בת 29 ענתה לקול הקורא שלי מלפני כמה שנים לסיפורים על הפסקות הריון. הנה סיפורה:

26 ינו

שלום,

החלטתי לכתוב פסוט על הפלה תרופתית ע"י ציטוטק בהריון לא רצוי. גיליתי שאני בהריון בשלב כה מוקדם שעדין לא נצפה שק הריון, ממש יומיים לאיחור המחזור. בתור מישהי שתמיד מחפשת מידע באינטרנט, גיליתי שמעט הנשים משתפות את תהליך ההפלה ולכן החלטתי לספר את סיפורי כדי לתת קצת מידע לנשים אחרות.

מבטא -112 ועד 756, עבר שבוע של הלם ופחד כי מסתבר שעד שלא רואים שק הריון בבדיקת האולטרסאונד, לא ניתן לבצע הפלה. בשלב זה כבר התפללתי כן להיות בהריון תקין וחלילה לא הריון מחוץ לרחם. תמיד הייתי נגד הפלות והייתי בטוחה שלי זה לא יקרה. והנה זה קרה בגיל 29 בעודי רווקה גרה אצל ההורים.

כשהגעתי יום א' לבית החולים עברתי ועדה שההליך שלה דיי פשוט . ראיתי סביבי ילדות וחיילות. יום ב' הגענו קבוצה של 8 בנות לקבל את הכדור הראשון ולהישאר בהשגחה של 3 שעות. הבנות היו מאוד פתוחות אחת עם השניה ונוצרה קבוצה מגובשת, בעיקר של תמיכה. לחלק גדול מהבנות היו בחילות ונאמר לנו שאסור להקיא את הכדור. אז למי שיש בחילות הריון ניתן לקבל מהאחות כדור נגד בחילות לפני כדור המפיגי'ן. לי הכדור הזה עשה בעיקר כאב ראש אחד גדול ממש תחושה לחץ על הראש. לחלק מהבנות לא היו כלל תופעות לוואי.

יומיים אחר כך יום ד' היום הגדול – ציטוטק זהו שמו של הכדור השני. וגם פה נשארים 3 שעות להשגה. רק הפעם באמת צריך!!! הכדור הזה בעצם מדמה צירים ותפקידו לכווץ את הרחם ולפלוט את התוכן. רצוי מאוד לאכול ארוחת בוקר לפני שלוקחים את הכדור. (במידה ויש בחילות אז משהו קטן).

היינו בחדר קבוצה של 5 בנות, שתי בנות התחילו לדמם ונתקפו בכאבים מאוד חזקים ונאלצו לבקש זריקה נגד הכאבים. היה מאוד קשה לצפות בהן מתפתלות וצורחות מכאבים, אבל זה היה רגעי, ונאמר לנו שזה בדרך כלל קורה בזמן פליטת התוכן. שתי בנות נוספות קיבלו דימום וכאבים כמו של מחזור ורק אני הייתי סופר מודאגת למה לא מתחיל אצלי דימום ולמה לא כואב לי?! , האם זה לא עובד עליי? הרשת מפוצצת בכתבות של חוויות קשות עם ציטוטק ואני כבר הייתי מוכנה להכל רק שיבוא!

נכנסתי לשירותים וראיתי שהתחלתי לדמם, ויחד עם זה ראיתי את התוכן שיצא.
קשה לי להעביר את התחושה שאת מרגישה באותו הרגע, גם לעבור הפלה בהריון לא רצוי זה מאוד אמציונאלי.
חדר בשירותים במיון היה צבוע בכל צבע אפשרי, בנות הקיאו שילשלו ודיממו. כל אחת והסימפתומים שלה. אך זה לא היה קשה כמו שציפיתי לאחר תחקיר מעמיק ברשת. לאחר 3 שעות האחות מגיעה ושואלת אם כולן קיבלנו דימום ואם כן משחררים הביתה.

פחדנו ללכת , פחדנו ממה ששתי הבנות הראשונות עברו שזה עוד מצפה לנו. אבל כיום אני פשוט מבינה שכל גוף מקבל את זה אחרת. אני דיממתי במשך שבוע, מה שאותי הכי הפתיע זה שזה היה פחות ממחזור ובכלל לא כאב, כבר חששתי שזה לא הצליח. מרוב דאגה כל יום הייתי מתקשרת למיון לשאול אם זה תקין. שאר הבנות דיממו קצת יותר חזק ממחזור. שמרנו על קשר בין הבנות כדי לוודא שאנחנו בסדר, חלקן לא סיפרו לאף אדם .

המלצה שלי, כן לספר אפילו לחברה, קודם כל לפרוק על ליבך ושנית שמישהו יהיה תמיד עם יד על הדופק.
שבועיים לאחר מכן באנו לבדיקת אולטרסאונד על מנת לוודא שהרחם התרוקן כראוי. ולשמחתנו כולנו נקיות. הפחד מלעבור גרידה לאחר הפלה תרופתית מאוד חזק כי את לא באמת יודעת איך הגוף מגיב ועוד בהריון ראשון.
לסיכום, זאת חוויה ממש לא נעימה, אני מאמינה שכמו שנשים שמחות על הריון רצוי באותה המידה זה גם הפוך.

טעויות קרות ועליהם שלמים, במקרה שלי אלו היו טיפות אהבה שתמיד זילזלתי בהן. חוסר אחריות מוחלט. בנות אחרות הגיעו לאחר שלקחו פסטינור והוא לא עבד. לאחר ההפלה רצוי לדבר ולשתף בעל מקצוע או חברה טובה , יתכן דיכאון סוג של טראומה. כיום אני ממתינה למחזור הראשון .

מקווה שעזרתי לכל מי שמחפשת מידע על הפלה תרופתית, שיהיה בהצלחה ושלא נדע החלטות קשות כאלו.

נ.ב
לצערי קראתי שלהרבה נשים קורה שההריון שלהם הפסיק להתפתח גם מקבלות ציטוטק מאחלת לכן הריון בריא בהקדם האפשרי.

