית. היא שאלה אותי אם השתמשנו באמצעי מניעה, ואמרתי שבקונדום (רק בדיעבד הצלחתי להודות בפני עצמי שכנראה נכנסתי להריון מהכמה שניות האלה שהאקס היה בתוכי ללא קונדום). היא אמרה שמרוב בנות שמגיעות אליה אחרי קונדום, היא בכלל לא מחשיבה אותו כאמצעי מניעה. בהמשך אמרתי לה, לא זוכרת באיזה הקשר, שאני לא יודעת אם ארצה ילדים בעתיד או לא. הקונספט הזה נשמע לה מופרך ומרתק, כאילו ששמעה על האפשרות הזו בפעם הראשונה בחייה. אמרה שהייתה מאוד רוצה לדבר איתי על זה, אבל אין לה זמן.  היא סימנה כמה סימוני "וי" על טופס, נתנה לי אותו שלחה אותי חזרה החוצה, להמתין לרופאים. בסך הכל הייתי אצלה לא יותר משתיים או שלוש דקות. לאחר שיצאתי, הסתכלתי על הטופס, בו סומן שהוסברו לי והבנתי כל מיני דברים. היא לא שוחחה איתי על אף אחד מהדברים האלה.

לאחר מכן קראו לי להיכנס לרופאים. שני גברים ואישה אחת, כמדומני. גם בחדר הזה נכחתי פרק זמן קצרצר, אפילו קצר מהזמן אצל העובדת הסוציאלית. לא נשאלתי דבר, וישר אחד מהם התחיל לומר שיש שתי דרכים לעשות את ההפלה בשבוע בו הייתי. קטעתי אותו אמרתי "אני רוצה את הכדורים". הם אמרו לי בסדר, חתמו, ושלחו אותי החוצה. לא הוסבר לי בשום שלב המשמעות של הבחירה, הפרוצדורה, ההבדל בין השתיים.

יצאתי החוצה וניגשתי ישר לפקידה לקבוע תור. יום למחרת לקחתי את הסט הראשון של הכדורים.

הוועדה לא הייתה משפילה במיוחד, מעבר לרעיון העקרוני והאווילי שמישהו יגיד לי מה לעשות עם הגוף שלי. אבל חשבתי לעצמי, לכל הפחות, אם כבר יש הליך כזה, לפחות שיתנו מעט אינפורמציה. שיוודאו שאי מבינה מה הולך לקרות לגוף שלי.

נאדה. הפרת פרטיות. פטרנליזם בשקל. חותמת גומי. טמטום צרוף.

אין תחום אפור של אונס. אונס הוא אונס הוא אונס: על הפרק "ON ALL FOUR" בסדרה בנות

14 מרץ

*אזהרת טריגר – הפוסט מגלה את פרטי הפרק וגם מתוארת בו סצנת אונס. ראו הוזהרתן

הפרק האחרון של הסדרה בנות בלבל אותי. הוא בלבל אותי כי לא היה לי ברור מה אני רואה שם. כי לקח לי זמן להבין שהרגע צפיתי באונס. בתחילת הפרק רואים את אדם, אחת מהדמויות המרכזיות בסדרה, וגבר קצת משונה, יוצא עם בחורה חדשה בשם נטליה. הם חוזרים מדייט והיא מודיעה לו שהיא מוכנה לקיים יחסי מין. אני זזה באי נוחות בספה. מה זה היא מודיעה לו ככה? איפה הפיתוי? איפה הרמיזות ההדדיות? מי מודיעה רשמית שהיא מוכנה לשכב עכשיו, ואז עוד נותנת רשימת דרישות איך לגעת בה ומה מותר או אסור לעשות, כשזה רק הפעם הראשונה שלהם אחד עם השנייה?

מוזר לי לחשוב על עצמי ככה זזה באי נוחות בסיטואציה הזאת. הרי יכולות ניהול משא ומתן מיני הוא חשוב מאין כמוהו ונשים לא רבות יודעות לעשות אותו טוב ולאורך זמן. בסך הכל זאת הייתה סצנה נחמדה של התחלה של יחסי מין ואדם אפילו אומר לנטליה שהוא שמח שהיא כל כך ישירה איתו.

