שלושה סיפורים שונים

1. כבר קרוב לעשור שאני לא מורידה את השיער ה"מיותר" שלי – נו, זה שמגן על בלוטות הלימפה בבתי השיחה וזה שסתם נמצא על הרגליים. זה לא שאני שלמה עם הגוף שלי או משהו, הו, לא. לפעמים אני שונאת, לפעמים אני אוהבת, לרוב אני מוותרת על להרגיש יפה ומשתדלת להסתפק בכך שבעלי אומר לי שאני יפה. בכל מקרה, השיער שם. לפני כמה שנים הלכתי לגניקולוג כדי לקבל מרשם לגלולות למניעת הריון. לאחר שבדק אותי, בעודי שוכבת, פשוקת רגליים, על הכיסא המזעזע הזה, הוא אמר, כלאחר יד, "אני מבין שיש לך בעיה של שיעור יתר. אני ארשום לך את הגלולות X, זה יעזור לך עם זה" (הכוונה היא לגלולות שבין יתר השפעות הלוואי שלהן, מדללות את צמיחת השיער). האמירה הזאת מאוד העליבה אותי (עד אז לא חשבתי שאני "קופה" במיוחד, כפי שכינינו זאת בבית הספר. לא חשבתי שיש משהו פתולוגי בשיער שלי, מלבד העובדה שהוא פשוט שם) וגם מאוד כעסתי – הרי לא באתי אליו בבקשת עזרה אסתטית כלשהי, וכל דביל היה יכול להבין שאני פשוט לא מנסה להוריד את שיער הרגליים שלי – מדובר היה בשיערות ארוכות, שטופחו במשך שנים אחדות. אבל הוא לא שאל אפילו – ברור שלנשים אין שערות על הרגליים, ולכן כנראה שלאישה האומללה יש איזו בעיה. מבחינתי זו הייתה החוויה הכי שלילית שלי עם גניקולוג ואולי עם רופאים בכלל, והיא בהחלט הפחיתה את הרצון שלי לחזור לסיטואציה הזאת, שגם ככה היא לא בדיוק מהנה.

   2. לפני קצת פחות שנים הייתה לי פטריה בכוס, וזה הציק נורא. זה הכי הציק כשאוננתי, אבל לא ממש כשהזדיינתי. אני זוכרת את המבט של הגניקולוג (אחד אחר, כן? להוא בחיים לא הייתי באה שוב) כשאמרתי שאני מאוננת. הוא היה מופתע, נבוך, קצת מבודח. הוא התעקש שהבעיה היא בוודאי בשעת קיום יחסי מין. לא, אמרתי, זה בסדר. אבל אני מאוננת, וזה מציק. היום זה משעשע אותי לחשוב על זה, אבל אז ממש הרגשתי שהוא לא יודע איך לעכל את זה, ומסתכל עלי בעין שיפוטית משהו. הוא התעלם בחיוך מנושא הזה, רשם לי תרופה ושאל אותי כמה שאלות כלליות. בעיני, המבט שהיה לו בעינים היה "איזו בחורה משונה…"

   3. וסתם שטות משעשעת: אחרי צילום אולטרסאונד בעקבות כאבים, הבאתי לאותו גניקולוג את הצילומים שהגיש לי הטכנאי. כמו בסרטים מצוירים, הוא רפרף על התמונה והמשיך הלאה, ואז חזר אליה בתדהמה: היה שם עובר. אחרי רגע הוא התחיל לצחוק והסביר שהטכנאי שם תמונות של אישה אחרת יחד עם שלי.