לא פותרים אי שוויון של קבוצה אחת על ידי דיכוי של קבוצה אחרת: על התיקון לחוק הפונדקאות שעבר בקריאה ראשונה בכנסת בשבוע שעבר

2 נוב

"אנחנו קמנו לבוקר בו קבוצת מיעוט די נרחבת בישראל מחקה אותך כליל", "גם אנחנו נמנע מלהצביע לך בבחירות הבאות. בוגדת", "נכון לעכשיו, חברת כנסת מטעם מרצ הכשירה את המשך האפליה כלפי קבוצת מיעוטים", "יש לך מזל שהחוק עבר. אם זו הייתה מרצ שמפילה את החוק, היית משלמת על זה בכסא שלך".

אלו רק חלק מהתגובות שקיבלו חברות הכנסת של מרצ החל משני בערב, בו בחרו ח"כ זהבה גלאון, ח"כ מיכל רוזין וח"כ תמר זנדברג, להימנע בהצבעה על הצעת חוק הסכמים לנשיאת עוברים, או כפי שהוא מוכר לנו, חוק הפונדקאות. חברות הכנסת של מרצ עשו את מה שהן היו צריכות לעשות במסגרת המערכת הפוליטית הקיימת ובמסגרת המחוייבות של מרצ לזכויות נשים וזכויות הקהילה הגאה.

מרצ עמדה בפני דילמה פוליטית וערכית גדולה ביותר. מצד אחד, חוק הפונדקאות כפי שהוא היום, מפלה זוגות חד מיניים והורים יחידניים בכל הקשור להבאת ילד/ה גנטי/ת לעולם באמצעות פונדקאית. מצד שני, מרצ מחוייבת לזכויות נשים, ובעיקר לזכות האישה על גופה והאיסור על סחר בבני אדם וסחר באיברים. והפלא ופלא, התיקון לחוק הפונדקאות שיזמה והגישה שרת הבריאות, ח"כ יעל גרמן, לא רואה את האישה הפונדקאית ממטר. הפונדקאית שקופה בעיניהם של מצביעי/ות הבעד. חשוב להדגיש: אין קשר בין ההימנעות של חברות הכנסת של מרצ מהצבעה על החוק הזה לבין העובדה שמדובר בחוק של יש עתיד. החוק אינו שומר על כבוד האדם של האישה הפונדקאית, על צלמה, בריאותה ובחירתה החופשית, ולזה, אנחנו בתנועה הפמיניסטית, מתנגדות בתוקף.

רבות נכתב על כך שפונדקאות מסחרית בינ"ל היא כמעט תמיד בתנועה ממזרח מערב ומדרום לצפון. כלומר, נשים עניות שמספקות בגופן ילדים וילדות חצי ביולוגיים, לנשים וגברים עשירים/ות מהמערב. הדיון בנוגע לזכות הבחירה בנושא פונדקאות הוא דיון עקר. הבחירה היא בין בחירה גרועה אחת לגרועה אחרת ולכן הדיון בנושא חופש הבחירה של האישה הוא לא רלוונטי. בנוסף, התנועה הפמיניסטית התנגדה גם לחקיקת חוק ההסכמים לנשיאת עוברים עוד בשנות התשעים לנוסח בה הוא נחקק, גם מכיוון שלא היה שום פיקוח או רגולציה על ההליך עצמו ועל תנאי החזקתן וטיפולן של הנשים הפונדקאיות, אך גם מכיוון שהחוק הפלה זוגות חד מיניים, כך שלצלוב את חברות הכנסת של מרצ ואת נשות התנועה הפמיניסטית על הסתייגותן מתיקון החוק הנוכחי, כשנאת הומואים, זה שוב, לא רלוונטי.

למי שרוצה לקרוא את האותיות הקטנות של החוק, תוכלו למצוא כמה דברים שהפריעו לנו בתנועה הפמיניסטית ולחברות הכנסת של מרצ: היחידה שמוגבלת בסכום אותו היא יכולה לקבל עבור הפונדקאות, שמתקיימת בגופה, היא הפונדקאית. המשרד המתווך, הרופאים, חברת הביטוח הרפואי – להם אין תקרה המגבילה אותם במחיר שהם רשאים לבקש. אם יש מישהי בהליך שצריכה להיות זכאית לגבות את הסכום שהיא רוצה, זו הפונדקאית. כל האחרים והאחרות צריכים להיות מוגבלים במחיר. סעיף נוסף מקומם: משרדי התיווך נתפסים כעסק לכל דבר. מדוע? חוק האימוץ הבין-ארצי  קובע שאימוץ יעשה רק דרך סוכניות אימוץ שהן סוכנויות ללא כוונת רווח. כלומר, עמותות. מדוע משרדי התיווך של הפונדקאות רשאים להיות עסק? כשמדובר בעסק וסחר בנשים ועוברים, אסור שיהיה כאן שיקול כלכלי! אסור בתכלית האיסור לאפשר רווח מהפרוצדורה הזאת לצדדים שלישיים. כשהאינטרס הוא כלכלי, הניצול מתגבר. כשיש אישה ענייה בתמונה, היא זו שתנוצל. החוק חייב לשנות את האינטרס הכלכלי של כל הנוגעים בדבר.

חברות הכנסת של מרצ, אני גאה בכן! שוב הוכחתן את המחוייבות שלכן לנשים, גופן, זכותיותיהן ובריאותן, ומבלי לוותר על המחויבות לשוויון לקהילה הגאה, מחויבות שתתבטא בעבודה הצפויה שלכן על הפיכת החוק הזה לראוי ושוויוני לכל.

פוסט משמח לסוף שנה

31 דצמ

אתמול נפל דבר בישראל. אתמול קבעה ועדת סל התרופות של משרד הבריאות להנגיש שירותי בריאות מציל חיים לנשים. לא, לא מדובר בתרופה לסרטן השד או חיסון למניעת רעלת הריון. מדובר בהכנסת הפסקות הריון עד גיל 33 למימון מלא של קופות החולים ללא אינדיקציה רפואית או עבירה על החוק הפלילי.