מגיעות לסצנת הסיום של הפרק. אדם ונטליה הולכים אליו ומשם הכל מתדרדר. בניגוד מוחלט לסצנת הפתיחה של הפרק, בו נטליה מכריזה שהיא מוכנה לשכב איתו ושואלת אותו אם הוא רוצה לשכב איתה, פה קרה בדיוק ההיפך.

אדם מצווה על נטליה לרדת על ארבע. היא מהססת והוא אומר לה שוב "על ארבע". היא יורדת על ארבע. הוא אומר לה לזחול לחדר שלו. היא זוחלת. על הפנים שלה רואות מבט תוהה, מתלבט אך גם מסוקרן. היא משתפת פעולה. רוצה? לא בטוחה. מסכימה? כרגע כן כי רגליה זזות (או שלא?). אומרת שהיא מסכימה? ממש ממש לא. כשהיא מגיעה לחדר שלו הוא זורק אותה על המיטה ואומר לה שהוא רוצה "לזיין אותה מאחור" ומלקק לא את הישבן. היא מנסה לזוז ממגעו ואומרת לו שהיא לא התקלחה. הוא לא ממש מקשיב לה וחודר לתוכה. אחרי 5 שניות של פמפום אגרסיבי הוא מסובב אותה ובא לגמור לה על החזה. היא אומרת לו שהשמלה רק חזרה מניקוי יבש. הוא לא מקשיב לה. היא מורידה את החלק העליון של השמלה כדי שהוא לא ילכלכך לה את השמלה וגומר לה בין השדיים.

בשלב של השפיכה שלו על השדיים שלה, רואים את המבט שלה. היא נראית על סף בכי. לא מחייכת. לא שמחה כמו בסצנת המין בתחילת הסרט וגם לא צוהלת כמו בדייט שלהם בבר. היא עצובה. מנותקת. לא מבינה מה קורה לה כרגע. אחרי שהוא גומר עליה, הוא מנקה אותה עם החולצה שלו. היא מתרוממת ואומרת לו שהיא לא אהבה את זה. שהיא ממש לא אהבה את זה. והיא מעלה את השמלה שלה בחזרה והמבט שלה ממשיך להיות מבולבל. לא מבין. תוהה.

ואז הפרק נגמר. אני יושבת מול הטלוויזיה המומה. לא בדיוק מבינה מה ראיתי עכשיו. ראיתי אונס? לא ראיתי אונס? מה זה בדיוק היה? זה היה אונס תחום אפור? זה היה סקס מגעיל? לא ברור לי. אני לא אוהבת את המונח אונס תחום אפור. זה מפחית בחוויה הסובייקטיבית של הנאנסת. וזה עושה הפרדה בין אונס "לפי הספר" לאונס תחום אפור. איך יכול להיות שאני, שרון אורשלימי, המחנכת המינית המדופלמת, שעובדת במחלקת החינוך של מרכז הסיוע, לא מצליחה לזהות ולהבין אם מדובר באונס או לא?

שיהיה ברור: בשום שלב של הסצנה הזאת לא נאמרה המילה כן על ידי נטליה. בכל שלב של הסצנה הזאת לא נשאלה השאלה על ידי אדם האם היא מוכנה שהוא יעשה לה את זה. בכל שלב בסצנה הזאת לא נראתה התכוונות שלה בשפת הגוף לכך שהיא רוצה שזה מה שיקרה לה. אז למה היה לי כל כך קשה להבין את מה שהרגע ראיתי?

כי "אונס אפור" הוא חלק מהמיינסטרים של סקס הטרונורמטיבי, בו יחסי הכוחות המגדריים הם שמכוננים את יחסי המין. כי אונס אפור הוא חוויה כל כך שגרתית עבור כל כך הרבה נשים, כך שהיכולת שלנו לראות את האונס הפכה לכמעט בלתי אפשרית. כי אונס אפור הוא חלק אינטגרלי מאיך שאנחנו תופסים ותופסות יחסי מין. בעודי קוראת על הפרק בבלוגספירה האמריקאית, וכותבת שורות אלה, אני חושבת על הפער בין סצנת הפתיחה של הפרק, בו לא רק שההסכמה הייתה ברורה, אלא שהיה גם רצון הדדי ברור, מוחצן, מדובר, מתוקשר ביניהם. בסצנת האונס (שיהיה ברור שהיה כאן אונס לכל דבר) אדם לא ראה אותה בכלל. הוא לא ראה אותה כאדם. הוא לא ראה אותה  כסובייקט. היא הייתה כלי שרת עבורו, להחזיר את השליטה לידיו ולכונן את גבריותו מחדש, לאחר שזו נפגעה ורוסקה על ידי האנה.

