האם נשים הן יותר מכלי פריוני בלבד? דרשה לראש השנה

כשהתבקשתי לכתוב דרשה להפטרה בה מתוארת תפילת חנה התרגשתי. ממש. חנה תמיד נתפסה בעיני כהוכחה לכך שמקומן של נשים הוא בהיכל התפילה, לצד הגברים, מתפללות בקול רם, ושתפילתם שוות ערך לתפילתם של הגברים. לא יכותי לקבל הפטרה יותר פמיניסטית מזו. ככל שקראתי את ההפטרה הזאת, הבנתי שאני לא בדיוק צודקת. שיש יותר שכבות לסיפור הזה ממה שהייתי רוצה שיהיו. מה הכוונה?

נכון, חנה מגיעה למשכן בשילה, חולפת על פניו של עלי הכהן בסערה ונודרת נדר. נדר שבקלות אלקנה יכול היה להתירו כי לא היה מקובל שנשים נשואות תנדורנה נדרים. נכון, היא מתפללת עם ניע שפתיים. היא אינה זקוקה למתווך שיתווך בינה לבין אלוהים או יעביר את דבריה ובקשותיה הפרטיות לאלוהים, והיא עושה זאת באופן עצמאי. נכון, תפילת חנה היא התפילה ממנה אנו למדים ולמדות כיצד מתפללים. היא בעצם הניחה את אבן היסוד לאופן התפילה שאנחנו מכירות היום כגון תפילת שמונה עשרה. נכון, חנה מתקנת את עלי על האשמת השווא שלו שהיא שיכורה ואינה מתביישת להעמיד אותו על טעותו, גם במחיר של היחשבותה לחוצפנית. ונכון, תפילותיה נענות כי היא אישה יראת שמיים והיא מקריבה את בנה לעבודת השם בהמשך.

אבל מתחת לכל המסקנות החשובות שתיארתי הרגע, נשאלת השאלה, עבור מה חנה עושה את זה? עבור מה היא גוזרת על עצמה צום, פורשת מהאיש שלה אלקנה ומסרבת לקבל את אהבתו? היא עושה זאת בשם פוטנציאל האמהות. הגורם המעצב ביותר בחייהן של נשים, אז והיום, הוא יכולת הפריון שלהן. נשים ללא ילדים אינן נחשבות נשים שלמות ולכן חנה מתאמצת כל כך לשנות את גורלה. חנה אפילו נודרת נדר בו היא תעניק את בנה שיוולד לאלוהים. אחרי שכל מה שהיא רוצה זה להפוך לאם היא מוכנה להחזיר את תינוקה? מדוע זה כל כך חשוב לחנה? האם היא לא אישה ראויה ושלמה גם ללא ילדים?

מה שמקלף שכבה נוספת בסיפור הזה: אולי חנה בעצם משחקת אותה הפוך על הפוך? אולי היא מכירה את כללי המשחק של התקופה בה היא חיה, בו יכולות הפריון הן המדד היחידי להיותה אישה נורמלית וטובה? היא הרי נמצאת במערכת יחסים פוליגמית ואיננה נחשבת לאישה ראויה בעיני עצמה ובעיני הסובבים אותה. בכל מצב אלקנה יכול היה לגרשה, והיא הייתה נותרת חסרת כל. היא יודעת שללא ילדים עתידה בסכנה. ולכן היא מחליטה לקחת את גורלה בידיה.

חנה מסרבת לקבל את הדין של היותה עקרה, מגיעה למשכן וחולפת ביעף על פניו של עלי, המבלה בפתח המשכן. היא נודרת נדר ועלי אינו מונע זאת ממנה וגם לא משתיק אותה. קולה נשמע. יש לי תחושה שחנה אף הייתה נכנסת למשכן עצמו ונוגעת בארון הקודש, לולא עלי היה מפריע לה בהמשך.  לאחר נדרה, חנה מתפללת בשקט, קולה מפסיק להישמע אך שפתיה נעות. קולה אינו מאיים על הרחב הציבורי, על ציבור המתפללים או על עלי הכהן. יכולות הפריון של נשים, וקולן של נשים, הם המאיימים הגדולים ביותר על הסדר הציבורי בעולם של גברים, ומונעים מתפיסות שמרניות של נשים, מיניות ונשיות. שני הנושאים הללו מופיעות בהפטרה זו ברוב עוצמתן.

גם הפרשה שקראנו ונקרא מחר מעלה על נס את פריונן של נשים. גם שם אברהם ושרה נדרשים להקריב את יצחק, לאחר ששרה הייתה עקרה במשך 90 שנה. גם שרה נמצאת במערכת יחסים פוליגמית בגלל חוסר הפריון שלה והיא מבינה שללא כוחה הפריוני היא עלולה למצוא את עצמה מגורשת.

תפילתה של חנה היא תפילה ישירה, שיש לה כוח ועוצמה נשית. מצד אחד, אישה המעצבת את עולמה כדי לממש את עצמה, שלוקחת את חייה בידיה ולא מקשיבה לאיש שלה או להרעפת האהבה שלו כלפיה. מצד שני היא מעצבת את עולמה לפי כללי העולם הגברי. ואני עדיין נשארת עם השאלה, האם הדרישה מחנה להיות לאם בכל מחיר, אפילו במחיר של הקרבת הבן שלה לאלוהים, הוא מחיר ראוי לתשלום? האם אנחנו כל כך שונים מהתקופה ההיא? האם טיפולי הפוריות והסיוטים הבלתי נגמרים בכמיהה לילד ביולוגי, הם לא תפילתה של חנה והקרבת בנה לעבודת אלוהים, רק בהתאם למאה העשרים ואחת?

חשבתי שתצא לי דרשה נגד הדרת נשים, אבל בעצם יצאה לי דרשה נגד הפיכתן של נשים לכלי פריוני בלבד. חנה מוכיחה שאפשר גם וגם ופשוט צריך לדעת לשחק את המשחק.

תודה רבה ושנה טובה!