כתבתי רבות על הצורך להכניס הפסקות הריון לסל התרופות לכלל הנשים בישראל. אז את הטור הזה אני רוצה להקדיש לכל אותן נשים ששיתפו אותי במצוקתן סביב הריון לא מתוכנן ונתנו לי את הזכות להיות שם לצידן: לק', שאביה עובד בשירותי הבריאות ומתנגד להפלות כי הוא מגיע מרקע שמרני, לצ' שנכנסה להריון לא מתוכנן כתוצאה מאונס והייתה צריכה לריב עם רופאת נשים בקופת החולים שתאשר לה טופס 17, לע' בת שירות לאומי מהתנחלות מבודדת בשטחים שלא יכלה לשתף איש בהריון, לר' מכפר ערבי בצפון שאם משפחתה הייתה יודעת שהיא מקיימת יחסי מין לפני הנישואין היו רוצחים אותה, לי' מתל אביב שלא הספיקה להתאים לעצמה אמצעי מניעה ונכנסה להריון, לק' שמי שהכניס אותה להריון נטש אותה אחרי שהאשים אותה בהריון ולא ענה לטלפונים שלה, לת' שהתלבטה רבות אם להפסיק את ההריון או לא כי הרב אסר עליה ולבסוף החליטה שכן, לד' מיישוב קטן בשפלה בו לא מדברים על סקס והיא נאלצה לקחת הלוואות למימון הפלה, לכ' מעיר בגליל המערבי שהגרוש שלה נכנס לביתה באישון לילה וכפה עצמו אליה אחרי ששיכר אותה, לח' חברתי שהצליחה לגייס את הכסף יחד עם האחראי להריון, למ' חברתי ששילמה על הפלה אחרי שהאמצעי מניעה שלה נכשל, לג' משוחררת טרייה שעדיין לא התחילה לעבוד ומצאה את עצמה בהריון לא מתוכנן, לזוג הסטודנטים המקסימים שאספו שקל לשקל כדי לממן הפלה וויתרו על סמסטר כדי לשאת בהוצאות, לי' אם חד הורית לשלושה ילדים, בגילי, שחיה מהבטחת הכנסה ללא יכולת למממן את ההפלה ונאלצה לשקר לפסיכיאטר, הטור הזה מוקדש לכן!

הכנסת הפסקות הריון עד גיל 33 ללא אינדיקציה רפואית היא בשורה של ממש עבור נשים. עד כה נשים נאלצו לשלם אלפי שקלים לבתי החולים הציבוריים והפרטיים על מנת לעבור הליך לא מסובך שיכול להשפיע על חייהן לעולם. המצוקה בה נשים נמצאות בהריון לא מתוכנן היא מצוקה נפשית גדולה, כל שכן נשים שאינן יכולות למממן את ההליך היקר. חשוב שנזכור, נשים משלמות חודש בחודשו הן ביטוח בריאות לקופת החולים שלהן והן לביטוח לאומי. בבוא היום כשהן נקלעות לצרה רפואית כמו הריון לא מתוכנן, קופת החולים לא עזרה להן אם ההריון לא היה כתוצאה מאונס או עם בעיה רפואית ו/או נפשית. המצב יצר אפליה ממוסדת כפולה: הראשונה, בין נשים לגברים שלרוב לא נטלו בנטל ההוצאה על הפסקת הריון, והשנייה, בין נשים עניות לנשים אמידות. נשים שיכלו לשלם על הפסקות הריון עשו זאת ללא בעיה בבתי החולים הציבוריים או הפרטיים, בעוד נשים עניות נאלצו לכתת רגליהן מהבנק, ללשכת הרווחה, לחברות, למשפחה, למרכז בריאות הנפש, כדי לנסות ולמצוא את המימון הדרוש להליך. פעמים רבות הקושי לגייס את הכסף גרם לכך שההריון גדל וגדל, והמחיר של הפסקתו רק עלה, מה שהפך את ההליך הרפואי לבעל סיכון גדול יותר והיווה איום של ממש על בריאותה של האישה.

היום אפשר להגיד בחיוך גדול שכל זה מאחורינו. לילות בלי שינה בהם אני דואגת איך להשיג לאותה צעירה את הכסף שייך לנחלת העבר. החרדה שהייתה לי לנסות להוציא בועדות להפסקת הריון אישור על סעיף נפשי כדי לקבל טפסי 17 כבר לא יקרו יותר. שיהיה מאוד ברור: הכנסת הפסקות הריון ללא תנאי עד גיל 33 היא לא חסד ולא צדקה. מדובר בצדק בריאותי לנשים שנמצאות במצבי סיכון בריאותיים גדולים יותר בתרבות לא שוויונית, בו אין נגישות מלאה לאמצעי מניעה ותרבות האונס היא חלק מהמיינסטרים של יחסי מין הטרוסקסואליים. הזכות לבריאות מינית של נשים היא בראש ובראשונה שליטה על הפריון שלנו וההחלטה אם ללדת, כמה ללדת ומה יהיה המרווח בין הלידות, והיא של האישה בלבד! מדובר בחלק אינטגרלי של זכויות האדם של נשים, שללא שליטה על פריון, לא ניתן למממש את הפוטנציאל הגלום בנו כבנות אנוש.

אתמול היה אחד הימים המשמחים ביותר בחיי! עכשיו כל שנותר לעשות הוא לבטל את הועדות להפסקות הריון כדי שגם נשים נשואות תוכלנה לעבור הפסקת הריון על פי בחירתן, ולהכניס את כלל אמצעי המניעה, כולל קונדומים, לסל הבריאות. ועדת סל הבריאות 2015, תתכוננו!

על מי האחריות למנוע הריון? "גניבת זרע" כפתרון משפטי לסקס פטריארכלי

24 דצמ

בכתבת מגזין של תכנית החדשות בשישי בערב של ערוץ עשר בתאריך 20/12/13 שודרה כתבה בשם "זרע הפורענות" בו גברים הפכו לאבות בעל כורחם לאחר ליל אהבים קצרצר, או קשר ארוך טווח, שאחריו גילו שהכניסו את האישה להריון וזו לא מעוניינת לבצע הפלה או שזה מאוחר מדי לביצוע הפלה. שלושה גברים רואיינו בכתבה ואישה אחת, אם לילד בן שבע שאביו מסרב להכיר בו או לקחת אחריות כספית עליו, והורשעה לאחרונה בבית משפט השלום ב"גניבת זרע". יש לי הרבה מה להגיד על המקרים שתוארו אבל אתייחס תחילה לשם הכתבה.