כל כך הרבה נשים מקיימות כל כך הרבה יחסי מין שהן לא ממש רוצות. מכל מיני סיבות. זה לא צריך להיות ככה. תרבות האונס חייבת להיפסק. סקס מכוח האינהרציה לא צריך להתקיים יותר. זכותנו לחוות את עצמנו כסובייקט בכלל וכסובייקט מיני בפרט, ודרישתנו היא שיתייחסו אלינו כך בחזרה.

הגיע הזמן לשים לזה סוף. אם גם לך יש סיפור של "אונס אפור" בו את לא כל כך בטוחה אם רצית או לא, אם הבעת הסכמה או לא, אם הוא שאל אותך להסכמתך, או לא, את מוזמנת לשלוח אליי את הסיפור, ואפרסם אותו בעילום שם בבלוג. יש לסיפורים שלנו כוח לחשוף את תרבות האונס בה אנחנו חיות ולהפסיק להתייחס לזה רק כסקס גרוע. הגיע הזמן לקרוא לילד בשמו: אונס.

*הפוסט נכתב בהשראת הפוסט בבלוג האמריקאי Xojane

שלושה סיפורים מהועדה להפסקת הריון

1 מרץ

אני בת 35, חיה עם בן זוג שהוא גם אבי שלושת ילדיי.

סיפור ראשון

כשהבנתי שנכנסתי להריון הייתי בשוק. הרגשתי שאני האשה הראשונה בעולם שנכנסת להריון לא רצוי. קראתי באינטרנט על הפסקות הריון והרגשתי שאני עבריינית. רק בעצם זה שנכנסתי להריון שאיני רוצה בו הרגשתי שעברתי עבירה חמורה מאוד וגם שאין לה פתרון חוקי. כלומר, ביצעתי עבירה חמורה ועכשיו אני הולכת להוסיף עליה עוד אחת. הגהנום חיכה לי מעבר לפינה.

כאשר עשיתי חיפוש באינטרנט לא היה שם שום רמז לכל השקרים שרופאים מוכנים לספר כדי לבצע את המהלך הלא חוקי הזה תמורת תשלום נאה, ולכן כאשר התקשרתי בסוף לאחד הרופאים הרגשתי שאני מבקשת ממנו בעצם טובה ענקית, בגידה באתיקה המקצועית שלו ולעבור עבירה פלילית משל עצמו. אני סופרת כבר שלוש עבירות על החוק, למרות שחלקן בראש שלי. נכנסתי להריון לא רצוי, אני מחפשת הפסקת הריון לא חוקית ועכשיו גם מדיחה רופא לעבור עבירה. הגיהנום התקרב אלי צעד נוסף.

כבר בטלפון התחלתי להבין איך העסק עובד, כאשר הרופא אמר לי (איך הוא לא פחד שמקליטים אותו?) שלא משנה מה הוא ימצא בבדיקה הוא יתעד הריון ללא שק הריון. הייתי המומה. אה, אז ככה זה עובד? איזה מזל. הייתי בטוחה שנפלתי במקרה לגמרי על רופא חריג שמבין ללבי. אולי הוא יזכה להגיע לגן עדן, בעודי בדרך לגיהנום. בפגישה בינינו הוא אכן ראה שק הריון. מאחר והוא תיעד ששק כזה אינו קיים לא היה צורך אפילו בוועדה להפסקת הריון מאחר וזה לכאורה רקע רפואי.

הרופא היה מקסים. חם ואוהד, נטול שיפוטיות, רך ומבין. רק מילים טובות היו לי לומר עליו עד השלב שבו נשכבתי על מיטת הניתוח והוזרק לי חומר הרדמה. או אז נעמד לו הרופא בין רגליי הפשוקות והחל ללטף לי את הירכיים והברכיים כאילו שעוד שנייה עומד להתרחש בינינו סקס בהסכמה. כשזה קרה אני זוכרת את עצמי אומרת לעצמי "טוב, הוא רק רוצה להרגיע אותך, שלא תהיי לחוצה". לקח לי שבוע בערך להפוך את מה שהרגשתי לכעס. הרגשתי שאני חייבת לו. אז עוד לא ידעתי שיש המון רופאים שעושים בדיוק מה שהוא עושה. הרגשתי שמצאתי אחד מיוחד, שמציל אותי מעצמי ומהחוק. הרגשתי בת מזל שנמצאת בחוב לעולמי עד לרופא הזה. הבנתי שאני לעולם לא אוכל להגיש נגדו תלונה מסוג כלשהו מאחר ואני עצמי שותפה פה לדבר עבירה. אם אני חושפת אותו הוא חושף אותי. שנינו באותה ביצה טובענית.