"זרע הפורענות" כשמו כן הוא. זרע של גברים הוא אכן מועד לפורענות. גברים שכחו לקחת עליו אחריות והוא מתפרץ לו בשצף קצף לכל עבר, מפרה ומרביע את מי שהוא רק יכול. הגברים בכתבה יגידו אחרת. הם יגידו שהיא אמרה שהיא על גלולות ואפילו הראתה להם אותן. הם יגידו שהיא אמרה שהיא ב"ימים הבטוחים" ושלא צריך לקחת את גלולת היום שאחרי. הם יגידו שהיא תכננה מראש להיכנס מהם להריון ולכן החליטה לשמור את ההריון ולא לעשות הפלה. אבל מה שמעניין הוא מה שהם לא יגידו. הם לא יגידו שהם שכנעו את האישה לקיים יחסי מין ללא קונדום כי הם רצו להנות בסקס ולהרגיש באמת את החדירה. הם לא יגידו שהם היו פזיזים, חסרי אחריות וחסרי מחשבה לפני מעשה.

אף לא אחד מהגברים שרואיינו בכתבה השתמשו בקונדום. אף לא אחד מהם חשש למחלות המועברות על ידי מגע מיני או מהריון. אף לא אחד מהם לוקח על עצמו את האחריות לאחר מעשה אחרי שלא שמו קונדום, ובשיא חוצפתם מעזים להאשימה בגניבת זרע, פרט לאחד שהציע שהיא תיקח את גלולת היום שאחרי. והכי חמור, הם מתלוננים שהיא הרסה להם את החיים. מי בעיקר נהרסו לו החיים, זו אותה אישה, הורה יחידנית, וילד שיודע שאביו לא מוכן להכיר בו או לקבל אותו ומאשים את עצמו בכך. האישה שהפכה לאם אחרי הריון לא מתוכנן, שינתה את מסלול חייה. לא עוד לימודם, קריירה, פרנסה בכבוד, מערכות יחסים חדשות או זמן פרטי. להיות אם משנה לך את החיים וקוטע את המסלול שייעדת לעצמך. הוא משנה תכניות, עושה סדר חדש בסדר העדיפויות ובעיקר משאיר הרבה נשים במעמד סוציו אקונומי נמוך ללא יכולת מוביליות חברתית.

אז איפה האחריות של הגבר בסיפור הזה? רוב הגברים גלגלו את אחריותה הבלעדית של ההריון על האישה. מדהים עוד יותר שבית משפט השלום הסכים איתם במקרה של אחד הגברים. האם יחסי מין הוא לא פעולה בו שני אנשים לקחו חלק? האם אין אחריות משותפת על התוצאות של יחסי מין? האם אין אחריות משותפת על מניעת הריון ומחלות מין? ומעבר לכך, האם נשים וגברים מגיעים באותה עמדת כוח ליחסי המין? בתיאור של האישה את ליל ההתעברות, היא סיפרה שהיא הגיעה לבקר את הגבר האחראי בבסיס בו הוא שירת במילואים וזה שכנע אותה באופן כמעט אגרסיבי לקיים איתה יחסי מין. וכמובן בתוך המיתוס של "לא להרוס את ספונטניות הסקס", מיתוס שגברים רבים מתעקשים לשמר, הם לא השתמשו בקונדום. היא מספרת גם שלפני כן, במהלך הקשר שלהם, היא אמרה לו שהיא לא לוקחת גלולות והוא סירב לקחת את האחריות עליו. גם הידיעה שהפלה קיימת כאופציה, ושהוא מוכן להעביר אותה הליך רפואי לא פשוט ולא נעים, שעלותו הכלכלית יקרה, והמוסריות שלו שנויה במחלוקת (לא עליי כמובן), היא אנוכיות, חוסר אחריות ודוגמא מובהקת לשליטה גברית ביחסי מין.

אז בפעם הבא שגברים חושבים לקיים יחסי מין ללא קונדום, שיחשבו על אלפי השקלים בחודש שהם עלולים לשלם אם יכניסו אישה להריון שהיא לא רוצה להפסיק, לא יכולה להפסיק או לא מאמינה בהפלה כאפשרות. את זרע הפורענות קל לחסום מלפרוץ. את הגברים כנראה קצת יותר קשה.

קול קוראת לנשים שעברו ועדות להפסקות הריון והפסקות הריון להשתתף בסרט דוקומנטרי בנושא

8 יול

לסרט דוקומנטרי שעוסק בחוק העונשין – הפסקת הריון על משמעויותיו השונות, ובזכויות הפרט של הנשים, בריבונותן, או ליתר דיוק היעדרה, של הנשים על גופן וחייהן, מחפשת נשים שאינן עומדות בקריטריונים של החוק ומבקשות לעבור הפסקת הריון. אשמח לפניתכן, ללא כל התחייבות מראש, בפייסבוק או במייל. Facebook id: rina shatil rinashatil@gmail.com

מוזמנות גם לבקר בעמוד בפייסבוק שפתחתי לסרט  https://www.facebook.com/docowomen

אשמח ואודה על הפצת המסר

התלבטתי אם לשים את הסיפור שהגיע אליי בסיפורים מהועדות להפסקות הריון או לסיפורים מכסא הגינקולוג. החלטתי לשים אותו תחת פרויקט חדש "סיפורי הפלות" כדי שנוכל לשבור יחד את קשר השתיקה סביב הליך רפואי שעוברות כ80% מהנשים

6 יונ

שלום שרון,

מצאתי את הטור שלך כשחיפשתי נואשות מידע אודות מדיניות המדינה/משרד הבריאות/קופות החולים לגבי מתן ציטוטק לריקון הרחם למי שעברה הפלה טבעית.