החלטתי לכתוב לו מכתב. שילבתי את תחושת התודה הכנה שלי עם הרתיעה מהמגע שלו. תשובה לא קיבלתי מעולם. זה היה טיפול רפואי ברמה גבוהה מאוד אבל זה חיסל לנו את החסכונות והשאיר בי צלקת נפשית רצינית. אני חושבת שהחיבור הזה בין שני אנשים שהם שותפים לדבר עבירה מעודד מעשים כאלה. האשה לא יכולה להזיק לרופא אבל הוא בהחלט יכול להזיק לה מבלי שהיא תוכל לעשות דבר בעניין.

סיפור שני

ההיכרות שלי עם הגוף שלי עמוקה מאוד. כשאני בהריון אני יודעת את זה ממש יום יומיים אחרי. כשנכנסתי להריון פניתי לרופא פרטי שנראה מהאינטרנט נחמד. בפעם הקודמת שעברתי הפסקת הריון ביצעו בי שאיבה. החלטתי ללכת הפעם על הכדורים כי פחדתי מהדבקות ברחם ולא הייתי מוכנה להיות מורדמת שוב. הרופא היה מקסים אבל משהו בהתנהלות שלו היה לא מקצועי. בהתחלה הוא סירב לפגוש אותי כל כך מוקדם וטען שלא יראו שק הריון אבל התעקשתי. עד היום אני לא יודעת אם הוא ראה שק הריון לפני שהחליט לתת לי את הכדורים.

לקחתי את הכדורים ו"זכיתי" לליטוף על הראש ועל הכתפיים. מה יש להם לרופאים האלה שהם לא מצליחים להסתפק במילים כדי לעודד? ידיים ושוב ידיים… זה לא היה ליטוף גס כמו בפעם הקודמת שהייתי במצב הזה אבל זה היה מיותר לגמרי. בפעם הזו נאלצתי להיכנס לוועדה. ישבו שם לבד מהרופא גם רופאה נוספת ועובדת סוציאלית. אחרי שמילאו את כל הפרטים הם התחילו להתלבט בקול רם מה לכתוב בסיבה להפסקת ההריון. הרופאה אמרה לרופא, כאילו שאני לא שם בכלל, שיכתבו שנכנסתי להריון מחוץ למסגרת הנישואין והוא הסכים. אמרתי להם שאני כאן בחדר ושאני לא מוכנה שיכתבו עלי דבר כזה. הם לא ידעו מה לעשות. הרופאה הציעה בלית ברירה שיכתבו שלקחתי תרופה חזקה נגד דלקת בשתן שעלולה לפגוע בהריון. הפעם הם טרחו לבדוק איתי שזה מתאים לי והסכמתי.

ברמה הרפואית הכל היה בסדר גמור. לקחתי כדורים, חזרתי אחרי יומיים ולקחתי עוד כדורים והמתנתי. הרופא הגיע ושאלתי אותו האם ומתי אני אמורה להגיע לביקורת. הוא נפנפף את הביקורת. אמר לי שאצור איתו קשר אחרי הווסת הבאה ונראה. משהו בדיבור שלו היה מאוד יבש. כאילו זה לא ממש משנה לו לפגוש אותי. ואכן, לא קבעתי תור לביקורת. לא אצלו ולא אצל אף אחד אחר. הספיק לי מרופאים.

סיפור שלישי

נכנסתי להריון. החלטתי הפעם לוותר על ההוצאה הכספית העצומה כי כבר לא יכולנו לעמוד בזה. כל פעם כזו נעלמים לנו 2500 שקלים. יחד עם ייסורי המצפון שלי זה כבר יותר מדי. הלכתי לבית החולים איכילוב ונכנסתי לוועדה. הנימוק שלי לצורך בהפסקת הריון היה משולש. קיימתי יחסי מין עם קונדום והייתי ילדה טובה. ההריון הכניס אותי למצב נפשי קשה וברור לי שאין לי שום אפשרות נפשית לעמוד כרגע בהריון נוסף וגידול של ילד רביעי. הגוף שלי, אחרי שלוש לידות, במצב רעוע. יש לי שני קרעים ברצפת האגן (מתועדים רפואית), שלפוחית שתן צנוחה (מתועדת גם כן), אנדומטריוזיס (מתועד רפואית) וחשש גדול שהריון נוסף יחמיר את המצב ויהפוך את חיי, שאיכותם נפגמה גם ככה, לירודים.

העובדת הסוציאלית שקיבלה את פניי היתה אוהדת רק למראית עין. היא הבהירה לי שאם הגניקולוג שלי היה חושב כמוני הוא היה מצייד אותי במכתב שמפרט את כל החששות שלו. אה, הבנתי, החששות שלי אינם מספקים, אבל אם הרופא חושש אז יש על מה לדבר. אני בכלל לא העליתי בדעתי לבקש מהגניקולוג שלי מכתב כזה. בין היתר, משום שהוא הבהיר לי מבלי ששאלתי, את דעתו על הפסקות הריון מהסוג שאני מבקשת. לקחתי ממנו את בדיקת האולטראסאונד ויצאתי ממנו בדמעות. לבקש ממנו מכתב על מצבי? בחלום הלילה. הסתפקתי בכל התיעוד הרפואי שהיה לי אבל מסתבר שבלי מכתב מסכם זה לא נחשב. העובדת הסוציאלית התמקדה במצב הנפשי שלי ויעצה לי לנגן על זה כי אחרת אני עלולה להידחות. אני מודה שבכלל לא העליתי על דעתי רעיון כזה. אחרי שרופאים בכירים הסכימו לשקר בשביל כסף לא עצרתי לחשוב שכאשר לא משלמים בשחור גם השקרים הופכים חיוורים יותר.

נכנסתי לוועדה. גניקולוגית וגניקולוג. די מהר פרצתי בבכי כי הבנתי שעשיתי טעות. שאני לא צריכה להיות שם אלא באיזו קליניקה פרטית, לא משנה כמה זה עולה. הגניקולוגית הסבירה לי שלא יקרה לי כלום מהריון נוסף. כאילו היא מגדת עתידות. היא טענה שרצפת האגן היא המומחיות שלה ועל סמך הסטטיסטיקה לא יקרה לי כלום. תודה, באמת. בתור חוקרת בעצמי אני יודעת בדיוק מה שווה סטטיסטיקה ואת העובדה הפשוטה שלכל התפלגות יש קצוות שאני לא רוצה ליפול בהם. שני הרופאים החליטו שמצבי הנפשי יהיה סיבה מספקת אבל הזהירו אותי שזה אומר כתם לכל החיים. קודם כל, "שמחתי" לשמוע שהם עצמם חושבים שמצב נפשי רעוע בגלל הריון לא רצוי זה כתם שאני צריכה להיזהר ממנו… שנית, התרגזתי שנותנים לי הרגשה שעושים לי פה טובה גדולה כאשר מוצאים "תירוץ" לאשר לי משהו שהוא זכותי המלאה. ואז גיליתי שכאשר מצבי הנפשי הרעוע תלוי רק בהתרשמות הוועדה, ולא מעוגן בחוות דעת פסיכיאטרית, אני צריכה גם לשלם את הסכום המלא.

הייתי המומה. אין לי כסף לזה. הם אמרו שאם אביא אישור פסיכיאטרי יבטלו לי את התשלום. אלא שמה אומר לפסיכיאטר? שחרב עלי עולמי כשהבנתי שאני תקועה עם הריון לא רצוי? הרי ברגע שאישרו לי את הפסקת ההריון חזר עולמי למבנהו השלם. אז מה נשאר? אה, כן, הכסף. כלומר, יכולתי ללכת לפסיכיאטר ולומר לו שלפני זמן קצר חרב עלי עולמי, כרגע עולמי במצב תקין, אבל אין לי כסף לשלם על הפינוי בינוי הזה, ולכן אודה לו אם יכתוב מכתב שיגרום לתשלום להיעלם. פארסה שכזו. ניסיתי בכל זאת לקבוע תור חירום לפסיכיאטר אבל לא הצלחתי. כך הגעתי להפסקת ההריון, כועסת, בוכה, עם כרטיס אשראי.