בטרם אובחנה אצלי הפלה טבעית (לא נצפה דופק ושק ההריון הפסיק לגדול) עברו עלי שבועיים של בירורים קדחתניים סביב ועדות להפסקת הריון שמאוד מזכירים את מה שהעלית לבלוג, עם טויסט קל של חג שבועות שנפל על השבוע השביעי ולמעשה הפך את האופציה התרופתית לבלתי ישימה עבורי בלו"ז הישראלי.

מכיוון שהאבחנה שלי היתה בסופו של דבר הפלה בוששת, נחסכה ממני הועדה להפסקת ההריון (שהיא מבחינתי חותמת גומי מציקה בלבד, שכן אני בת 44).

יחד עם זאת, מכיוון ששק ההריון מיאן לצאת בכוחות עצמו תוך שבועיים מרגע ההכרזה על ההריון כ"כושל", ומכיוון שהממסד הרפואי לא מאמין במעקב שמרני, עמדו בפני רק שתי אופציות: תרופתית וכירורגית.

כאן התחיל סיפור קפקאי למדי שכלל רופאת נשים שאין לה מושג ("אני לומדת ממך המון" היא שחה לי באחד מביקורי השבועיים אצלה במהלך החודש המסוייט, בהם בילתה יותר זמן מול מסך המחשב מאשר בבדיקה פיזית שלי), רופא במוקד רפואת נשים שחושב שרק גרידה רלוונטית (למרות ש"בגילי" עלי לעבור לקראתה בדיקת אקג לקראת הרדמה מלאה), וחדרי מיון שאינם נותנים ציטוטק ומעדיפים להתערב כירורגית (אולי בהנחיית משרד הבריאות).

גם כשמצאתי בסופו של דבר, בלי שום עזרה מלבד האינטרנט והטלפון, חדר מיון שמטפל בציטוטק (=מיזופרוסטול) עד סוף השבוע התשיעי (שיבא, אקא תל השומר) נאלצתי לשדל את הרופאה שלי להנפיק לי הפניה ספציפית אליו, ואח"כ כשהעזתי לחזור לשם כדי לקבל מנה שניה של ציטוטק בלי להצטייד בהפניה נוספת – חויבתי באגרת חדר מיון ואני בדיונים מול קופת החולים שממאנת להפיק טופס 17.

כמו רבות אחרות, גם אני מצאתי את עצמי נאבקת בפקידים ואנשי מקצוע חסרי אמפתיה, מתנשאים, ביקורתיים, שיפוטיים וחסרי אמון ומה שהכי עצוב הוא, שרובן היו נשים. עושה רושם שמדינת ישראל נהנית להיכנס לנו לכיס דרך הוגינה בכל שלב אפשרי של גיל הפוריות, ובכל מצב צבירה. אני מחזקת את ידיך במאבק להכללת הפסקת הריון בסל הבריאות ובכלל להסדיר את כל נושא הטיפול בהפלות מכל הסוגים, כדי שנשים שנמצאות גם כך תחת לחץ עצום לא תיאלצנה להתמודד לבדן עם כל הבלגן.

 

לא מצאתי כותרת מתאימה לסיפור הבא מכסא הגניקולוג. הגועל של הרופא מדבר בפני עצמו

26 אפר

אני בהריון ראשון, יומיים לאחר בדיקת הסקירה המוקדמת, אליה הגעתי עם בן זוגי. הרופא המטפל מבצע הן בדיקת השקיפות העורפית והן את בדיקת הסקירה המוקדמת בגישה ואגינלית (בדיעבד הסתבר לי שרוב הרופאים מבצעים בדיקה זו אבדומינלית ורק אם לא רואים מספיק טוב עוברים לגישה הואגינלית, אצלו כאמור, גישה ואגינלית לכתחילה היא אידיאולוגיה).

די להקדמות – אספר מה שהיה –

כאמור, הביקור הראשון במכון של הרופא היה לצורך בדיקת השקיפות העורפית. הבדיקה עברה בשלום, ומכיוון שהיינו מאוד סקרניים שאלתי האם ניתן להעלות השערה לגבי מין העובר. התשובה שקיבלתי הייתה (שימו לב בעיצומה של בדיקה וגיאנלית) – "בשלב הזה גם לדליה איציק היה דגדגן, אי אפשר לראות אם הוא שייך למין הנכון". איכס, חשבתי לעצמי ואני עוד צריכה לחזור אליו לסקירה מוקדמת. לבסוף, מפאת החשש שלא אצליח לקבוע את הסקירה המוקדמת אצל רופא אחר בחלון הזמנים הנדרש החלטתי לתת הזדמנות שנייה לרופא והותרתי את התור על כנו. הבטחתי לעצמי, שאם תהינה הערות לא במקום אעיר לו על כך בסוף הבדיקה. אבל גם הפעם הוא הותיר אותי בלי מילים.

באותו הבוקר היו לי דימומים מטרידים ובתחילת הבדיקה יידעתי בכך את הרופא, שנשף בבוז ואמר "אז מה את רוצה?". נשלחתי לכיסא המיועד, הרופא התקרב אלי ואמר: "תתקרבי אלי כאילו את רוצה שאבדוק אותך". המשפט הזה עורר בי אי-נוחות, אך עשיתי כמצוותו.

הבדיקה ארכה כ-45 דקות (!) בהן מוט האולטראסאונד בטש בתוכי, סבל לא יתואר. ב-20 דק' עצרתי את הנשימה, עם דמעות בעיניים ורק חיכיתי שייגמר. יש לציין שתנוחת הבדיקה אפשרה לי לראות רק באופן חלקי את המסך, וכשניסיתי להרים את הראש ננזפתי שכן הדבר שהפריע לזווית הבדיקה (בגלל שיצר כיווץ בשרירי הבטן).

לקראת סופה נשאלנו האם היינו רוצים לדעת את מין העובר, שהתנוסס בבירור על המסך. אמרתי: רואים שזה בן. ואז הרופא פנה אלי ושאל "תגידי, היית עם כושי?". נאלמנו לדום. אני לא יכולתי להוציא ולו מילה אחת מהפה. אף פעם לא ביזו אותי בצורה כזו וכל זאת בעיצומה של בדיקה וגינלית!