לקחתי כדורים והלכתי הביתה. ביום השני רצתה האחות, לקראת השחרור שלי, להחתים רופא. פתאום שמעתי את קולו של הרופא שביצע בי את הפסקת ההריון הראשונה. זה שהחליט שבעודי מורדמת מותר ללטף אותי. סירבתי לראות אותו או להיבדק על ידו. סירבתי גם לקבוע תור לביקורת מהחשש שהוא יהיה הבודק. שוב שילמתי, שוב הוכתמתי, שוב שקרים. וואלה, לא מגיע לי.

מערכת הבריאות שלנו משלמת בנדיבות על כל הטעויות שאנחנו עושים. רוב הכסף נזרק על זה שאנחנו לא אוכלים נכון, לא זזים מספיק, צורכים חומרים ממכרים מסוגים שונים ונוהגים בצורה מזעזעת בעודנו יודעים מראש שאלו הן טעויות שיביאו לנו סבל גופני. אבל כשהטעויות האלה הן של נשים בלבד זה על חשבונן. כמה נוח…

ה-וַעֲדָה שלי – סיפורה של יולי כהן

24 פבר

הייתי אז בין סיום התיכון לגיוס לצבא. בת שמונה עשרה. ההורים התנגדו לקיום יחסי מין לפני נישואין, ולרופא נשים הייתי הולכת רק עם אמא שלי. למרות שביקשתי גלולות למניעת היריון, אמא לא שיתפה איתי פעולה.  אז, השתמשנו ב"ימים הבטוחים". הוא היה בוגר ממני בחמש שנים והאמנתי שהוא יודע מה הוא עושה. משאחר המחזור להגיע, לקחה אותי אמא לרופא הנשים.  בבתי המרקחת אז, טרם היו ערכות לבדיקה  ביתית.  לקח יום או יומיים ואמא בישרה לי את מה שאמר הרופא. אני בהיריון.

גיל שמונה עשרה.  לא היה סיכוי שהתעניינתי אז להתחתן וללדת ילד/ה.  אהבתי את החבר אבל הייתי ילדה בעצמי והאמנתי שכל החיים עוד לפניי. התחננתי לאמא שלא תגלה לאבא ושנמצא דרך לפתוא את הבעיה בדרכים לא דרכים. אבל לאמא שלי, מסתבר, אין סודות מאבא שלי, ולא רק שהיא סיפרה לו, אלא זה הוא שלקח אותי לוועדה בבית החולים.

התבקשתי למלא טופס.  נשאלתי על כמה חדרים יש בבית יחסית לכמה ילדים אנחנו. נדרשתי למלא את רמת ההכנסות של הוריי. נדרשתי לנמק בכתב מדוע אני לא רוצה ללדת. הוכנסתי לחדר. ישבו שם כמה גברים ואולי אישה אחת.  הם תחקרו אותי למה אני לא רוצה ללדת ואני, ילדה קטנה ומבוישת, עניתי שזה בגלל שאני רוצה ללכת לצבא…

בגלל זה לא רציתי ללדת? בגלל שרציתי ללכת לצבא? כמובן. לא שיקרתי להם; ללכת לצבא אז, היה בשבילי תחילתו של פרק חדש ועצמאי שנשאתי אליו עיניים כבר כמה שנים. הם שאלו עוד שאלה או שתיים וחתמו.

ההפלה הייתה בהרדמה מלאה בבית החולים.  אני זוכרת את אורות הניאון במסדרון בדרך לחדר הניתוח.

כמה חודשים מאוחר יותר, במסגרת הטירונות, אספו אותנו לתרומת דם.  אחת השאלות בטופס הייתה – האם היית בהיריון בחצי שנה האחרונה.  הייתי אמורה לדווח על האמת, אבל שיקרתי ותרמתי דם.

השנה הייתה 1974. מאז עברו שלושים ותשע שנים ובמדינת ישראל מתקיימות עדיין ועדות. מסתבר שגם הרחם שלנו, לא ממש שייך לנו.  חייבים לחולל שינוי ומהר. חייבות.