הבדיקה הסתיימה והרופא הראה לנו שכל המדדים בטווח הנורמה. בן זוגי שאל למשקלו ונענה. אני שאלתי לאורכו, תמימה שכמותי (את ההמשך אתן יכולות כבר לנחש), כי הלא עד כה, תמיד דיברו איתנו בס"מ, ואז הרופא השיב בחיוך זדוני בעודו מצביע על תצלום איבר המין של העובר ושאל – את האורך של זה את רוצה לדעת, זה מה שמעניין אותך?!

מיותר לציין שאת הסקירה המאוחרת קבעתי אצל רופאה, הרחק משם.

אני עוד מתלבטת אם לכתוב מכתב תלונה לקופת החולים.

סיפור שני מפרויקט "סקס תרבות האונס": "שוקי ברמת גן 1990" – מתוך ספרה של ליאור גל כהן "המתנה שקיבלתי מאבא"

5 אפר

חזרתי מהצפון, נסעתי לשם לטיפול משפחתי. היו לנו כמה מפגשים שם. לא יודעת בכלל למה. זוכרת שהמטפלת באה אליי בטענות, אמרה "את ליאור שומרים בפעמון של זכוכית, לא מערבים אותה בבעיות". לא הבנתי מה אני עושה שם אבל ביקשו שאבוא אז באתי. את הג'אווה (האופנוע שלי) השארתי ברמת אביב ותפסתי טרמפים. הוא עצר לי בדרך חזרה מחיפה. אלפא-רומאו כחולה. לא דיברנו הרבה בדרך. ביקשתי שיעצור ברמת אביב. "את גרה שם?", "לא, האופנוע שלי מחכה לי שם". "איזה אופנוע?", "ג'אווה". סיפר שאבא שלו מייבא כאלה אופנועים לארץ, שרצה לתת לו מתנה, "רק תיקח", והוא לא רצה בכלל.

לפני שירדתי שאל אם אפשר לפגוש אותי שוב מתישהו, אם אפשר לקבל מספר טלפון. אמרתי שייתן את שלו ואני אתקשר.

אחרי כמה ימים התקשרתי. קבענו. "מאיפה לאסוף אותך?", "אני אגיע אלייך ומשם נמשיך". מעדיפה תמיד לקבל מספר טלפון ולא לתת. ככה אני יכולה להתקשר ולא לחכות לצד השני. מעדיפה תמיד לבוא ולא שיבואו אליי. ככה אני יכולה ללכת מתי שאני רוצה. השליטה אצלי. או ככה אני חושבת.

באתי. על האופנוע. לבשתי שמלה גדולה וארוכה עם מכנסיים מתחת. המשכנו באוטו שלו לבית קפה שקוראים לו 'פינוק', סוף אבן גבירול, תל אביב. הוא קפה, אני שוקו עם קצפת. קצת דיבורים.

"מה את עושה?"

 "לומדת, סטודנטית בבר אילן. מה אתה עושה?"

"שיפוצניק", גרוש, יש לו ילדה, "לא קורא ספרים אבל מתחיל לקרוא את עיתון סוף השבוע מהמוסף המדיני". אני מתלהבת. קיבל כמה נקודות זכות בגלל המוסף המדיני. מגיעים אליו הביתה. הוא מדביק אותי לקיר ושולח ידיים מתחת לחולצה שלי. אני מנסה לדחוף אותו. הוא זז ואני הולכת משם.

אחרי כמה ימים מתקשרת שוב, באה. הוא אומר "לא חשבתי שתחזרי". אנחנו נכנסים למיטה ואני מאוד אקטיבית. הוא אומר "לא חשבתי שנגיע לזה כל כך מהר".

ככה עוד שניים-שלושה מפגשים. תמיד אצלו. הוא אפילו לא יודע איפה אני גרה. הוא מספר ששיפץ את דירתו ובמשך חודש ימים ישן כמו כלב על מזרן על הרצפה. אני לא אומרת שככה אני ישנה תמיד וכבר לא חושבת לנסות ולהזמין אותו לדירת החדר השכורה שיש לי בקריית אונו, ליד בר-אילן.

ואז באחד הביקורים הוא פתאום מחזיק אותי ממש חזק ואני לא יכולה לזוז. קופאת. באות דמעות. בוכה בשקט. הוא אומר "תורידי את המכנסיים". אני מורידה. הוא עליי, אני בוכה. הוא שואל "מישהו עשה לך פעם משהו?" אני עונה שכן. הוא ממשיך, גומר. אני נכנסת למקלחת, מסתבנת, מתקרצפת בכל הגוף. הולכת. לא אומרת כלום. יוצאת החוצה, עולה על האופנוע, נוסעת בלי מטרה ברחובות גוש דן. הדמעות יורדות מתחת לקסדה. לא רוצה לחזור לחדר בקריית אונו. נוסעת ודומעת. הדמעות האלה לא מפסיקות. אחרי שעה או שעתיים מתקשרת לחבר. הוא אומר "בואי, נצא לאנשהו". אני נוסעת לגבעתיים והוא לוקח אותנו לקפה הבימה. הזמנתי סלסלה של אטריות אורז מטוגנות מלאה בירקות מוקפצים. מדברים על סתם.

כעבור יומיים אני חוזרת אל שוקי. מצפה שישאל שיתעניין שיבין שיתנצל על חוסר ההבנה.

ערב, הטלוויזיה דולקת, חדשות בערבית. שנינו יושבים ובוהים בה. שנינו לא מבינים ערבית. בסוף החדשות, כשמראים את הטמפרטורות שיהיו מחר, אני אומרת "יהיה חם" הוא שואל "את יודעת ערבית?" אני "לא, אבל מכירה את המספרים". הוא לא אומר יותר כלום, אני קמה ויוצאת משם.

אחרי שנים שאלתי את החבר אם הוא זוכר מין ערב שכזה. אמר שלא.

אחרי שנים דיברתי עם חברה ושאלתי אותה/אותי "למה חזרתי לשם?" "מה, לא הבנתי כבר מהפעם הראשונה?".