קול קוראת: סיפורים מהועדות להפסקת הריון – פרויקט תיעוד חדש

20 פבר

החלטתי לפצוח בפרויקט חדש: תיעוד סיפורים מהועדות להפסקת הריון. הפרויקט הקודם שלי "סיפורים מכסא הגניקולוגו" היה מוצלח מאוד והגיעו כחמישים סיפורים שעסקו בחוויות של נשים בבדיקות גניקולוגיות. מי שמכירה אותי יודעת שבין יתר עיסוקיי, אני מלווה נערות ונשים לועדות להפסקות הריון בבתי החולים השונים, ושאני שותפה לקו הסיוע להפסקות הריון של נשים בוגרות של אישה לאישה מרכז פמיניסטי חיפה. במסגרת הליווים שלי נתקלתי בכל סוגי הועדות, כל סוגי הרופאים/ות, וכל סוגי העובדות הסוציאליות. נתקלתי בקשיים בירוקרטיים, בהכלה ואמפטיה, בביקורת ושיפוטיות, בחוסר אמון אך גם בהבנה פמיניסטית של הסיטואציה. בכל אלו נתקלתי.

לאחרונה התחלתי מהלך שאני מקווה שיוביל לחקיקה שתבטל את חוק ההפלות, כלומר, תבטל את הועדות להפסקת הריון ותכניס הפסקות הריון מסיבות של אי שימוש באמצעי מניעה או שימוש כושל באמצעי מניעה, לסל התרופות (אלה ההפלות היחידות שאינן כלולות בסל). כהכנה לחקיקה ולפעילות הלוביסטית, אני מבקשת להוציא כמה שיותר חוויות של נשים מהועדות להפסקת הריון אל האור. לדפי הרשת, לאתרי חדשות, לצוותים רפואיים, למקבלי/ות ההחלטות. אז אני קוראת לכן, נשים יקרות, שלחו אליי סיפורים שלכן על הועדות להפסקת הריון ואני אפסרם אותם, בעילום שם, בבלוג. אני יודעת שזה נושא קשה למרבית הנשים, נושא של מבוכה ופחד שמא ישפטו אתכן. אני מבטיחה לכן שזהותכן לא תיחשף. פרטיותכן תישמר. תגובות שיפוטיות תימחקנה. הבלוג שלי בדרך כלל מקבל תגובות מאוד אמפטיות (בשונה מהטורים שלי באון לייף). 80% מהנשים עוברות הפסקות הריון יזומות. החיבור לנשים אחרות וההבנה שזה חלק מהמציאות שלנו כנשים, יכולה לעזור לנשים רבות ואף לשנות מציאות שתוביל לביטול הועדות להפסקות הריון.

הסיפורים יתפרסמו בעילום שם, ללא שמות הרופאים/ות או בתי החולים. כל מה שיפורסם יהיה הגיל בו ניגשתן לועדה והסיפור עצמו.

את הסיפורים אתן מוזמנות לשלוח למייל שלי: sharon.orsh@gmail.com

 

האם נשים הן יותר מכלי פריוני בלבד? דרשה לראש השנה

18 ספט

כשהתבקשתי לכתוב דרשה להפטרה בה מתוארת תפילת חנה התרגשתי. ממש. חנה תמיד נתפסה בעיני כהוכחה לכך שמקומן של נשים הוא בהיכל התפילה, לצד הגברים, מתפללות בקול רם, ושתפילתם שוות ערך לתפילתם של הגברים. לא יכותי לקבל הפטרה יותר פמיניסטית מזו. ככל שקראתי את ההפטרה הזאת, הבנתי שאני לא בדיוק צודקת. שיש יותר שכבות לסיפור הזה ממה שהייתי רוצה שיהיו. מה הכוונה?

נכון, חנה מגיעה למשכן בשילה, חולפת על פניו של עלי הכהן בסערה ונודרת נדר. נדר שבקלות אלקנה יכול היה להתירו כי לא היה מקובל שנשים נשואות תנדורנה נדרים. נכון, היא מתפללת עם ניע שפתיים. היא אינה זקוקה למתווך שיתווך בינה לבין אלוהים או יעביר את דבריה ובקשותיה הפרטיות לאלוהים, והיא עושה זאת באופן עצמאי. נכון, תפילת חנה היא התפילה ממנה אנו למדים ולמדות כיצד מתפללים. היא בעצם הניחה את אבן היסוד לאופן התפילה שאנחנו מכירות היום כגון תפילת שמונה עשרה. נכון, חנה מתקנת את עלי על האשמת השווא שלו שהיא שיכורה ואינה מתביישת להעמיד אותו על טעותו, גם במחיר של היחשבותה לחוצפנית. ונכון, תפילותיה נענות כי היא אישה יראת שמיים והיא מקריבה את בנה לעבודת השם בהמשך.

אבל מתחת לכל המסקנות החשובות שתיארתי הרגע, נשאלת השאלה, עבור מה חנה עושה את זה? עבור מה היא גוזרת על עצמה צום, פורשת מהאיש שלה אלקנה ומסרבת לקבל את אהבתו? היא עושה זאת בשם פוטנציאל האמהות. הגורם המעצב ביותר בחייהן של נשים, אז והיום, הוא יכולת הפריון שלהן. נשים ללא ילדים אינן נחשבות נשים שלמות ולכן חנה מתאמצת כל כך לשנות את גורלה. חנה אפילו נודרת נדר בו היא תעניק את בנה שיוולד לאלוהים. אחרי שכל מה שהיא רוצה זה להפוך לאם היא מוכנה להחזיר את תינוקה? מדוע זה כל כך חשוב לחנה? האם היא לא אישה ראויה ושלמה גם ללא ילדים?

מה שמקלף שכבה נוספת בסיפור הזה: אולי חנה בעצם משחקת אותה הפוך על הפוך? אולי היא מכירה את כללי המשחק של התקופה בה היא חיה, בו יכולות הפריון הן המדד היחידי להיותה אישה נורמלית וטובה? היא הרי נמצאת במערכת יחסים פוליגמית ואיננה נחשבת לאישה ראויה בעיני עצמה ובעיני הסובבים אותה. בכל מצב אלקנה יכול היה לגרשה, והיא הייתה נותרת חסרת כל. היא יודעת שללא ילדים עתידה בסכנה. ולכן היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה.

חנה מסרבת לקבל את הדין של היותה עקרה, מגיעה למשכן וחולפת ביעף על פניו של עלי, המבלה בפתח המשכן. היא נודרת נדר ועלי אינו מונע זאת ממנה וגם לא משתיק אותה. קולה נשמע. יש לי תחושה שחנה אף הייתה נכנסת למשכן עצמו ונוגעת בארון הקודש, לולא עלי היה מפריע לה בהמשך.  לאחר נדרה, חנה מתפללת בשקט, קולה מפסיק להישמע אך שפתיה נעות. קולה אינו מאיים על הרחב הציבורי, על ציבור המתפללים או על עלי הכהן. יכולות הפריון של נשים, וקולן של נשים, הם המאיימים הגדולים ביותר על הסדר הציבורי בעולם של גברים, ומונעים מתפיסות שמרניות של נשים, מיניות ונשיות. שני הנושאים הללו מופיעות בהפטרה זו ברוב עוצמתן.

גם הפרשה שקראנו ונקרא מחר מעלה על נס את פריונן של נשים. גם שם אברהם ושרה נדרשים להקריב את יצחק, לאחר ששרה הייתה עקרה במשך 90 שנה. גם שרה נמצאת במערכת יחסים פוליגמית בגלל חוסר הפריון שלה והיא מבינה שללא כוחה הפריוני היא עלולה למצוא את עצמה מגורשת.

תפילתה של חנה היא תפילה ישירה, שיש לה כוח ועוצמה נשית. מצד אחד, אישה המעצבת את עולמה כדי לממש את עצמה, שלוקחת את חייה בידיה ולא מקשיבה לאיש שלה או להרעפת האהבה שלו כלפיה. מצד שני היא מעצבת את עולמה לפי כללי העולם הגברי. ואני עדיין נשארת עם השאלה, האם הדרישה מחנה להיות לאם בכל מחיר, אפילו במחיר של הקרבת הבן שלה לאלוהים, הוא מחיר ראוי לתשלום? האם אנחנו כל כך שונים מהתקופה ההיא? האם טיפולי הפוריות והסיוטים הבלתי נגמרים בכמיהה לילד ביולוגי, הם לא תפילתה של חנה והקרבת בנה לעבודת אלוהים, רק בהתאם למאה העשרים ואחת?

חשבתי שתצא לי דרשה נגד הדרת נשים, אבל בעצם יצאה לי דרשה נגד הפיכתן של נשים לכלי פריוני בלבד. חנה מוכיחה שאפשר גם וגם ופשוט צריך לדעת לשחק את המשחק.

תודה רבה ושנה טובה!