היא ענתה לי "חוזרים לאותו מקום לא בשביל לחפש את אותו דבר, אלא בשביל לשנות, בשביל להחזיר את השליטה שאבדה שם קודם. אבל אם שום דבר לא השתנה, אם חוזרים עם אותם כלים אז לא ממש ניתן לעשות אחרת וככה יוצא ש…".

אחרי שנים כשהבאתי את הדוגמה הזאת בהרצאה שהעברתי לתלמידי משפטים, התחיל ויכוח משפטי על פרשנות. "האם הוא הבין והמשיך בכל זאת – ואז זה אונס, או לא הבין ורק התנהג בחזירות לא מתחשבת". אני אומרת להם "הויכוח הזה היה גם אצלי בראש, לכן חזרתי כדי לברר. הרי אני מעדיפה לחשוב שהייתה זו פרשנות שגוייה ולא אונס. אז נכון, הוא חזיר, אבל אולי עכשיו יבין, יתנצל ונוכל להמשיך". הוא לא הבין ולא התנצל והוא גם חזיר!

"כשהמיטה שלך הופכת לשדה קרב" הוא הסיפור הראשון שהגיע אליי בפרויקט החדש שלי שקורא לנשים לשלוח סיפורי "סקס תרבות האונס". ובגלל זה אני צריכה את מצעד השרמוטות

3 אפר

את יוצאת לבר. פוגשת בחור. כבר הרבה זמן לא התחלת עם מישהו וגם לא התחילו איתך. לא היה לך חשק. לא הרגשת שווה. לא הרגשת נחשקת. את רואה בחור חמוד. מחייכת אליו. הוא מחייך אלייך חזרה. לא קורה דבר. חברים שלך מתחילים להראות תזוזה לכיוון הדלת ואת נורא רוצה שהוא יבוא לדבר איתך ויבקש ממך להישאר לעוד בירה. "את כבר הולכת?" הוא שואל אותך בעודך שמה את המעיל שלך באיטיות על שכמך. "אלא אם כן אתה רוצה שנשתה עוד בירה יחד" את עונה לו. הוא מחייך ואתם מתיישבים על הבר. הוא קצת ביישן אבל ככל שאתם שותים עוד ועוד בירות, הביישנות יורדת. אתם מדברים הרבה, על החיים של כל אחד מכם. והיד שלו עוברת לירך שלך וזה עושה לך נורא נעים. ומפתה. ומעלה את הבטחון העצמי. הוא רוצה אותך עכשיו. את מבינה את זה. בשלב מסוים, ואחרי כמות גדולה של אלכוהול, הוא אומר לך שאת נורא סקסית ואת רוכנת ומנשקת אותו. אתם מתחילים להתמזמז, ואז לדבר קצת, ואז להתמזמז, ושוב לדבר. בשלב מסוים, ואחרי שהבר כבר חצי ריק, אתם מחליטים ללכת איש איש לביתו. את יודעת שאת רוצה לחזור הביתה לבד, אבל בכל זאת משהו קטן בראש אומר לך להזמין אותו אלייך הביתה.

את מוצאת את עצמך איתו במונית הביתה, למרות שאמרת לו במפורש שאת לא רוצה שהוא יבוא. קירות המגננות שלך יורדות ואת מתקשה לעמוד על שלך. עולים הביתה. מתחילים להתמזמז, נכנסים למיטה. עוד במונית אמרת לו שאת לא רוצה לשכב איתו וזה התנאי שלך שהוא יבוא אלייך. הוא כמובן אומר "ברור ברור, לא נשכב". אתם במיטה מחובקים כפיות. הוא מתחיל להוריד לך את הבגדים. את אומרת לו להפסיק, אבל מוצאת את עצמך בלי חלק תחתון. ואז בלי חלק עליון. ואז גם הוא פתאום בלי בגדים. "אני לא רוצה" את אומרת לו והוא נרגע. אחרי 10 דקות זה קורה שוב. הוא נוגע בך, בחזה, באיבר המין ונשכב עלייך. מנשק אותך בצוואר, בפטמות, ומתחיל להתחכך עם איבר המין שלו באיבר המין שלך. את שוב אומרת לו "לא לא, אני לא רוצה. אמרנו שלא נשכב". הוא יורד ממך. עוברות שוב עשר דקות, ושוב את מוצאת את עצמך שוכבת תחת כל כובד משקלו. אותו תרגיל. נשיקות בצוואר, בפטמות וחיכוך בין איברי המין. "אני לא רוצה. תפסיק", את אומרת לו ושוב הוא יורד ממך. וכל זה תחת עלטת אלכוהול גדולה. את נרדמת לשלוש שעות ומתעוררת כשידיו סביבך והוא שוב נשכב עלייך.

פוס.

אתן בטח חושבות לכן (אבל בעיקר חושבים לכם) למה היא לא העיפה אותו מהבית? למה היא נשארה שם? למה היא לא יצאה מהמיטה והלכה לישון בסלון? למה היא לא התקשרה למשטרה? למה? למה? למה? היא שאלה את עצמה בדיוק את אותו הדבר. קומי. פשוט קומי מהמיטה וצאי מכאן. אבל היא רצתה להאמין שהוא לא יתגלה כתוקפן. שהוא ידע לכבד את הגבולות שלה. שהוא ידע לעצור כשצריך. היא רצתה להאמין שהיא תצליח לתקן את המצב הזה ושהיא תצליח לעמוד על שלה מולו. והיא גם קפאה במקום. הייתה די המומה מהסיטואציה בו היא צריכה כל הלילה לעמוד על המשמר ולהגן על גופה מפני גופו הכבד.

בבוקר, כשאת מגלה אותו שוב שוכב עליך את חושבת לעצמך אולי פשוט אתן לו מה שהוא רוצה. הוא אפילו ניסה קצת לענג אותך, אבל ידעת שאת לא רוצה לשכב איתו. ובסוף הסכמת. ביוזמתך פתחת את מגירת הקונדומים והוצאת קונדום. לא החלפתם מילה. הוא נראה מרוצה. את שתקת. פתחת את הקונדום והלבשת אותו על איברו הזקור והמוכן לקראתך. עדיף לך לתת לו אתה מה שהוא רוצה ויעזוב אותך בשקט. הזדיינתם. היית יבשה לגמרי. זה כאב לך מאוד. אפילו שרף. כשאמרת לו שכואב לה הוא אמר "אבל אני חייב לגמור איפשהוא". "אז תגמור כבר" את אומרת לו והוא גמר. מיד אחר כך הוא יוצא ממך וזרק את הקונדום ואז נרדם. נשארת לאונן במיטתך, כאילו זה יעזור במשהו בהרגשה שלך. אולי פורקן של עונג יכהה את הכאב המפלח את גופך. אחרי שעה הוא שוב התעורר, ניסה למשוך את עצמו מעליך שוב ומחמיא לך תוך כדי, "אני רוצה ממך עוד" ו"את כזאת סקסית". לא היה לו מושג מה עבר עליך. איך את מרגישה. מה זה היה בשבילך להדוף אותו כל הלילה ואז בסוף לאפשר לו לחדור אליך כדי שיעזוב אותך בשקט. והרי את הסכמת לזה בסוף. ואת יזמת עם הקונדום. ואת זזת מעליו. אז מה את רוצה? הוא הרי "חייב" לגמור איפשהוא.

אחרי כמה שעות שהוא המשיך לישון אצלך, ואחרי שלך שרף לעשות פיפי וכאב לך לשבת, החלטת להגיד לו איך הרגשת במהלך הלילה. בלי קשר לבוקר וליחסי חדירה "בהסכמה" שהיו שם. הסברת לו שממש פחדת תוך כדי הלילה ושהוא ממש ניסה לכפות את עצמו עליך. ושאת בשאריות כוחך הצלחת להדוף אותו, עד הבוקר. "אבל בבוקר הסכמת" הוא אומר לך. את עונה לו שהסכמת אבל שלא כל כך רצית. הוא לא כל כך הבין על מה את מדברת, ותוך כדי השיחה הוא כל הזמן ניסה להכניס את היד שלו למכנסיים שלך. וגם אז אמרת לו, "די כבר". והוא הפסיק. ואז הגיע משפט המחץ: "אבל מה את רוצה ממני? אני גבר. אני גבר נורמאלי כמו כל הגברים".

ככה זה כשהמיטה שלך הופכת לשדה קרב.

נאדה. הפרת פרטיות. פטרנליזם בשקל. חותמת גומי. טמטום צרוף.

23 מרץ

סיפור הוועדה להפסקת הריון שלי הוא לא מעניין במיוחד. כלומר, אין בו יותר מדי טראומה או דרמה, בעיקר בזבוז זמן וטמטמת מערכתית.

הייתי בת 29 כשניכסתי להריון לאחר שבן זוגי באותו זמן חדר אלי לפרק זמן קצר ללא קונדום ובלי רשות (וזה כבר סיפור למסגרת אחרת). תפסתי את ההריון בשלב מאוד מוקדם, והיה לי ברור שאעשה הפלה. תוך יום ניגשתי לוועדה, לאחר שכבר קראתי על הפלות והחלטתי שארצה לעשות הפלה באמצעות כדורים (שאפשרית בשבועות המוקדמים של ההריון). ידעתי שלא תהיה בעיה בוועדה כי לא הייתי נשואה.

הגעתי לבית החולים ביום עמוס במיוחד, נערות ונשים שכולן נמצאות באותו חדר המתנה, לכולן ברור בשביל מה האחרות שם, אפס פרטיות. כמות מסחרית של פרסומות לגלולות למניעת הריון, קודש הקודשים של הרפואה. הוועדה תקתקה את הנשים הרבות במלאכת פס ייצור. אני הייתי בין האחרונות לאותו יום.

תחילה נכנסתי אל העובדת הסוציאלית. היא שאלה אותי אם השתמשנו באמצעי מניעה, ואמרתי שבקונדום (רק בדיעבד הצלחתי להודות בפני עצמי שכנראה נכנסתי להריון מהכמה שניות האלה שהאקס היה בתוכי ללא קונדום). היא אמרה שמרוב בנות שמגיעות אליה אחרי קונדום, היא בכלל לא מחשיבה אותו כאמצעי מניעה. בהמשך אמרתי לה, לא זוכרת באיזה הקשר, שאני לא יודעת אם ארצה ילדים בעתיד או לא. הקונספט הזה נשמע לה מופרך ומרתק, כאילו ששמעה על האפשרות הזו בפעם הראשונה בחייה. אמרה שהייתה מאוד רוצה לדבר איתי על זה, אבל אין לה זמן.  היא סימנה כמה סימוני "וי" על טופס, נתנה לי אותו שלחה אותי חזרה החוצה, להמתין לרופאים. בסך הכל הייתי אצלה לא יותר משתיים או שלוש דקות. לאחר שיצאתי, הסתכלתי על הטופס, בו סומן שהוסברו לי והבנתי כל מיני דברים. היא לא שוחחה איתי על אף אחד מהדברים האלה.

לאחר מכן קראו לי להיכנס לרופאים. שני גברים ואישה אחת, כמדומני. גם בחדר הזה נכחתי פרק זמן קצרצר, אפילו קצר מהזמן אצל העובדת הסוציאלית. לא נשאלתי דבר, וישר אחד מהם התחיל לומר שיש שתי דרכים לעשות את ההפלה בשבוע בו הייתי. קטעתי אותו אמרתי "אני רוצה את הכדורים". הם אמרו לי בסדר, חתמו, ושלחו אותי החוצה. לא הוסבר לי בשום שלב המשמעות של הבחירה, הפרוצדורה, ההבדל בין השתיים.

יצאתי החוצה וניגשתי ישר לפקידה לקבוע תור. יום למחרת לקחתי את הסט הראשון של הכדורים.

הוועדה לא הייתה משפילה במיוחד, מעבר לרעיון העקרוני והאווילי שמישהו יגיד לי מה לעשות עם הגוף שלי. אבל חשבתי לעצמי, לכל הפחות, אם כבר יש הליך כזה, לפחות שיתנו מעט אינפורמציה. שיוודאו שאי מבינה מה הולך לקרות לגוף שלי.

נאדה. הפרת פרטיות. פטרנליזם בשקל. חותמת גומי. טמטום צרוף.